יומנה של גברת עסוקה 2: אמא, המקפיא, ואני
כך נגוז לו חלום הפטיפורים והקינוחים, ונשאר במקפיא מקום עבור השכנות • וגם: סדר קדימויות ואמא לוחצת
השעה 2:00 בצהרים.
הסלולארי בכיס השמאלי שלי מצלצל. הצלצול המיוחד של אמא שלי.
אני לא יכולה לענות כי ידיי עמוסות לעייפה בשקיות מהמרכול וכולי נוטפת זיעה. האוויר לח כמו שאף פעם לא היה. אני צועדת במעלה הרחוב בשחיית צפרדע. זה בריא! אני משננת לעצמי. בריא ומרזה! בטבלה האחרונה שקיבלנו מקופת חולים: כיצד שורפים קלוריות? היה כתוב שזו אחת מהפעילויות שורפות-הקלוריות–ביותר המומלצות לעקרת הבית הממוצעת.
ראשי הולם כגלגל. פעם קראתי שמוחה של אישה רגילה פועל במהירות של מאה סיבובים לדקה. אם היו המומחים טורחים קצת יותר, היו מגלים שמוחה של מישהי שהיא גם אישה וגם עקרת בית ממוצעת פועל במהירות של מאה סיבובים לשניה. יום לקראת החג הממשמש ובא לקחתי לעצמי חופש פעוט בן שלש שעות מהעבודה ואני מתכננת להספיק בו: ארוחת צהריים ביתית לילדים, ואפיה נטולת אגוזים: עוגות שמרים. מקרוני שוקולד לקינוח. שלש פשטידות דבש - הלהיט החדש מבית משפחת כהן.
אמא שלי מתעקשת מאחורי הסלולאר. אני עוצרת ומניחה את השקיות על המדרכה. זה הולך להיות ארוך. וצפוי.
"שמעתי שאת הולכת לאפות היום. ל א פ ו ת".
ברור שתשמע. סיפרתי את זה לכל מי שהסכים להקשיב ועוף השמים הוליך את ניחוח הוניל הדמיוני.
"אני לא מאמינה!" היא נאנחת. "כמה פעמים אני צריכה להסביר לכן. ל כ ן. לילדות ש ל י! שיש לנו סולם עדיפויות ואנחנו עובדות על פיו וכל סטייה ממנו יוצרת תילי תילים של צרות צרורות ובלגן?"
"מצטערת אמא". אני אומרת. קטן ומתנשף. "אני חייבת לבטא את החלק היצירתי שלי במטבח".
"אין לי בעיה". היא מסכימה. "אבל קודם כל את מה שחייבים. סיימת לבשל הכול?"
"ברור. ה כ ל".
"מצחיק מאד".
היא יודעת שלא ייתכן. כל מי שטיפה שכל בקדקדו מבין שזה לא ייתכן.
"הכול בגלל הבלרס החדש", אני מגלה את אזניה ומתוודה בעצב. לכבוד החגים הממשמשים ובאים רכש בעלי מקפיא ענק מידות של בלרס, שתמיד חלמתי עליו.
"שנים חיכיתי לרגע הזה".
"מה לעשות שהרגע הגיע בזמנים שאת לחוצה מאד!?" היא תוהה.
שלא תבינו לא נכון! אמא שלי לא מהמתערבות! בשום דבר ועניין! אבל בזמן האחרון היא שומעת מהילדים על שעות עבודה מטורפות של אימם, מחסור באוכל חם ועוד דברים שאוזניים תצילנה ולב יתחמץ.
חשש עכור מתגלגל זמן מה בליבי - היא החליטה לקחת את המושכות לידיים!
הפעם האחרונה שהיא עשתה את זה הייתה לפני שמונה שנים. בני השני היה בן חמש, ועדיין לא זכינו לילד נוסף. היא לקחה את הפרויקט - קיימה עלי עצרת תפילה, ולאחר פחות משנה - נולדה ביתי היקרה נועה. מעניין מה היא תעשה עכשיו?...
"אני אחזור על זה ולא אחזור שנית", היא חותמת, "אישה עובדת ואם לילדים, העסוקה במשך עשרים וארבע שעות ל א אופה שום דבר שאפשר לקנות. לא לשבתות ולא חגים!"
אמא שלי פריקית של העניין הזה. זה זורם אצלה בדם. בוורידים. קודם כל תעשי מה שאת צריכה. ארגון וסדר מתחילים מסדר עדיפויות ברור.
"טוב" אני אומרת. "נראה מה אני אעשה כבר".
"תעשי מה שלימדתי אותך. קודם כל תסיימי עם הבישולים הרגילים. אחרי שהכל מוכן. תעברי לאפיה".
"בסדר אמא. להתראות".
אני משחילה את השקיות לתוך ידיי והעולם נראה פתאום הרבה פחות זוהר.
אני ממשיכה בדרכי. השמים מתעננים באופן סימבולי. ואני רוצה לצעוק. אני רוצה לצרוח! חלום הבלרס החדש שלי, המלא בכל טוב סלה, פטיפורים קטנים. פאי גדול. בעלבוסטע! חלומי הישן! אל תרחק ממני! אל תלך לי!"
אבל אני יודעת שאמא'לה צודקת.
מגיעה הביתה. השקיות על רצפת המטבח לועגות לי ברשרוש.
המקפיא החדש שלי בוהק וריק. אני פותחת אותו. מגירה מגירה. הוא כל כך יפה. כל כך מסודר.
אבל אמא צודקת. חייבים סוג של קדימויות.
אתחיל לאט לאט. אבשל קצת ועל כל שני סירים - אופה קינוח אחד.
מה שברור, שיישאר לי מקום בשביל השכנות עקרות הבית המופלאות המספיקות תדיר להכין הכול להכניס למקפיא ולהוציא את עיני.
ועוד על השכנות האלו... בשבוע הבא
הסלולארי בכיס השמאלי שלי מצלצל. הצלצול המיוחד של אמא שלי.
אני לא יכולה לענות כי ידיי עמוסות לעייפה בשקיות מהמרכול וכולי נוטפת זיעה. האוויר לח כמו שאף פעם לא היה. אני צועדת במעלה הרחוב בשחיית צפרדע. זה בריא! אני משננת לעצמי. בריא ומרזה! בטבלה האחרונה שקיבלנו מקופת חולים: כיצד שורפים קלוריות? היה כתוב שזו אחת מהפעילויות שורפות-הקלוריות–ביותר המומלצות לעקרת הבית הממוצעת.
ראשי הולם כגלגל. פעם קראתי שמוחה של אישה רגילה פועל במהירות של מאה סיבובים לדקה. אם היו המומחים טורחים קצת יותר, היו מגלים שמוחה של מישהי שהיא גם אישה וגם עקרת בית ממוצעת פועל במהירות של מאה סיבובים לשניה. יום לקראת החג הממשמש ובא לקחתי לעצמי חופש פעוט בן שלש שעות מהעבודה ואני מתכננת להספיק בו: ארוחת צהריים ביתית לילדים, ואפיה נטולת אגוזים: עוגות שמרים. מקרוני שוקולד לקינוח. שלש פשטידות דבש - הלהיט החדש מבית משפחת כהן.
אמא שלי מתעקשת מאחורי הסלולאר. אני עוצרת ומניחה את השקיות על המדרכה. זה הולך להיות ארוך. וצפוי.
"שמעתי שאת הולכת לאפות היום. ל א פ ו ת".
ברור שתשמע. סיפרתי את זה לכל מי שהסכים להקשיב ועוף השמים הוליך את ניחוח הוניל הדמיוני.
"אני לא מאמינה!" היא נאנחת. "כמה פעמים אני צריכה להסביר לכן. ל כ ן. לילדות ש ל י! שיש לנו סולם עדיפויות ואנחנו עובדות על פיו וכל סטייה ממנו יוצרת תילי תילים של צרות צרורות ובלגן?"
"מצטערת אמא". אני אומרת. קטן ומתנשף. "אני חייבת לבטא את החלק היצירתי שלי במטבח".
"אין לי בעיה". היא מסכימה. "אבל קודם כל את מה שחייבים. סיימת לבשל הכול?"
"ברור. ה כ ל".
"מצחיק מאד".
היא יודעת שלא ייתכן. כל מי שטיפה שכל בקדקדו מבין שזה לא ייתכן.
"הכול בגלל הבלרס החדש", אני מגלה את אזניה ומתוודה בעצב. לכבוד החגים הממשמשים ובאים רכש בעלי מקפיא ענק מידות של בלרס, שתמיד חלמתי עליו.
"שנים חיכיתי לרגע הזה".
"מה לעשות שהרגע הגיע בזמנים שאת לחוצה מאד!?" היא תוהה.
שלא תבינו לא נכון! אמא שלי לא מהמתערבות! בשום דבר ועניין! אבל בזמן האחרון היא שומעת מהילדים על שעות עבודה מטורפות של אימם, מחסור באוכל חם ועוד דברים שאוזניים תצילנה ולב יתחמץ.
חשש עכור מתגלגל זמן מה בליבי - היא החליטה לקחת את המושכות לידיים!
הפעם האחרונה שהיא עשתה את זה הייתה לפני שמונה שנים. בני השני היה בן חמש, ועדיין לא זכינו לילד נוסף. היא לקחה את הפרויקט - קיימה עלי עצרת תפילה, ולאחר פחות משנה - נולדה ביתי היקרה נועה. מעניין מה היא תעשה עכשיו?...
"אני אחזור על זה ולא אחזור שנית", היא חותמת, "אישה עובדת ואם לילדים, העסוקה במשך עשרים וארבע שעות ל א אופה שום דבר שאפשר לקנות. לא לשבתות ולא חגים!"
אמא שלי פריקית של העניין הזה. זה זורם אצלה בדם. בוורידים. קודם כל תעשי מה שאת צריכה. ארגון וסדר מתחילים מסדר עדיפויות ברור.
"טוב" אני אומרת. "נראה מה אני אעשה כבר".
"תעשי מה שלימדתי אותך. קודם כל תסיימי עם הבישולים הרגילים. אחרי שהכל מוכן. תעברי לאפיה".
"בסדר אמא. להתראות".
אני משחילה את השקיות לתוך ידיי והעולם נראה פתאום הרבה פחות זוהר.
אני ממשיכה בדרכי. השמים מתעננים באופן סימבולי. ואני רוצה לצעוק. אני רוצה לצרוח! חלום הבלרס החדש שלי, המלא בכל טוב סלה, פטיפורים קטנים. פאי גדול. בעלבוסטע! חלומי הישן! אל תרחק ממני! אל תלך לי!"
אבל אני יודעת שאמא'לה צודקת.
מגיעה הביתה. השקיות על רצפת המטבח לועגות לי ברשרוש.
המקפיא החדש שלי בוהק וריק. אני פותחת אותו. מגירה מגירה. הוא כל כך יפה. כל כך מסודר.
אבל אמא צודקת. חייבים סוג של קדימויות.
אתחיל לאט לאט. אבשל קצת ועל כל שני סירים - אופה קינוח אחד.
מה שברור, שיישאר לי מקום בשביל השכנות עקרות הבית המופלאות המספיקות תדיר להכין הכול להכניס למקפיא ולהוציא את עיני.
ועוד על השכנות האלו... בשבוע הבא