טור אישי • מיומנה של גברת עסוקה

השעה: 6:30 בוקר

השחר הווריד די מזמן, ואני תכננתי לקום לפני שיהיה כל כך כל כך יום.כמות הדברים שתיכננתילהבוקר עשויה להספיק להרבה מאד סודנים בהרבה מאוד לוחות זמנים. אבל גם האישה המתוכננת ביותר בעולם לומדת עם הזמן שהחיים שלה מורכבים מקופסאות מאד מוגדרות, ועל כל קופסה יש כיתוב גדול וברור האותיות של קידוש לבנה: בית. ילדים. עבודה. בעל. והייתי מוסיפה קופסה נפרדת לכביסות. כן. כביסות. יש להן הגדרה נפרדת אה. וארוחות צהריים. גם להן הייתי מקדישה קופסת קרטון מהסוג החזק. העמיד. הסופג.

אי אפשר למלא את כל הקופסאות באותו יום. מילוי קופסה אחת מגיע על חשבון הקופסה האחרת. אשר על כן צריך למלא אותן בצורה מושכלת. כמו תשומת לב למשפחה ברוכה, כמו טיפול של משרד פרסום בלקוחות.

הבית מלא בניחוח מרכך. ערימות הכביסה, צחורות וריחניות, פזורות בספות הבית כמטרוניתות כבודות, שוליהן גולשות באלגנטיות כבדה, מאיימת. כבר נטפל בכן יקרות טרחניות שלי. ראשית. ארוחת צהרים.

אמא שלי- יועצת אירגונית לענייני בית- שיצאה לה,להוותה, ילדה הפוכה בתכלית- תמיד משננת באזני כל: ראשית שיהיה משהו בסיר לארוחת צהריים. זה שלב ראשון בסולם הקדימויות. מושכל מספר אחת. חובה קדושה. אנשים רעבים נטולי מענה, ילדים בלי ארוחת צהרים חמה הם מתכון ברור לתילי תילים של צרות צרורות.

וככה, בכותונת, בעיניים חצי עצומות, אני קוצצת בצלים שניים, ומתחילה לטגן.
הכביסות, אגב, במקום אחרון בסולם הקדימויות של אמאשתחי'. מבחינתה לדחוף את כל הכבודות לחדר צדדי ולטפל בהן רק לאחר שסיימנו את הדברים החשובים יותר.

7:05
הולך להיות חם היום. אני נוטפת אך מקפלת ומקפלת בלי לעצור. מטרוניטות הכביסה מעצבנות אותי ואני יודעת שאין איש בעולם שיעשה את זה מלבדי. ערימות המקופלים מתגבהות והולכות.
הראש עובד כמו מקדחה. אני מעבירה בראשי את רשימת הלקוחות דמיונית אבל ממשית, וחיצים, דמיוניים אבל ממשיים אף הם, ובין כל אחד לדרך הטיפול בו.

יונתן מתעורר בדיוק באמצע הלקוח החשוב ביותר. אני עוזבת מגדל גופיות מתמוטט ורצה לטפל בו דקות מספר שלא ירגיש מוזנח על הבוקר וג ם שיישב כבר עם הקורנפלקס והמשחק הדיגיטלי שלו ויניח לילהמשיך בהתרוצצויות: כריכים, סידור בסיסי של הבית, טוב. את הכביסות נניח בחדר צדדי אמאל'ה ארגונית יקרה. מהמטבח עולה ריח מוזר.

7:16
הבסיס לארוחת הצהריים שלי נשרף.שריפה ללא שיור. בעירה ללא מתום. המטבח עשן כולו. כישלון מספר אחת להבוקר. אני נכנסת ומעיפה את הסיר לאדן החלון, מנופפת במגבת לכל עבר, משתעלת בדמעות. עשן ורחמים עצמיים זולגים על לחיי. איך? איך הן עושות את זה כל השכנות שלי? החברות שלי? אמא שלי? איך הן מספיקות גם להיות אמא סבלנית וג ם למלא את כל שאר הקופסאות דלעיל?

אני מכירה מישהי עם עשרה ילדים שאומרת שיש לה צנצנת זכוכית כחולה ובה מאוכסנות מידי שבוע עוגיות חמאה תוצרת בית. אני מכירה משהי שעובדת כל יום עד שמונה בערב, אבל מספרת על ניקיון יסודי מדי שבוע. שלה. . ואני מכירה מישהי עם ארבעה ילדים בלבד שעובדת משרה רגילה אבל אומרת את האמת: היא לא מספיקה.

לא מספיקה להכין ארוחת צהריים בסיסית ופשוטה. לא מספיקה לקפל את כל הכביסות המרושעות. לא מספיקה למלא את הקופסאות בצורה מושכלת.

8:30
הילדים הלכו ברוך השם. כריכים ופירות. ילקוטים מסודרים. גם הישג. לא?
יש לי חצי שעה להתארגן בעצמי ולצאת. אני רגועה הרבה יותר למה? כי הגעתי להחלטה.
בדרכי הביתה, אעבור דרך חנות האוכל 'בית ישראל' בשכונת עזרת תורה ואקנה שניצלים ניחוחיים וטריים ותוספות לארוחת צהריים!
מי אמר שחייבים להכין לבד? אימהות עובדות לא חייבות להספיק בכל יום! .
אימהות עובדות לא אמורות למות!
אימהות עובדות מותר להיעזר מידי פעם בשירותיה של מסעדת אוכל משובחת כמו בית ישראל!
אני מתארגנת בנחת, מוציאה לשון לסיר השרוף שעל החלון, ויוצאת לעבודה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!