וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם • 12 הרגעים הפוליטיים של תשע"ד

מה היו הרגעים הפוליטיים המשמעותיים של השנה האחרונה, נדע אולי בעוד שנים. רק ממעוף הפרספקטיבה וממבט לאחור נגלה מה השפיע, ומה היה סתם אפיזודה חולפת. אם פרשנים בטורים מקבילים אומרים לכם אחרת - אל תאמינו להם. תישארו איתי.

אבל בכל זאת, ככל שנה - גם על השנה הזאת אפשר בהחלט לומר שמעולם לא היה מצבנו מזהיר יותר, ומעולם לא הייתה השעה קשה וגורלית כל כך. ומכיוון שצריך נושאי שיחה לארוחות החג הארוכות - בין הוורט של הגיס החדש לפלפול של הדוד, סיכמנו לכם כמה נקודות על ציר הזמן שמיום הכיפורים ההוא עד ליום כיפורים זה, כמה רגעים שלדעתנו ראויים להיכנס לרשימה המנצחת - וגם כמה שממש לא.

מתחילים, תחזיקו חזק.

פארסת עצרת השבעה למרן. יתומים היינו, ואין אב
פטירת מרן הייתה הטריגר, אך רק בעצרת השבעה הבנו כי נפל דבר בש"ס. הוויכוח עדיין ניטש האם ישי פרץ לו דרך ועל כן נדחק, או שמחמת שנדחק הצידה הלך ופרץ לו דרך - כך או כך, ישי מצא את עצמו בחוץ, ועמו תומכיו. הרב עמאר אולץ (?) להגיע לעצרת ללא גלימת הראש"ל ובמוקדי כוח לשעבר של התנועה הקדושה, החל מבעבע מרד.

האם הזרעים שניבטו אז יצמיחו תנועה ספרדית-מסורתית חדשה? האם זו בסך הכל הורדת ידיים שתסתיים בחלוקת העוגה מחדש והאמת והשלום שוב יאהבו? ימים יגידו. בינתיים, היורה עדיין רותחת.

מה שלקחנו הלאה מהבחירות המקומיות
הבחירות המקומיות ב-12 באוקטובר 2013, היו ללא ספק החגיגה הפוליטית של השנה. מעבר למסקנות הנקודתיות (להלן), יש לנו כמה כלליות, שכדאי שתרשמו לפניכם, למדנו ש:

הפוליטיקה החרדית מעניינת, את כולם. אפילו המאבק בין השמאל העשיר של חולדאי לשמאלץ של ניצן הורביץ בתל אביב לא גרף רייטינג כמו מערכת הבחירות באלעד. כי פוליטיקה ונייעס עושים מאהבה, או מיראה.

למדנו שכבר אין דבר כזה "המצביע החרדי". הקול החרדי הולך לפי האינטרסים הצרים של הקהילה ממנה הובא, ולעזאזל משמעת כלל ציבורית - זה שייך להיסטוריה.

ולמדנו אנחנו החרדים, שהכל הכל, אישי. כבר אין לנו "לבן ביקש לעקור את הכל". יש פרוש מול דרעי, ליאון מול גור, נצח מול יתד, למען עתיד הילדים של כולנו.

ואריה אם ישאג, ישראל נעלב. ישראל ראש העיר
תוקע הסיכה הראשי, הוא ללא ספק חבר הכנסת מאיר פרוש. או שמא נכון יותר לומר שרוליק. כיום ראש עיריית אלעד הרב ישראל פרוש. "גוש פרוש", שלומי אמונים (?), או איך שלא תקראו לצעירים החרדים עם הפאות המסולסלות וה'אפילו בהסתרה', שהפכו תוך כמה שנים לסיעה הפוליטית המבטיחה ביותר מבין הסיעות הפוליטיות החרדיות (דרעי, דגל, בני תורה וגור).

מי שלא היה באולם ויז'ניץ, בחגיגות הניצחון בליל הבחירות (מיד עם ההחלטה בקול ברמה להפסיק לדבר על אלעד ולשוב לסקר את בית שמש, החלטה שבעיני המאזינים באולם באותו הלילה, סימלה את הניצחון יותר מכל), לא מבין את הניצחון ההוא. זאת לא הייתה רק שמחה לאידם של דרעי וקריספל, ואפילו לא צהלה על העיר השניה שנופלת בחלקה של הסיעה, זאת הייתה ההבנה שחדרה לראשם של המאות שרקדו עד אור הבוקר: אנחנו כאן. עשינו את זה. שיקמנו את חורבות הבחירות הארורות אי אז בירושלים. אנחנו על המפה (בבחירות החוזרות בבית שמש, מסולסלי הפאות עטו את האפודים והגיעו עם הג'יפים שוב, ושוב הביאו ניצחון. רק כדי להוכיח שוב שהם יודעים לעשות את העבודה).

נ.ב. באותו ערב צהלו יחדיו חסידים וליטאים. התקשיתי להבין את צהלתם של הליטאים - האם הם באמת חושבים שיותר נוח יהיה להם להסתדר עם פרוש מאשר עם קריספל? מאורעות השבועות האחרונים באלעד הוכיחו שבאותו ערב היסטורי, לא הייתה לליטאים באלעד כל סיבה לשמוח.

זה לא נהנה, וזה חסר
ובכן, הרכינו ראש. נגמרו הצהלות. הבחירות המקומיות הביאו לנו עוד סיכה אחת, מפלגת בני תורה - עד לפני שנתיים אלה שהחזיקו במושכות 'דגל התורה', המפלגה החרדית הדומיננטית ביותר, התמודדו מול מפלגת האם וזכו בכל אחת מהרשויות בהן רצו - ירושלים, בני ברק, ומודיעין עילית.

אף אחד לא שמח מהניצחון הזה, שבשביל אנשי בני תורה היה פרס ניחומים, ובשביל חברי דגל התורה החדשה - קיסם בעיניים. אבל הניצחון הזה לימד משהו על "הפלג", הזרם השמרני הליטאי, שגם קללות נמרצות, לא יניאו אותו מדרכו.

הניצחון הזה, כמו שאתם יודעים היטב, הוביל להחרפת מלחמת החורמה הליטאית. כוללים, ישיבות, סמינרים, הכל הפך לבלילה לא נעימה ולא מכבדת. השאלה הגדולה היא מי ינצח בסיבוב הבא, מה שבטוח הוא שלהבדיל מתקוות שתולים אי אלו פרשנים בראשי ורבני ש"ס - שלום לא יהיה פה. לא בשנים הקרובות בכל אופן.

עזבו את עצרת הגיוס, דברו על היום שאחרי
לא באמת חשבתם שנעלה כאן זכרונות מתוקים מעצרת המיליון. ה'אחדות', הלייבעדיק, התפילות קורעות הלב והריקודים ה'מרגשים' של אלפי בחורי הישיבות בסיומה. זה לא המקום, סורי.

מה שכן, אם יש אירוע פוליטי שראוי לזכור בהקשר של הסאגה המתמשכת, הקרויה "חוק הגיוס", חוק שקד או חוק פרי, זהו היום שאחרי העצרת. אחרי קיום "חובת מחאה" טקסית ושקטה, התקפלו להם בזה אחר זה הפוליטיקאים החרדים, ושבו לעבודת יומם הסדורה (שחלילה לאיש מלפקפק בחשיבותה), החוק "הנורא", חוק השמד של לפיד, היה לנחלת העבר.

אם יש מישהו במערכת הפוליטית שזקוק לעוד הוכחה כמה חוק הגיוס של לפיד מעוקר מהשפעה ממשית על בן הישיבה, יתכבד נא לבחון את העסקנים החרדים ביום שאחרי. השקט לא היה אף פעם צורם כל כך, וכמו ששח משורר שיכור, השתיקה שלכם רבותי, רועמת.

לא מעט השוו את עצרת המיליון להפגנה האומללה ההיא בכפר מיימון. דורשי רשומות יספרו על דור נוער הגבעות שמביט עד היום על אותה הפגנה סובלנית ומתונה ערב הפינוי הגדול מהגוש, ואומר לעצמו - לא עוד.

בית המשפט מכריז: בחירות חוזרות בבית שמש
ורק בשביל הצעירים שבינינו, אלו ששכחו מה כוחה של יהדות חרדית מגובשת, שלח הקדוש בורך הוא את בית המשפט העליון שיפסוק באופן תמוה - בחירות חוזרות בבית שמש. מי שיפשפש בזכרונו (המלצת הכותב: אל) יזכור מערכת בחירות ראשונה אדישה מעט. אלי כהן הושמץ, אך אגודה ופרוש היו עסוקים בקידום הרשימות למועצה, ובש"ס שאלו אם אבוטבול הוא מאנשי היו"ר החדש או הישן.

רק פסיקת בית המשפט החזירה את הרוח: יש חילונים, הם רוצים לדפוק אותנו, בואו נראה להם. והראנו להם. כמו שאמרו אלף לפני, תודה לך רב מוישה.

והנה מה שכתבתי לפני הודעת הפרישה הדרמטית:
אחד הרגעים הפוליטיים שראוי לנצור, הייתה ההודעה לתקשורת הסתמית שהגיעה לתיבת המייל. כאילו מדובר בעוד הודעת יח"צ פשוטה שדינה להפוך לאייטם הנגנז בדפים האחוריים של העיתון. שר הפנים גדעון סער מודיע כי הוא מבטל את החלטת עיריית תל אביב לפתוח "מרכולים" בשבת.

לפני שאתם קופצים עם הכותרות ההיסטריות, שומה עליכם לזכור כי שר התחבורה ישראל כץ עשה את אותו דבר בדיוק לגבי החלטת עיריית תל אביב לאפשר תחבורה ציבורית בשבת. וההודעה על כך אכן נגנזה אי שם - מה שסער עשה לעומת זאת, הפך להיות התפוח האדמה הלוהט של המערכת הפוליטית.

וכך קיבלנו, לאחר שנות בישול ארוכות וטובות, את הליכודניק החדש: עם תדמית מעודכנת, שמועות על שמירת שבת ובת זוג כגאולה אבן, אשת תקשורת ויח"צ מהשורה הראשונה, סער מכוון הכי גבוה. יורש לזוג העייף מרחוב עזה (וממלחמת עזה)? אתם אמרתם.

ואז הגיעה הרמת הכוסית לקראת השנה החדשה ב-17 לחודש, ונטרפה השעה

מה שישראל צריכה זה פוטין? הנה פוטין
קחו את מבצע צוק איתן, כתשו אותו עד דק, עברו שוב ושוב בין בתרי הפסקות האש ודונו סביב כל הצהרה לוחמנית. אם אתם רוצים רגע פוליטי, אין לכם אלא ללכת לראשון שזיהה: שר החוץ אביגדור ליברמן.

עוד לא תמו פעמיו של מבצע שובו אחים (הכושל) וליברמן הוציא החוצה אצבע רטובה, בדק לאן נושבת הרוח ובעט בנתניהו. למרות גדוד החתולים השחורים ששוכב לו בעצלתיים בין ליברמן לחרדים, הם עדיין מעדיפים אותו מבנט, שטרן ופירון, שאיתם הם עדיין לא למדו איך גונבים סוסים.

נוחי דנקנר
אם צריך לבחור בין פסיקת השופט דוד רוזן בשבתו בבית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק הולילנד, לבין פסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניינו של תאגיד אי די בי ונוחי דנקנר. אני בוחר בשניה.

אם לא הבנתם מדוע, אציע בפניכם אמירה ישנה ומשובחת של אחד מהאחים לבית רוטשילד. תנו לי שליטה על המערכת המוניטרית של המדינה, אמר הזקן עם המקטרת, ולא אכפת לי מי יכתוב את חוקיה.

משפט על הנשיאות
זה היה משעמם, ואז הפך למוסר השכל מהדהד:

א. יש מי שסופר את השלדים בארון, של כל אחד. גם אם שנים אף אחד לא הזכיר לו אותם.
ב. אין שררה שלא נקנית בייסורים, גם אם קוראים לך רובי, וכולם ידעו שתהיה הנשיא מהרגע הראשון. (ומילה על הקול החרדי, שבפעם השלישית קבע מי ינצח בריאליטי הנשיאות המדמם).

לא נכנסו
ובכן, פרישת מספר 2 בש"ס השר (לשעבר) המעוטר (עדיין) אריאל אטיאס, אירוע דרמטי לתנועה שנמצאת על סף, לא הפך להיות רגע פוליטי.

בחירת ברקת בירושלים - בתמיכת גור ובני תורה, שהפתיעה רק את אלה שלא מאמינים במספרים, לא תיכנס לפה לעולם.

מהומות המע״מ של ליצמן וגפני, ששוב השיבו את הצבע לפני הפוליטיקאים החבולים שלנו, גם לא הפכו לרגע - החוק עדיין תלוי במידת דבקותו של שר האוצר.

גם כינוס שלוש המועצות לרגל חוק הגיוס, כינוס היסטורי ומכובד לכשעצמו, נותר אירוע ללא השפעה וללא מסקנות אופרטיביות, שהצטלם היטב - כצפוי, ותו לא.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!