נמר של נייר: גם נתניהו התחבא בבונקר • טור

גם פרעה שהכביד את לבו עוד ועוד בין מכה למכה מעשרת המכות האנושות שספג, ידע כי שליחו של ה' ומנהיגו של העם היהודי משה רבינו ע"ה, הוא לא פרטנר למשא ומתן או להפסקות אש. המסר היחיד שיכול היה פרעה להעביר למשה רבינו היה להתחנן על נפשו שהקב"ה יפסיק את התקיפות הקשות, עד כדי שהוא הודה ואמר "חטאתי הפעם, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים".

בניגוד לכך - ולהבדיל אלפי אלפים של הבדלות - מי שעומד היום בהנהגת הממשלה במדינת ישראל ומחשיב עצמו כטוב ליהודים, הוא זה שבמדיניותו הרופסת הנחית על עם ישראל את המכות האיומות בדמות הטילים והרקטות ללא הפסקה, ואף לא מהין להודות ולומר - "חטאתי הפעם"...

לאחר יותר מ-50 יום שעם ישראל מצא עצמו מתמודד מול "מלחמת התשה", שגם את עובדת קיומה בחר ראש הממשלה נתניהו לצבוע במילה "מבצע" ולא חלילה מלחמה (התשה מאן דכר שמיה), איננו זקוקים לחגיגות ניצחון מצדו של האויב על מנת להפנים שכוח ההרתעה הישראלי התמוסס באופן בלתי הפיך.

חמישים יום ניהל וקבע חמאס את אורחות חיינו. הוא השתלט על הערים הגדולות בישראל מדרום ועד המרכז, הגיע ישירות אל בתינו והצליח לערער את שלוות הנפש של מיליוני אזרחים שהשגרה הפכה להם לצרור של סיוטים ומתחים מתמשכים. משפחות שלמות חוו פחדים, ילדים, נערים וזקנים מצאו את עצמם כמו בתוך 'מחלת הירח', מהלכים ומטפסים באמצע השינה אל חדר המדרגות וממנו הלוך וחזור חלילה. תינוקות וקשישים התעוררו לא אחת בבעתה לשמע האזעקות העולות ויורדות. דברים שבימים כתיקונם נעשו כעניין מובן מאליו, הפכו למשימה בלתי אפשרית: אנשים נאלצו לחפש מרחב מוגן באמצע עריכת קניות בסופר, נהגים נדרשו לעצור את מכוניתם באמצע הכביש ואפילו מטוסים הוכרחו לבצע סבבים מיותרים באוויר בטרם ביקשו לנחות בנתב"ג, ועוד לא הזכרנו בכלל את הגיהינום ואובדן החיים שחוו תושבי הדרום.

השאלה המתבקשת היא: כיצד הצליח ארגון גרילה טרוריסטי להתל, לתעתע ולהכתיב את סדר היום של מדינה בעלת הצבא המשוכלל והחזק ביותר במזרח התיכון? התשובה היא לצערנו פשוטה מאוד. מתברר, כי מזה למעלה מחודש וחצי, למדינת ישראל אין "הנהגה". הנהגת החמאס אמנם הסתתרה במחילות מתחת לקרקע, אך גם ההנהגה בישראל נעלמה "בזמן אמת".

אין ספק כי מבחינה צבאית ספג החמאס מהלומה קשה וכואבת כפי שלא ראה עד כה. אלא שלמרות המכות העזות שחטף, גם ביום החמישים ללחימה הוא עדיין לא הוכיח סימני "כניעה". גם אחרי שהנחיתו עליו אש וגופרית, חיסלו מקצת בכיריו והשאירו חלק נרחב מעזה על תילי חרבות, הוא עדיין מסוגל להתווכח על תנאי הפסקת האש לטווח הארוך וחוגג ניצחון בכיכרות עזה.

ביבי, טוב לטרוריסטים
לנו האזרחים התמימים זה מעיד על מסקנה אחת כואבת אך ברורה: מי שייצג את עצמו במשך שנים כשמשון הגיבור, עמד מעל כל במה אפשרית בעולם והתריע באמצעות נאומים חוצבי חרצובות לשון על הסכנה של איראן גרעינית, ניפח שרירים כמצביא מהולל ואיים להלום ולמנוע את האיום הגדול בעולם, התגלה לפתע כשבלול מתכווץ וחסר ישע שאינו מסוגל להכריע אפילו את ידה הקצרה של טהרן הקטנה השוכנת ברצועת עזה.

דווקא בימים אלו יש מי שדאג להוציא מהבוידעם את הספר עתיר השבחים - "מלחמה בטרור". למי שלא יודע, כתב אותו הסופר המוכשר בנימין נתניהו. באמצעות 156 עמודים מבקש מר נתניהו ללמד את העולם ובעיקר את ממשלות ישראל לדורותיהם, כיצד יש לטפל בטרור.

בין שלל שגיאות הרות האסון שעליהן הוא מוכיח ושבהן הוא מטיח בהנהגה של אחרים בממשלות ישראל, כמו לדוגמה שחרור אסירי טרור, אי כניסה למרחב קיני הטרור ועוד, הוא פוסק בצורה חדה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי "אין לשאת ולתת עם טרוריסטים"!

אך ראו איזה פלא, הפלא ופלא. אותו כתב מיומן, מיסטר ביבי נתניהו שעומד היום בראש ממשלת ישראל ופיקד על מבצע "צוק איתן", שחרר יותר מאלף מחבלים עם דם על הידיים בעסקת שליט, בשני המבצעים בעזה תחת פיקודו - הן בעמוד ענן והן כעת בצוק איתן, שלל כניסה של הצבא לעומק שטח הטרור, ואם לא די בזה, פתח במשא ומתן פומבי עם ארגון הטרור בעזרתם של המצרים.

במהלך כל ימי הלחימה הארורים הללו, בכל פעם שנשמע קולו המוחצן של ביבי פונה אל העם, הוא חזר על אותה מנטרה וניגן באותו פזמון שוב ושוב - עד כמה אנחנו עם "נחוש", וכי עלינו להתאזר "בנחישות" ובאורך רוח. אלא שמעבר לנחישות המדהימה של עם ישראל, שמסוגל היה להכיל קברניט חלש ורפוי ידיים כל כך, תוך כדי שמטר של טילים חולף על ראשו השכם והערב, לא הצלחנו לשמוע ממנו משפט אחד שינסוך שלווה, רוגע או ביטחון על עם נחוש שאינו מוצא מנוח לכף רגלו בארצו.

הצבא, מוסדות המודיעין והביטחון אכן הכו בחמאס שוק על ירך, אומנם לא מה שמצופה מצבא חזק וכוחני דוגמתו, אבל האש הייתה בהחלט כבדה, ועל כך אין עוררין. עם זאת, בשורה התחתונה, אחרי חמישים יום של מערכה קשה, בה איבדנו מטובי בנינו ושילמנו מחיר יקר למדי, לאזרחי ישראל במרכז, בצפון, ובעיקר בדרום אין כל תחושה של "ביטחון".

במסגרת הנאומים החלולים לאומה, שבהם הבטיח ראש הממשלה בלי הפסקה, כי לא ינוח עד שיחזיר את השקט ו"הביטחון" לאזרחי ישראל ובייחוד לתושבי הדרום, בסופו של יום, אנשים חוששים לשוב לבתיהם, לאף אחד מאתנו אין הרגשה של ביטחון, והחשש הגדול ביותר הוא - מהסיומת עמה נחתמה (לעת עתה) מלחמת ההתשה, איך לא, כמובן שוב באמצעות "הפסקת אש", שעתידה מי ישורנה. כולנו יודעים כי הפסקת אש שהוסכמה ובאה במשא ומתן עם טרוריסטים, משמעותה אחת: התחמשות והיערכות מחודשת לקראת המערכה הבאה שתהיה קשה וכואבת יותר מקודמה.

אין בהכרח צורך להיות פרשן מדיני, סגן אלוף או מזרחן, כדי לאבחן ולומר בבטחה, כי בערוב מבצע צוק איתן, הדבר אותו ניתן לסכם וללמוד מהימים המתוחים שעברו על כולנו כמקשה אחת כעם, הוא, שלספינה המיטלטלת בסופת הים התיכון הזועם ושמה "מדינת ישראל", אבד הקברניט.
מה יש לעשות כאשר נעלם הקפיטן? כל ילד יודע - יש להציב לו מחליף באופן מיידי שמא תשקע חלילה כל הספינה על נוסעיה במצולות.

מרביתם של אזרחי ישראל ממורמרים ממדיניותו ההססנית והרופסת של נתניהו, אך חלק מהם יאמרו בנשימה אחת כי אין לצערנו אלטרנטיבה טובה יותר. אך אם לחתור לאמת, כשמדובר בשאלה של קיום, המשך חיים תקינים במדינה מנורמלת ושפויה, כל אלטרנטיבה אחרת שתבוא עדיפה, ובלבד שנוכל להמשיך לחיות.

כך או כך, משמים בוודאי הראו לנו כי "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים".

הכותב הינו עיתונאי במגזר החרדי וכתב בכיר עיתון 'יום ליום'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!