הסיפור האמיתי הוא לא הרפורמה המשפטית // רוני פאלוך

את "ההפגנה" ראיתי באופן פיזי, מה שרוב תושבי העיר לא עשו. ממקום מגורי, ברחוב חברון הסמוך לעירייה צפיתי במפגינים, ראיתי את המראות היפים של קרוב הלבבות, אבל ראיתי לצד זה גם הרבה מאוד שנאה בעיניים, מצידם של מפגיני השמאל כמובן.

אני מבין את אלו שמפגינים. בחלקם הם נמצאים בהיסטריה. גם אם היא לא מוצדקת, לא מציאותית, אי אפשר להרגיע אותם.

החרדה שלהם היא בשל שטיפת המוח שהם עוברים במשך שנים, ובשל הרצון הפנימי שלהם לשלוט. הם לא רוצים דמוקרטיה, הם רוצים להיות בשלטון בכל מחיר. הם יתנו למתנחלים, לבני עדות המזרח והחרדים את הזכות להשתתף בבחירות אבל לעולם לא יקבלו את התוצאות שלהם, לא יאפשרו להם לתפוס בהגה המדינה.

הייתי מצפה שהם יפגינו מול ציבור הכיפות הסרוגות, תומכי רוטמן וסמוטריץ, הייתי מצפה שיפגינו במעוזי הליכוד. מה אנחנו קשורים לעסק הזה?

את האנשים הללו, שבשל ההיסטריה הזו הגיעו דווקא לבני ברק ולא לקדומים או לדימונה אני רוצה להרגיע: אנחנו, בני הציבור החרדי, בכלל לא רוצים לשבת ליד ההגה, גם אם נהיה רוב במדינה. מרן הגראי"ל שטינמן היה נחרץ מאוד בנושא הזה.

כותב השורות, עורך הדין רוני פאלוך.

במהלך ההפגנה, היו נסיונות של הידברות. עדשות המצלמה קלטו לעיתים שיח עירני בין הציבורים השונים, אבל לדעתי, מהיכרות עמוקה עם חברים טובים שנמצאים בצד הזה, הסיפור האמיתי הוא לא הרפורמה המשפטית אלא ההתנגדות למדינה יהודית. הציבור החרדי לא רוצה בכלל לנהל את חיי הפרט, ואין לו שום מצווה לחנך מחללי שבת שלא פרהסיה. אם בעבר היה כאן ויכוח סביר בין האסכולות, כיום הדור החדש לא מבין מה רע בנישואי תערובת, ומדוע בתי הדין הרבנים צריכים לקחת מונופול בנושא האישות.

אני חושב שיש כמה סוגי מפגינים שהגיעו אלינו. יש את האנרכיסטים, צעירים בדרך כלל שרוצים בלגן, מגיעים עם חצוצרות ותופים, כמו ילדים במאה שערי שזורקים אבנים, בלי שהם בכלל מבינים על מה המאבק. אני ניגשתי ושאלתי כמה אנשים כאלו האם הם יודעים מהי הרפורמה, והתשובות שקיבלתי היו בוז וחרפה לאינטלגציה.

מנגד, יש את אלו שכן מבינים על מה המאבק אבל הם מבקשים להשאיר את המצב על כנו. הם רוצים שבית המשפט ימשיך לדבוק באטקיביזם השיפוטי. מבחינתם, בית משפט אמור גם לקבוע ערכים, גם לחנך את הציבור וגם לקבוע חוקים. בקיצור, דיקטטורה שיפוטית לכל דבר.

מאנשים כאלו הייתי מצפה לקצת יותר אנושיות. אני בעד הזכות להפגין, אבל בלי להפר את הסדר הציבורי, לכלוא עיר שלמה בגטו, בלי פרובוקציות. בהקשר הזה, אני מאשים את המשטרה שפעלה באופן חד צדדי, כשאפשרה למפגינים לצעוד ברחובות הראשיים תוך כדי הפרעה לחיי התושבים, כשהם זכות התנועה של התושבים הם חומסים. אין גבול לצביעות ולמוסר הכפול של משטרת ישראל.

בסך הכל למרות קו השבר, קבלת הפנים היפה עשתה משהו חיובי. כשאנשים כאלו יתקלו שוב באנשים חרדים, אולי הם יזכרו את קבלת הפנים היפה שהיתה להם כאן. אבל אני גם לוקח בחשבון שזה לא יקרה, כי השנאה מקלקלת את השורה.

גם אם זה יקרה, לא נשנה את ההתנהגות שלנו כלפיהם. כיהודים יראי השם אנחנו צריכים לקדש שם שמים גם אם הצד השני מתנהג בחוליגניות. אנשים שנראים נאורים, מלח הארץ ירדו לכביש והתפרעו כמו אחרוני המופרעים, ובשנאה הזו לחרדים וגם לימנים, צריך לטפל. אבל בינתיים אין עם מי לדבר. הם לא רציניים, לא רוצים לשמוע ולא כשירים לכך. דוהרים כאחוזי אמוק. יש כאן דו שיח של חרשים, ואם רוצים להתחיל לדבר, כמשפטן הייתי מתחיל עם הנושא של מדינה יהודית, ועד כמה זה חשוב להם.

בלי הבסיס הזה, חבל על הזמן.

עו"ד רוני פאלוך הוא פרקליט תעבורה, דירקטור בגופים שונים ומעורב בנושאים ציבוריים

המאמר פורסם בשבועון 'משפחה'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!