ראש תחום ההדרכה של אושוויץ ל'בחדרי': "רוב המבקרים הם לא יהודים"

טומש מיכלדו נולד וגדל בקרקוב ככל ילד פולני רגיל, והכיר את סיפורה ההיסטורי של העיר בקווים כלליים מאוד. סקרנותו באשר לעם היהודי התחילה כאשר נחשף לקיומו של הרובע היהודי של קרקוב. בריאיון מיוחד ל"בחדרי" לרגל יום השואה הוא מספר: "היה מוזר לי שבקרקוב יש שכונה הנקראת "הרובע היהודי", אך אני לא מכיר אף יהודי אחד. מתוך הסקרנות רציתי לדעת ולהבין טיפה יותר - וככה החלטתי ללמוד על ההיסטוריה היהודית, עד שהגעתי ללמוד באוניברסיטת קרקוב בחוג להיסטוריה יהודית."

מיכלדו מספר: "בהתחלה בכלל לא רציתי להתעסק בשואה. ישנן שנים על גבי שנים של היסטוריה מעניינת של העם היהודי ואפשר היה להתעסק בדברים שונים לגמרי. אבל אחרי ארבע שנים בחוג הגענו לביקור באוושויץ עם המרצה היהודייה שלי. אחרי הביקור הזה החלטתי שחשוב להתעסק יותר דווקא בנושא של השואה. לכן עשיתי קורס מדריכים במוזיאון אוושויץ, והתחלתי להיות מדריך לפני 13 שנים, עד שלפני תשע שנים התחלתי לעבוד כראש מחלקת ההדרכה במוזיאון אושוויץ".

לפני כן יצא לך לדבר עם ניצולי שואה פנים אל פנים, או שבעיקר למדת על זה מהספרים?

"עד שהתחלתי לעבוד באושוויץ כמעט ולא יצא לי ליצור קשר עם ניצולים. רק כשהתחלתי לעבוד כמדריך התחלתי להיפגש איתם... מדי פעם היו ביקורי שורשים של ניצולים שבאו עם כל עם כל המשפחה לפולין, ולפעמים גם להונגריה ולסלובקיה. עד לפני הקורונה יצא לי להיפגש עם המוני ניצולים. אחרי הקורונה המספרים של הניצולים שמגיעים למוזיאון ירדו מאד. עכשיו עדיין מגיעים ניצולים, אבל הם ממש בודדים. כשאני מגיע לישראל מידי פעם, אני מנסה לבקר ניצולים ויש לי קשרים טובים עם כמה מהם".

אצלנו, היהודים, מובנת מאד ההתעסקות בשואה. מדובר על הסבים שלנו, וזו ההיסטוריה של העם שלנו. אצלך זה קצת פחות מובן מאליו. מה אתה חושב על כך?

"אני לא יהודי. אני פולני. אבל גם במשפחה שלי יש קשר למחנות. לפני שנתיים גיליתי שיש לי קרוב משפחה שעבד ונרצח באושוויץ. זה סיפור אחר לגמרי כי הוא הגיע דרך מחנות עבודה באוסטריה ובסופו של דבר הגיע לאושוויץ. אבל התחלתי לעסוק בשואה כי זה באמת האירוע החשוב ביותר בתולדות העם היהודי. בגלל זה אני מדבר עברית. חשבתי שזו הזדמנות טובה להעביר את הידע על מה שקרה באושוויץ לישראלים שמגיעים אלינו".

איך המשפחה והחברים שלך מגיבים לעיסוק שלך בשואה?

"הם בסדר גמור עם זה. האמת שגם אשתי עובדת באושוויץ, באותו נושא ובאותו תחום".

מיכלדו מספר על הדרכות משמעותית שהיו לו, ומביא את סיפורו של אחד הניצולים שחזר אל מחנה אוושויץ אחרי עשרות שנים: "לפני כמה שנים הדרכתי ניצול יליד פולין שהגיע לאושוויץ עם כל המשפחה שלו אשר מנתה למעלה מ-30 אנשים. ראיתי שקשה לו מאוד להיות פה. אחר כך הוא אמר לי שזו הפעם הראשונה שלו מאז 1945 שהוא מגיע לאושוויץ. מבחינה נפשית היה לו ממש קשה והוא סיפר לי שהמשפחה שלו לחצה עליו לבוא ולקחת אותם למקומות שקשורים לילדות שלו. הוא היה בן 12-13 כשהגיע לאושוויץ. הוא אמר לי שגם אחרי כמעט 70-80 שנה קשה לו לספר למשפחה את כל החוויות שעבר פה. הוא עבר פה משהו ממש נוראי, וכמובן גם לי הוא לא סיפר את זה. זה היה ביקור קשה גם לי, לראות בבירקנאו איך הוא מנסה לסגור את המעגל אבל גם להילחם עם הטראומות. זה היה ביקור מאוד משמעותי".

מיכלדו מספר כי אף הדריך בעבר קבוצה של מנהיגים מוסלמים מכל העולם. "זו הייתה חוויה מיוחדת", הוא אומר, ומוסיף: "הם באו לכאן מתוך עניין, ויחד איתם הגיע הרב לאו הבן. זה היה מעניין לראות איך המוסלמים מגיבים לסיפור הזה".

איך באמת הם מגיבים?

"הם אמרו שהם ימליצו לכולם ללמוד על השואה ולהגיע לכאן. לא יודע מה קרה אחרי הביקור הזה, אבל לדעתי זה חשוב שהם באו לכאן והקדישו יום שלם כדי ללמוד על השואה".

האם תוכל לספר קצת על מפעל ההנצחה והזיכרון של אושוויץ? רוב הציבור יודע רק על חלק קטן ממנו

"בתור התחלה יש את ההדרכות, וזה הדבר העיקרי. לפני הקורונה הגיעו אלינו כשני מיליון ומאתיים אלף מבקרים בשנה - ורובם סיירו במוזיאון עם המדריכים שלנו. חשוב לנו שאנשים יגיעו לכאן לא רק כדי לראות את המקום אלא גם לשמוע מה היה כאן. הדבר השני הוא שימור של המקום. בבירקנאו יש חמישים צריפים ויש לנו תוכנית שלמה איך לשמר אותם. הבעיה המרכזית בבירקנאו זה האדמה הביצתית, ועכשיו התוכנית היא לשמר את הבניינים האלו - כלומר להוסיף יסודות לכולם. צריך לשמר את הבניינים כדי שיוכלו לבקר במחנה גם בעוד 50 ו-100 שנים. הדבר השלישי הוא המחקר. חלק חושבים שאנחנו יודעים על אושוויץ הכל - אבל האמת היא שיש עוד המון מה לגלות. יש לנו, ככל הנראה, רק כעשרה אחוזים מכל המסמכים שהיו באושוויץ. את הרוב הגרמנים הצליחו להשמיד לפני שעזבו את המחנה. אנחנו גם יודעים שיש עוד מסמכים נוספים הקשורים למחנה עצמו במקומות אחרים כמו רוסיה (ששחררה את אושוויץ לקראת תום המלחמה) לשם אין לנו גישה. מדי פעם מוצאים החוקרים מידע חדש שממש משנה את התיאור של ההיסטוריונים למה שהתרחש".

מי הם רוב המבקרים באושוויץ? יהודים?

"רוב המבקרים, קרוב לשמונים אחוז, הם דווקא לא יהודים. לא פעם אלו אפילו אנשים ששומעים על השואה בפעם הראשונה בחיים, או שיש להם קצת ידע כללי אבל הם לא ממש יודעים במה מדובר. אני מדבר בעיקר על אירופה המערבית - צרפת וספרד, שם המודעות לשואה היא לא כמו באירופה המזרחית. הייתי אומר שלהיות כאן וללמוד את זה במקום האותנטי בו הדברים התרחשו זה מאוד חזק, ולא פעם זו מכה מאוד קשה למבקר. שיא הביקור, כמעט תמיד, היא ההגעה לתאי הגזים והמשרפות בבירקנאו. אנחנו לא מראים להם את התמונות המזעזעות אלא יותר מנסים לספר להם את הסיפורים האישיים עם הידע ההיסטורי, ומראים להם את המקום".

מה היחסים בין המוזיאון באושוויץ ובין הממשלה הפולנית?

טומק לא מרחיב בתשובתו: "אנחנו מוסד של ממשלת פולין אבל לא מרגישים שום לחץ מצידה ופשוט עובדים בכיוונים שלנו. היחסים יחסית טובים".

אתה גר באושווינצים, העיירה הסמוכה למחנה ההשמדה אושוויץ. איך זה בשבילכם לגור במקום טעון כל כך היסטורית ולגדל שם את ילדיכם?

"גדלתי בקרקוב ועברתי לאושווינצים לפני עשר שנים. יש שני סוגים של אנשים שגרים כאן. סוג אחד זה אנשים שיודעים משהו על מה שקרה כאן, אבל אין להם מודעות של שואה. להם קצת יותר קל לגור כאן. אבל יש גם אנשים עם מודעות ענקית למה שקרה באושוויץ - ולהם לא קל להיות פה מבחינה נפשית. אבל מצד שני זו עיירה עם 40,000 תושבים והיא יחסית קטנה. אני יודע שזה לא נשמע טוב, אבל די טוב לגדל פה ילדים. הרבה יותר טוב מהערים הענקיות כמו קרקוב וורשה. לי ולמשפחתי אומנם לא פשוט לגור כאן בגלל המודעות, אבל מבחינת תנאים יש כאן תנאים די טובים".

אתה מדבר עם הילדים שלך על השואה?

"הבת שלי בת שש והילד בן שלוש וחצי. זה עוד לא הזמן לספר להם. כשהבת שלי שואלת איפה אנחנו עובדים אנחנו מנסים לא לספר לה יותר מדי ואומרים לה שבמוזיאון שעוסק בהיסטוריה קשה".

בעתיד תרצו לחשוף אותם יותר?

"כן, ברור. אבל אני לא רוצה שהילדים יתעסקו כל הזמן בשואה. יש דברים יותר קלים".

יש לך מסר שתרצה להעביר לנוער הישראלי שעומד לחזור לבקר בפולין בקרוב?

"המסר שלי הוא שאני מאוד שמח שהם חוזרים. המשלחות האלו חשובות מאוד כדי לבנות את המודעות למה שקרה לעם היהודי באירופה. אני מקווה שהם יצאו מפה עם ההבנה העמוקה של מה בעצם הביא לשואה - שיבינו שכל הסיפור הזה לא התחיל באושוויץ אלא בשנת ה-30. הכל התחיל מאדישות של אנשים אחרים שראו מה קורה ליהודים ובכלל לא הגיבו לזה. חשוב שאנשים יבינו שהאדישות היא הדבר הכי נוראי שיש. היא מובילה לזה שלא מסתכלים על אנשים כבני אדם. זה המסר שלי מהשואה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!