המכה והתרופה: תכנית החינוך שתשנה הכול

בשבועות האחרונים, פרסמתי מספר מאמרים המצביעים על הקיצוניות והקיצוניים, כמחריבי החברה החרדית מבפנים, בצורה הרבה יותר "יעילה" ושיטתית מאשר אויבינו מבחוץ, על גופים ואנשים שקיצוניותם ושנאתם לכל מי ששונה מהם בדעותיו ובהנהגותיו מרעילה אותנו מבפנים ומשניאה אותנו מבחוץ, על השפה האלימה והתוקפנית שהשתלטה על השיח החרדי, ומעל הכל על הזילזול הבוטה של אדם בחברו ושל חוג במשנהו, על שלילת הלגיטימציה של הזולת לדעה אחרת ולהתנהלות אחרת ולעיתים אף שלילת זכותו להגדיר עצמו כחרדי.

בין השאר, כתבתי על תרבות השקר והדו-פרצופיות המזינה את ה"השקופע", ואת שופריה, קרי-"העיתונות" המפלגתית, ככלי לשליטה בציבור, תוך התעלמות מוחלטת מבעיותיו האמיתיות של הציבור החרדי:

העוני המחפיר. התלות בשלטון החילוני המתנכל ובמשאביו. הדפוס האחיד של הישיבות הקטנות שנערים רבים לא מסתגלים אליו ונושרים ממנו. השהות המאולצת של רבים וטובים בכוללים, למרות שאינם מסוגלים ללמוד כל הזמן, רק מתוך לחץ חברתי ומחשש להתנכלות ולאפליה (למרות שבכך הם מכלים את חייהם בתסכול מתמשך, המשפיע עמוקות על משפחותיהם, הן מורלית והן כלכלית, ולמרות שהיו יכולים להצליח מאד ולהיות מסופקים מאד אילו היו פונים לאפיקים אחרים). החוסר בתשתית כלכלית פנים-חרדית חזקה היכולה לפתור את מצוקת מוסדות התורה. הנוער הנושר באלפיו. המחסור במקומות עבודה ובכישורי עבודה, ועוד ועוד. (כל זאת בהדגשה על חשיבותם הבלתי מוטלת בספק של לומדי התורה שרק תורתם אומנותם, ושבזכותם ועליהם עומד העולם).

במקביל כתבתי, על מלחמת החרמה שמנהלים ה"השקפתונים" הללו בשבועונים ובעיקר באינטרנט בגלל היותם במה לא מוכתבת, לא מצונזרת-משוכתבת, ועצמאית להבעת דעות ולהבאת ידיעות שאינן תואמות את הקו הצר האחיד והמשוכתב של בעלי ה"השקפה הטהורה".

המסורת החביבה והעתיקה של הריגת השליח המביא בשורות לא טובות, חיה וקיימת עד היום ב"השקופע-לנד", ובמקום להשתמש בביקורת ככלי מצויין לבדיקה עצמית ולשיפור עצמי, מעדיפים הנ"ל להשמיד את השליח עם המראה אותה הוא נושא עימו, מראה, בה משתקפים פניה הלא כל כך יפים לפעמים, של הממלכה.

(כתבתי גם על המחלוקות והפילוגים ההורסים בנו כל חלקה טובה, אבל מאלה העיתונות המפלגתית לא מתעלמת כלל ועיקר. נהפוך הוא, היא מלבה את אש המחלוקת ככל יכולתה ו"מתדלקת" אותה בשפיכת אינספור חביות של שנאה, דה-לגיטימציה לזולת ו"מחיקתו", ובהוספת ערימות של אניצי "אני ואפסי עוד" לבעירה).

על המאמרים הללו קיבלתי המון תגובות, בכתב ובע"פ. היחס בין המחייבים לשוללים היה: 95% למחייבים ו- 5% לשוללים. [במאמר המוסגר אציין, שבין התגובות השוללות, היו שני מאמרי מערכת של "יתד נאמן". שניים! לא פחות! ואם הייתי זקוק להוכחה עד כמה מדוייקים היו הדברים ועד כמה "פגעתי בול" בנקודות הנכונות, הרי מאמרי המערכת הללו סיפקו את ההוכחה האולטימטיבית].

התכנית:
נחזור לעיקר. רבים מהמגיבים בחיוב על המאמרים, שאלו אותי: "מה לדעתך צריך להיות הפתרון לבעיות שהעלית?"

ובכן, כאדם העוסק בחינוך שנים רבות, ברור לי שהתרופה למכה טמונה בשדה החינוך. רק חינוך מגיל צעיר להתנהגות אחרת מהמקובלת היום, ישנה את פני הדור הבא.

כהוכחה, ניתן להביא את "מאורעות תשמ"ט", כדוגמא מצויינת.

בתשמ"ט אירע הפילוג (השני) ביהדות החרדית (הפילוג הראשון אירע בתשמ"ד, עת הוקמה ש"ס). למרות שהיה זה לכאורה פילוג פוליטי בלבד בין החסידים לליטאים, האמוציות שליוו אותו "הבעירו" את הרחוב החרדי (בשונה מהפילוג הראשון שהיה לכאורה הגיוני ומתבקש ועבר בשקט יחסי). אלימות רבה, מילולית ופיזית ליוותה את כל מערכת הבחירות ההיא, כשהילדים היו מעורבים לעומק במתרחש. לא מחזה נדיר היה לראות ברחובות בני ברק או ירושלים (בעיקר בב"ב) ילדים רודפים ברחוב אחרי חב"דניק מבוגר ומקללים אותו, או זורקים עליו אבנים או מוציאים את האויר מגלגלי מכוניתו.

אז, בתשמ"ט, נזרעו זרעי הפורענות, והיום, הצמיחו זרעים אלה עצים ופירות "לתפארת". הילדים דאז, הם הם מובילי המחלוקת הליטאית דהיום. בתשמ"ט הם למדו שבשם ה"השקופע" הכל מותר. איש לא עצר בעדם ואיש לא מנע מהם להתערב במחלוקת. יתרה מזו, מתוך הסכמה שבשתיקה ושבקריצה מהמבוגרים, הם הבינו שמעשיהם רצויים ומשובחים.

קולו וקריאתו של הרב שך זצ"ל - "און אלימות" (בלי אלימות), היו כקול קורא במדבר, איש לא הקשיב להם. היום, כמבוגרים, הם מיישמים במדוייק את מה שלמדו אז ומובילים את המחלוקת באותה מתכונת בדיוק.

חינוך!!! בו טמון הכל!!! ממנו מתחיל הכל ומתוכו ותוכנו נגזר הכל!

ברצוני לפרוש כאן תכנית, שאולי חלק ממנה ייראה לחלק מהקוראים כלא ריאלי במתכונת בו מתנהלת החברה החרדית היום, ואולי התכנית אוטופית לחלוטין, אבל היא בהחלט יכולה לשמש כנקודת מוצא ומחשבה לשינוי הדפוסים הקיימים, אם יאומצו אפי' חלקים מתוכה.

חשוב לציין שהתכנית הוצגה לרבנים חשובים מאד ולאנשי חינוך מהשורה הראשונה שתמכו בה ללא סייג והסכימו שהתכנית מצויינת ויכולה לפתור בעיות רבות. חלקם אף התבטאו באזני ואמרו לי "ולוואי ותצליח לשכנע בנחיצות התכנית, ולוואי ותצליח ביישומה".

מבנה מערכת החינוך:

א. כל מוסדות החינוך החרדי בארץ (מוסדות לבנים עד סוף כתה ח' ומוסדות לבנות עד סוף הסמינר), מכל החוגים והזרמים, יועברו לרשות מנהלת-מפקחת אחת שתנוהל על ידי מנהלים מקצועיים (ללא שום קשר ונגיעה פוליטית), הן מנהלים בתחום החינוכי-פדגוגי והן מנהלים בתחום האירגוני-פיננסי-אדמיניסטרטיבי.

ב. מערכת זו עצמה, תפוקח אף היא על ידי ועדת רבנים אוטונומית-עצמאית (שתורכב מרבנים מכל החוגים) המצויים והמתמצאים בתחומי החינוך והפיננסים, כשבנוסף לכך הם יפקחו גם על תכני הלימוד ורמתו, רמת המלמדים וגובה שכר הלימוד.

ג. תבוטלנה כל הבעלויות הפרטיות על מוסדות החינוך, הן בעלויות פרטיות ממש והן בעלויות של עמותות שהקימו מוסדות חינוך, והבעלים הפרטיים יפוצו, כמובן, כספית על השקעתם.

ד. בכל מוסדות החינוך ילמדו תלמידים/תלמידות מכל החוגים והזרמים יחדיו, ללא פיצול וחלוקה לפי חוגים, כאשר קריטריון הקבלה היחיד לכל בית ספר יהיה הרמה החינוכית-לימודית של התלמיד/ה בלבד.

ה. כל תלמיד או תלמידה יוכלו להרשם לכל בית ספר שליבם חפץ בו, וקבלתם תהיה כפופה לרמתם החינוכית-לימודית בלבד. לא למוצאם, לחוג אליו הם משתייכים, לשם המשפחה, לייחוס המשפחתי, לרמה הכלכלית בביתם, לקרבתם לרב זה או אחר וכד'.

ו. כל תלמיד או תלמידה שלא התקבלו למוסד בו חפצו ללמוד, יוכלו להגיש ערר לוועדת הרבנים העצמאית הנ"ל.

למעשה המתכונת הזו דומה מאד למתכונת בה התנהל החינוך העצמאי עד לפני שלושים שנה בערך. גם מבחינת המבנה המערכתי וגם מבחינת מגוון התלמידים.

הרווחים והערך המוסף:

א. ברגע שכל החוגים ילמדו יחדיו, יתרגלו התלמידים ויגדלו לתוך מצב של מגוון גדול של דעות ושיטות וממילא ילמדו ויפנימו, כערך חינוכי מובנה, לקבל את השונה מהם ולכבדו. וזאת, בניגוד חריף למצב הקיים היום בו כל מוסד הינו הומוגני ואחיד והילדים מכירים רק את הקרובים אליהם רעיונית/חוגית בלבד.

כאן צריך להזכיר למי ששכח, שגדולי ישראל בדורות הקודמים התנגדו מאד לפיצול מערכת החינוך על בסיס עדתי/חוגי/חסידותי/השקפתי, וראו בהטרוגניות ובאחדות החרדית ערך מכונן חינוכי מהמעלה הראשונה.

ב. היות וכל תלמיד ותלמידה יוכלו להרשם לכל בית ספר אליו יחפצו להתקבל, תיווצר תחרות בריאה בין בתי הספר. תחרות על רמת הלימודים, רמת המורים וההשקעה בחינוך ובערכים. דבר זה יגרום ל"קנאת סופרים שתרבה חכמה" ויעלה את רמת כל בתי הספר. והיות וקריטריון הקבלה יהיה אך ורק רמה חינוכית-לימודית של התלמיד/ה, בהכרח תעלה רמת ההשקעה של התלמידים והוריהם בלימודים ובחינוך.

ג. בגלל שהמערכת לא תנוהל כעסק מסחרי, אלא תחזור להיות מערכת חינוך, השיקולים לגבי גודל ההשקעה בחינוך יהיו חינוכיים ולא כספיים.

ד. ככל מערכת גדולה, ההוצאות הכספיות שלה תהיינה מרוכזות וממילא עלויותיהן תהיינה נמוכות הרבה יותר מאשר הוצאותיהם של הרבה מוסדות קטנים ופרטיים הפועלים בנפרד. כפועל יוצא מכך תוכל המערכת למקסם ביתר יעילות את ההכנסות המגיעות אליה, הן ממשרדי הממשלה והשלטון המקומי והן מתשלומי הורים, ומצב היציבות הכלכלית של המערכת כולה יתחזק מאד. התלות במשרדי האוצר והחינוך תפחת ואיתה יכולתם להתערב בתכנים ובערכים החינוכיים שהם נשמת אפה של המערכת החינוכית החרדית.

הערכים החינוכיים:

א. בתי הספר ישקיעו מחשבה, מאמץ וכסף, בהטמעת הנושאים הבאים:

דרך ארץ, בין אדם לחבירו, כבוד הזולת, משמעת, שפה נקיה, תרבות דיבור, נימוס, סדר, נקיון, דייקנות, צניעות הליכות (שתביא בעקבותיה גם את צניעות הלבוש), פשטות, הסתפקות במועט, ביקורת עצמית וחשבון נפש, אחריות, ביצוע משימות ומטלות, עזרה לזולת, התנדבות ועוד.

ב. הדבר ייעשה (מעבר לדוגמא האישית החיונית), ע"י שיחות, מבצעים, השוואות בין-כיתתיות ובין בתי ספר שונים. קשר הדוק בין ההורים לבית הספר, בדיקת ביצוע מטלות ומתן ציונים עליהם, הקפדה רבתי (בדרכי נועם, כמובן) על כבוד הזולת (כולל בין המורה לתלמידיו), דיבור בשפה נקיה, שלילת אלימות בצורה גורפת ומוחלטת ועוד. וכל זאת באופן רציף ומתמשך לאורך כל שנותיו של התלמיד בביה"ס, ולא במבצעים נקודתיים-זמניים.

ג. לכל בי"ס יוצמד חונך-מלווה-מפקח שהתמחותו בתחומים הנ"ל. הוא ינחה את מנהל ביה"ס ויפקח על תוצאות ההשקעה בחינוך.

עד כאן התכנית בראשי פרקים ועל קצה המזלג בלבד. התכנית עצמה מפורטת מאד, אבל אין זו הבמה המתאימה לפירוט זה.

דבר אחד ברור מעל לכל ספק, אם התכנית (ואפילו חלקה בלבד) תבוצע, פני הדור הבא והתנהלותו, יהיו שונים ללא הכר מהמצב העגום היום. כי "גם כי יזקין - לא יסור ממנה!"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!