למה הם נושרים ואיך מוציאים אותם משם?

בשנים האחרונות הפכה בעיית הנשירה של בני נוער מהחברה החרדית לבעיה אסטרטגית ולאיום של ממש על החברה החרדית כולה.

מחקרים שונים מדברים על עשרה (!) אחוזי נשירה, מכל שכבת גיל. מספר מזעזע לכל הדעות. (כאן חשוב לציין שהמחקרים הללו בדקו נשירה גלויה, דהיינו נוער שעזב לגמרי את מוסדות החינוך, במקרים רבים עזב גם את הדת ובחלק מהמקרים אף הדרדר לפשע. אבל, מחקרים אחרים שבדקו גם את הנשירה הסמויה, דהיינו הידרדרות בלימודים, היעדרויות זמניות ממוסדות החינוך, חוסר רצון ללמוד, שוטטות חסרת מעש ברחובות, קשר עם חברים לא טובים, וכד', מדברים על עשרים (!) אחוזי נשירה ומעלה מכל שכבת גיל, או כפי שמגדירים זאת היום, "נוער בסיכון").

בהתחשב במספרים הללו, ניתן היה לצפות שכל המערכות החרדיות: המנהיגותיות, החינוכיות, החברתיות והמסייעות, תרתמנה ותתגייסנה בגיוס חירום לטיפול בבעיה. אבל, משום מה זה לא קורה. יש אמנם מוסדות, אירגונים ואנשים מצויינים העוסקים בכך, אבל גישה מערכתית כוללת, בהתגייסות חירום, בחיפוש ובמציאת מקורות מימון, בהזרמת תקציבים, ובהתנהלות רחבה ומתואמת-אין.

ניתן לומר שהחברה החרדית-כחברה, ומערכת החינוך החרדית-כמערכת, מתעלמות מהבעיה שהפכה לתופעה, "מטאטאות אותה מתחת לשטיח", ומדחיקות אותה, משתי סיבות עיקריות:

א. התדמית.
החברה החרדית מעדיפה לראות את עצמה כ"חברת מופת" בה אין בעיות חברתיות/חינוכיות/לימודיות/מוסריות/אידאולוגיות כלל. על אחת כמה וכמה שהחברה החרדית לא מוכנה להודות בכישלון או בבעיה קשה הקיימים בנושא המרכזי עליו שמה החברה כולה את הדגש, דהיינו, התחום הלימודי-חינוכי.

ב. הפתרון.
אם החברה ומנהיגיה יודו בכישלון, יידרשו מהם פתרונות. ופתרונות כרוכים בהכרח ב"חישוב מסלול מחדש" ושינוי מספר עקרונות יסוד עליהן היא מושתתת בעשרים וחמש-שלושים שנה האחרונות. שינוי כזה, לדעת עסקניה-מנהיגיה יביא לקריסתה כחברה הומוגנית ממוקדת מטרה. (רק שמשום מה הם מעדיפים לטמון את ראשם בחול ומסרבים לראות שהחברה החרדית כבר מזמן אינה הומוגנית ואינה ממוקדת כולה בהכרח במטרות שהם הציבו לה).

למרות שלצערינו זה המצב, חובה עלינו להבין מה הסיבות הגורמות לבעיה. רק אם נדע ונבין זאת, נוכל לפתור (או לצמצם) אותה.

אבל לפני שאפרט את הסיבות, יש לדעת שתי עובדות:
א. הנשירה מתרחשת, בדרך כלל, באחד משני הגילאים הבאים: הגל הראשון של הנשירה קורה בין גיל 14 (בערך) עד גיל 16 (בערך), כלומר, בין הכניסה לישיבה הקטנה ועד אמצע-סוף שיעור ב' (בי"ק). הגל השני של הנשירה קורה בין גיל 17 (בערך) ועד גיל 19 (בערך), כלומר בין הכניסה לישיבה הגדולה ועד אמצע-סוף שיעור ב' (בי"ג).

גם במצב אופטימלי, בו אין את הסיבות שאפרט בהמשך, הגילאים הללו הם גילאים "קשים", גילאים של מרדנות, גילויי עצמאות ועירעור על סמכות, כל סמכות. עאכו"כ כשמתווספות לכך סיבות נוספות, כבדות משקל, אזי הדרך לנשירה, למרד ולהידרדרות מוחלטת, קצרה, קצרה מאד!

ב. בקרב נערים שגדלו בערים מעורבות (ת"א, חיפה, רחובות, פ"ת, וכד') ולא בריכוזים החרדיים, אין כמעט נשירה. או בגלל שהם חסינים יותר, היות ורובם גדלו במשפחות "פתוחות" יותר ולכן ראו שקיימות מתכונות חיים אחרות, והורגלו (לגבי היחס לחילוניים, למשל) ש"אלה הם-ואלה אנחנו, ולא קרב זה אל זה". או בגלל שהם מבלים את שעות הפנאי בבית ולא ברחוב. כי הרחוב מסוכן, מסוכן מאד!!! כן, גם הרחוב החרדי!

הסיבות לבעיה
ובכן, ישנן מספר סיבות עיקריות לנשירה (הגלויה והסמויה כאחת). אין הכוונה לומר שאצל כל נושר אירעו כל הסיבות הללו ביחד, ממש לא. אבל מאידך, תמיד תהיינה שתי סיבות או יותר שהביאו את הנושר למצבו.

סיבה ראשונה: ילדים רבים מאד לא מסתדרים עם לימוד הגמרא ולא מצליחים בו. אבל, כל זמן שהם בחיידר, הם יכולים להיות מוצלחים במקצועות אחרים (גם במקצועות קודש אחרים או/ו במקצועות חול), וגם אם לא באלו, הילד יכול "להצטיין" בהפסקות. כלומר, יש לו הזדמנות לביטוי עצמי ולהצלחה במשהו, לא חשוב במה, ולכן תדמיתו ובטחונו העצמיים במצב תקין. אבל, כשהילד המתקשה מגיע לישיבה קטנה בה לומדים כמעט אך ורק גמרא כל היום, ובהפסקות המעטות אין משחקים, אין לו שום אפשרות להצטיינות בשום תחום, תדמיתו העצמית יורדת לשפל ובטחונו העצמי מידרדר. חוסר הסיפוק בלימודיו, והביטחון העצמי הירוד, מביאים אותו לייאוש ולחיפוש ההצלחה במקומות אחרים שאינם קשורים ללימודים ולמסגרת החינוכית-תובענית המוכרת והשנואה.

סיבה זו תקפה גם לגבי בחורים מתקשים ש"שרדו" את הישיבה הקטנה. המעבר מישיבה קטנה לישיבה גדולה בה רמת הדרישות, הן הלימודיות והן החברתיות, גבוהה הרבה יותר מאשר בישיבה קטנה, "מפיל" אותם לחוסר הסיפוק הנ"ל ולתדמית ובטחון עצמי ירודים.

וצריך להביא בחשבון עוד משהו. כשמחנכים-מאלפים ילד/נער/בחור במשך שנים ארוכות לאידיאל של "נאר תיירע" (רק תורה), כשהכל מסתובב רק סביב הלימוד, הוא בהחלט יכול להסיק מכך שאם אינו מתאים ללימוד תורה, אין הוא מתאים לשום דבר הקשור לדת או למסגרת דתית. את העובדה שרוב עם ישראל במהלך הדורות ורוב מוחלט של החרדים בדורות האחרונים היו ועודם יהודים טובים, יראי שמים, שומרי תורה ומצוות ועובדי ה' למרות שאין "תורתם אומנותם", ואינם שייכים ל"נאר תיירע", לא רק שהסתירו ממנו במכוון, אלא טרחו לנעוץ בתודעתו שוב ושוב, ש"אם אינך שם (בעולמה של תורה), אינך קיים".

סיבה שניה: הורים רבים מאד, בשונה ממה שהיה בעבר, עסוקים עד למעלה מראשם, בעבודה/בלימודים/בטיפול בילדים/בטיפול בבית/ובשלל עיסוקים אחרים, ואינם מעניקים מספיק חום, אהבה והרגשת אכפתיות לילדיהם.

בבתים רבים, רבים מדי, הקשר ילדים-הורים מתמצה ב"מה היה היום בחיידר/בי"ס?", ב"אתה צריך לעשות........!", ובמקרה הטוב "בא נחזור על מה שלמדת היום/השבוע!". יש הרבה מאד - "אתה צריך!" אבל מעט מאד - "אתה רוצה?".

ילדים משחקים שעות ארוכות ברחוב ללא כל השגחה או פיקוח מצד הוריהם (במיוחד בקיץ, בו השקיעה היא בשעה מאוחרת מאד), וכאמור, הרחוב הוא מקום מסוכן, גם הרחוב החרדי. פוגשים ומכירים שם חברים ואנשים לא טובים, לומדים דברים לא טובים ומקבלים רעיונות לא טובים. אז "אבות ובנים" הוא רעיון נפלא, ובאמת ילד חייב להשתתף במטלות הבית השונות ולא רק לקבל, אבל מעל לכל ולפני הכל הוא בן/בת/ילד/ילדה ולא רק תלמיד/ה או עוזר/ת בית.

היחס הטכני הזה לילדים, המנוכר, הנותן חשיבות-על ללימודים או למטלות ולא לנפשם הצמאה של הילדים לחום ואהבה, ה"קשר" הזה, המצטמצם בהוראות ופקודות, מחולל בהם שמות, "מקפיא" את נשמתם, מרחיק אותם מהוריהם, משבית בהם כל איכפתיות לאיך ומה ירגישו או יחשבו הוריהם ומקל עליהם מאד את הנטישה, את ההתנכרות ואת הזילזול הבוטה בערכים החשובים להורים. למרות שהם יודעים שהנטישה תפגע בהורים ובמשפחה כולה, עמוקות.

סיבה שלישית: הורים רבים מאד שולחים את ילדיהם למוסד חינוכי שאינו מתאים לו, מבחינת: רמת הלימודים, הלחץ לימודי, הדרישות הגבוהות, הלחץ החברתי וכד', וכל זאת מטעמי יוקרה ותדמית בלבד. הם אמנם מקווים שהילד יעמוד במשימה, אבל בחלק גדול מהמקרים זו תקוות שווא המבוססת על רצונו של ההורה לספר בגאווה שבנו לומד ב.... שהוא "ה"מוסד.

הלחצים הנ"ל גוברים על הילד ומכריעים אותו, והוא נכנס למעגל קסמים של: חוסר סיפוק, תדמית ובטחון עצמיים נמוכים, תסכול, חוסר מוטיבציה, הדרדרות נוספת, תסכול נוסף וחזק מקודמו ובשלב הבא ...החוצה.

כמובן שרוב ההורים לא יעבירו את בנם למוסד המשלב לימודים תיכוניים, או מקצועיים, או אפילו מוסד שנותן לנער ביטוי עצמי בתחומים אחרים, בגלל ה"מה יגידו?" וה"ס'פאסט נישט" המפורסמים, המנהלים את חיי רבים מאיתנו.

סיבה רביעית: הורים רבים מאד, מחוסר מודעות או מחוסר רצון (שגם הוא נובע מרצון לשמור על תדמית של "הבן שלנו מצויין"), לא שולחים את הילד לאיבחון כשרק מתגלות הבעיות הראשונות בהיותו בכיתות הנמוכות, ומעדיפים לעצום עיניים ולהתעלם מהבעיות, מתוך תקווה, מופרכת בדרך כלל, שהבעיות "תתאיידנה" מעצמן.

מה שקורה הוא, שהילד גדל ואיתו גדלות הבעיות, והסיחרור הנ"ל נכנס להילוך גבוה. חשוב לציין שלפעמים כתוצאה מהאבחון מתגלה שהבעיה היא רפואית, בעיית ראיה או שמיעה, שרק בגללה, הילד שאולי הוא כשרוני ומוצלח מאד, נכשל, חזור וכשול.

סיבה חמישית: מוסדות חינוך רבים שקמו בשלושים שנה האחרונות, הם מוסדות פרטיים נטולי פיקוח והכוונה. חלקם אפי' הוקם מטעמים מסחריים בלבד. ובמקרים לא מעטים במוסדות אלו אין למנהלים כל רצון להשקיע במורים ובמפקחים מקצועיים מטעמים כספיים גרידא, או שהמנהלים עצמם חסרי מודעות לחשיבות הדבר. הנזק שיכול לגרום אפילו מורה אחד, לא מקצועי או חסר מושגים בלימוד ובחינוך, יכול להרוס את נפשו או את כל עתידו של הילד.

סיבה שישית: בתים רבים מאד בציבור החרדי, במיוחד בקרב בתי האברכים, סובלים ממצוקה כספית ניכרת. דבר זה יכול לגרום למשפחה לא להשקיע באיבחונים מקצועיים, שיעורי עזר, ותמיכה מקצועית נוספת, היות ואלו יכבידו הכבדה נוספת על התקציב המדולדל בלאו הכי. כתוצאה מזה יכול הילד להקלע לאחת מהסיטואציות שתיארתי לעיל.

סיבה שביעית: העוני יכול לגרום לדבר נוסף. הנער ירצה בכל מאודו להחלץ מהעוני השורר בביתו, בית בו הוא מתבייש יותר ויותר ככל שהוא מתבגר, ולכן יחפש מהר ככל האפשר את דרכו אל מחוץ לבית הוריו. במקרים גרועים יותר, הנער יחפש "בחוץ" מקורות ל"עשיית כסף קל" וכך יגיע במהירות רבה לחיי פשע.

סיבה שמינית: המחלוקות העזות והאינסופיות המתחוללות כל הזמן בציבור החרדי בין חוגים שונים, ממאיסות על חלק מהנערים את הרצון להשתייך לחברה כה "קרבית" וכה מפולגת ומפוצלת, גורמות להם לאבד אימון ברבנים שחוגיהם מעורבים בקרבות, ובסוף גורמות להם לאבד את האימון בדת בכלל.

(הערה חשובה! כל מה שכתבתי עד עתה התייחס אמנם לנערים, אבל למעט הסיבה הראשונה (לימוד הגמרא), כל שאר הסיבות נכונות גם לנערות נושרות, ויש לא מעט כאלו).

יש עוד מספר סיבות לנשירת הנוער, כמו האינטרנט הלא מסונן, אבל אלו העיקריות והחשובות שבהן, כי האינטרנט, למשל, שייך במישרין לבעיה של הורים שאינם מפקחים על ילדיהם או/ו לחברים שליליים אותם הכירו ברחוב. מאד נוח להאשים את האינטרנט בכל צרות הדור, אבל זו התחמקות מאחריות ועשיית חיים קלים לאחראים באמת. בדיוק כמו לומר "כולנו אשמים", שפירושו ב"חמקנית" מדוברת "אף אחד לא אשם. במיוחד לא אני!"

דרכי הפתרון
בשלב הזה, לאחר פירוט והכרת הסיבות לבעיה, ניתן לפרוש את הדרכים לפתור אותה. חלק מהדברים שאכתוב כאן יכולים לעזור לנוער שכבר נשר, וחלק יכולים למנוע את הנשירה עוד לפני שהתרחשה.

א. חובה (!) להעלות את העניין למודעות הציבור. חייבים להפסיק עם ההסתרה וההדחקה וחייבים להביא לידיעת הציבור את ממדי הבעיה, את הסיבות להתרחשותה ואת הדרכים למניעתה או לפתרונה.

העלאת המודעות צריכה להיעשות בכל דרך אפשרית: כתיבת מאמרים וכתבות, העלאת הנושא בתחנות הרדיו החרדיות השונות, על ידי דיונים ופאנלים עם אנשי מקצוע המתמחים בתחום, ראיונות איתם, שידורים בהשתתפות הורים, מחנכים ועם הנערים עצמם וכד'. מה שהכי חשוב הוא, לא להרפות מהנושא, להמשיך ולהחזיקו בראש הכותרות משך זמן רב.

ב. התגייסות חירום של כל מערכת החינוך החרדית מראשיה עד אחרון המורים והמחנכים שבה לטיפול בעניין.

ג. כפי שכתבתי במאמרים קודמים, חייבים להקים מערכת פיקוח שתפקח בצורה המקצועית ביותר האפשרית על כל מוסדות החינוך, כאשר לכל מוסד חינוכי יהיה מומחה-מדריך-חונך שילווה את המוסד, יפקח עליו, ינחה את מנהליו, כיצד לזהות בשלב מוקדם ככל האפשר האם ילד/נער מסויים נמצא בסיכון לנשירה ואיך להתנהל איתו, יעמוד בקשר עם הנערים עצמם ויכוון אותם לכיוונים חיוביים-פרודוקטיביים.

ד. צריכים לפנות לנדיבי עם ולבקשם להקים קרן כספית מרכזית, גדולה ומבוססת שכל משאביה יופנו לטיפול בנושא. הן למניעת הנשירה מהנוער שעדיין נמצא במוסדות החינוך, על ידי איבחונים בשלב מוקדם ככל האפשר (כשמשפחות במצוקה יקבלו את האיבחונים ללא תשלום, או בסיבסוד מוגדל), על ידי מימון אנשי המקצוע שילוו את המוסדות, והן לטיפול באלו שכבר נשרו, על ידי אנשי מקצוע מהשורה הראשונה.

ה. יוקם פורום שיאגד בתוכו את כל (!) העוסקים בתחום: מנהלי מוסדות, מומחים, יועצים חינוכיים, רכזי נוער, קב"סים, מנהלי היחידות לקידום נוער, מדריכי נוער, מטפלים פרטיים ועוד. כל מי שיש לו נגיעה וידע מקצועי בנושא יוזמן להצטרף.

בפורום הזה תתקיים "תשועה ברוב יועץ". אנשי המקצוע יוכלו להיוועץ האחד בשני, להעלות שאלות, בעיות, לספר על מקרים קשים, לקבל עצות ורעיונות לפתרונות, להעזר בנסיון המצטבר של כל חברי הפורום, ליצור שיתופי פעולה ומיזמים חדשניים, להחזיק "קו חם" לרשות הציבור, וגם יוכלו להוריד עלויות בהוצאות שונות בגלל הריכוזיות.

ו. חובה ליצור לגיטימציה ציבורית למסגרות ומסלולים שאינם ממוקדים בלימוד תורה בלבד ולהקים כאלה. מסלולי לימודים, מסגרות שונות והשתלמויות בהגדרת "חנוך לנער על פי דרכו". לימודים תיכוניים, לימודים אקדמאיים, לימודים מקצועיים, שימוש באמנות, ספורט, מוזיקה, כתיבה יוצרת, חוגים שונים, מכינות שונות, תכניות העצמה והכוונה אישית וגם שירות צבאי במסגרות החרדיות הקיימות היום, "גבעתי", "הנחל החרדי", ו"שח"ר", לכל אחד לפי תוצאות האיבחון שעבר, יכולותיו, כישוריו ונטיית ליבו.

כמובן שיש להוסיף על המסגרות והמסלולים מהסוגים הנ"ל הקיימים כבר, ולהקים עוד דוגמתם. כיום יש מעט מאד מוסדות, מסגרות ומסלולים כאלה ביחס למספר הנערים הנזקקים להם כאויר לנשימה וכגלגל הצלה לטובע, וגם הם או שמתנהלים בחשאי, "מתחת לראדאר", כדי שלא יתנכלו להם, או שהם מתנהלים בגלוי, מתוך תחושה של שליחות קודש והצלה, ואז הם סופגים בליסטראות וחיצים.

ז. צריך לגייס מתנדבים בעלי נגישות לנוער הנושר, שיעברו (בעיקר בלילות) במקומות בהם הם מתרכזים ונפגשים, לשוחח איתם, לקרב אותם, לתמוך בהם ולנסות להוציאם מהתהומות אליהם התדרדרו.

זו לא משימה פשוטה ולא קלה. היא דורשת מאמץ ריכוזי גדול מצד הרבה גופים, אירגונים ואנשים, אבל היא ברת ביצוע ומה שחשוב לא פחות היא חוב עליון, לא רק לנוער הנושר עצמו, אלא לציבור החרדי כולו!

הכותב הוא איש חינוך העוסק בתחום במשך שנים רבות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!