כיפת ברזל? כמו בית חולים מתחת לגשר הרעוע

הסאגה שנקראה ״צוק איתן״ מחייבת אותנו לחשיבה מחודשת. חשיבה מחוץ לקופסה. הדרום, קרי מגוש דן ודרומה, היה במלחמה יומיומית שהתמשכה 50 יום. מצב בלתי נסבל בעליל. למעשה, חוץ ממלחמת השחרור בתש״ח, זו המלחמה הארוכה ביותר.

חיל האוויר שלט שליטה מלאה בשמי עזה רבתי, אלפי תקיפות מוצלחות, בנק מטרות שמוצה - והרקטות והפצמ"רים עדיין המשיכו לעוף לכיוון ישראל. נכון, הייתה ירידה משמעותית ברקטות ארוכות טווח לכיוון המרכז והשפלה, אך התעצמות משמעותית לכיוון הדרום הקרוב. המנסחים במערכת הביטחון בטח המציאו מושג חדש ״עצימות קרובת טווח״.

צה״ל וראשי מערכת הביטחון מודים בחצי פה ובהסתייגות מתבקשת, כי ללא כניסה קרקעית מסיבית, אי אפשר למגר את הטרור העזתי. הווי אומר: עם כל השכלולים, הפיתוחים, הטכנולוגיות הכמעט בדיוניות, בכדי להגיע להכרעה ברורה בשדה המערכה אנו זקוקים לגניום האנושי! החייל הצועד, החייל הרכוב. הלוחם בן 19 פלוס שעל שכמו מוטלת המערכה בדיוק כמו לפני אלפי שנים. הגורם האנושי הוא הגורם שמכריע.

התיאוריה שניתן למגן את העורף, לפתח מערכות חכמות לסיכול רקטות, פצמ"רים וטילים, ולהסתפק בזרועו ההתקפית הארוכה של חיל האוויר - כ ש ל ה.

מפוני ״עוטף עזה״ ומתפני אשקלון-אשדוד רבתי מהווים הוכחה חיה לכך. הדרום היה שומם. התברר שקשה להכניע טרור שגאה בקורבנותיו, מתפאר בשהידיו, הריסות בתיו הם אנדרטאות פאר בשבילו. עלויות השיקום והבינוי מחדש יוטלו על הקהיליה הבינלאומית שעושה זאת בחדווה.

במהלך כל מלחמות ישראל ניצחנו בזכות התעוזה, האומץ, היצירתיות. למעשה אימצנו את שיטת ה״בליץ קריג״ של הגרמנים. אגרוף ברזל ממונע שפרץ קדימה, פיצח ביצורים, הבקיע מערכות. כוחות הרגלים ניקו וטיהרו את השטח הפרוץ. האויב שמיהר לסגת לאחר ההבקעה הראשונית אישש את השיטה. תצלומי ערימות הנעלים הנטושות הפכו לסמל המערכה. גם מלחמת יוה״כ שבה הופתענו ונסוגנו, הסתיימה תודות לצליחת התעלה ההירואית של אריק שרון ששינתה את תמונת הקרב ואת תוצאות המלחמה. תמיד יזמנו, תקפנו, הפתענו.

כשהמטרה הייתה מניעת יכולת כימית, אטומית, ביולוגית, ממצרים וסוריה בזמנו. לא התמקדנו בפיתוח יכולות מיגון, התגוננות, וטיפול שלאחרי. הפתרון היה סיכול אקטיבי. מדענים ומומחים זרים נעלמו, מתו והתפוצצו בכל רחבי העולם. מעטפות וחבילות נפץ הגיעו ליעדם ממקורות עלומים. פיצוצים וחבלות קרו במתקנים שונים בעורף האויב. המוח היהודי בשילוב תעוזה ויצירתיות ניצח בענק תוך כדי תנועה ובהתקפה.

תוך כדי היו גם כישלונות, נפילות ואי הצלחה. חאלד משעל הוא הוכחה חיה לכך. אז מה? המיתוס העצים את הגבורה. היכולת את החשש. האויב חשש לעורו ולחייו פשוטו כמשמעו. התחבא, הסתגר, מיצה יכולותיו וכילה זמנן בהגנה על חייו. הוא היה עסוק בעצמו. במיגון, בינקור, הגנה, חיפוש משת"פים ומרגלים.

לצערינו, העובדות הם שהיום האמצעים והיכולת, המוח והכשרון היהודי מופנים להתגוננות. לתיקון שלאחר השיגור. לפיצוץ הרקטה-טיל שנורתה. ריפוי המחלה ולא רפואה מונעת-מסכלת. כיפת ברזל, מגן רקיע, שרביט קסמים, מעיל רוח.

בקרוב! פגיון הקסם. כידון ההפתעות. קולט פצמ"רים. שואב פגזים. לוקט מטענים. ועוד כיד הדימיון המפותח והשפה העברית המתקדמת. נמשיך למגן עצמנו ולספוג.

לרוצץ את ראשי הנחש
שוב הוכח שההנהגה שלנו מחפשת שקט - ולו לטווח קצר. לשרוד את הקדנציה. אהוד ברק כרוה״מ, אבי השיטה. נתניהו שותפו דאז והקברניט דהיום אימצה בחדווה רבה. עיתונאים מקורבים יודעים לספר על התייעצויות טלפוניות תכופות בין האישים הנ״ל כל תקופת המלחמה. כנראה שבוגי יעלון והרמטכ״ל בני גנץ מיישרים קו. החשש מוועדת חקירה, מעמוד הקלון הציבורי-משפטי, ממחאת השמאל, ממאמרי המערכת ומהפגנות ״שונאי ישראל ועצמם״ מצמית את המחשבה, מייבש את החשיבה התעוזתית, מסכל כל פרץ של אומץ ויצירתיות. ״שב ואל תעשה עדיף״.

אחד מראשי השב״כ בראיון סופ״ש לידיעות אחרונות 'במסכה' ללא גילוי זהותו, שמו ותפקידו מספר כמשיח לפי תומו, כי "לא חסרו לנו הזדמנויות לחסל את ראשי החמאס! פחדנו מעצרות של מאות אלפים בכיכר!" שיקולי בטחון נדחו בגלל פחד מהפגנות. הוא אפילו לא התבייש... זו כבר נורמה.

הפחד גובה מאתנו חיים יקרים. אנו חוטפים, סופגים ומתגוננים בארצנו הקטנה. משקרים לעצמנו ואת עצמנו שאנו חזקים ובטוחים ולא היא. התנתקנו מגוש קטיף והבאנו את המלחמה גם למרכז. בסבב הבא שלא ירחק יומו, כל המדינה תהיה בטווח האיום היומיומי, היום זה עוד בבודדת, בקטנה. במקום לסכל, לאיים, לפגוע באיש הקטן שמתפעל את המשגר, באיש שמייצר את המשגר, באיש שמחמש את המשגר, באיש שמממן את פיתוח המשגר. אנו מתמקדים בהתגוננות מהטיל-רקטה שהמשגר שולח. במקום שהאויב יהיה במגננה, בחשש תמידי לחייו, יכולותיו, שישקיע את זמנו במיגון, הסתתרות, העמקת בונקרים וחשיפת בוגדים. אנו אלו שעסוקים ועוסקים בכך. עיתותיו של האויב מופנות לפתח יכולות התקפה ושיגור כשהוא יושב בטח בביתו. הפסקת האש תיתן סיפק בידיו להתחמש מחדש. פירוז לא יהיה!!!

נכון, מערכת כיפת ברזל חסכה חיים ובגדול. מאות סיכולים מוצלחים בחסדי השם. אנו חייבים תודה והוקרה לכל מי שנתן לכך ידו. אולם אצלנו כל נפש עולם ומלואו. כל קרבן זה הרס משפחה ולעיתים משפחות. הדם היהודי יקר לנו מאד. אין לו מחיר. אין מאה אחוז למערכות הגנה. אי אפשר להתמגן ולהתבנקר בבטחון של 100 אחוז. כשראש הנחש יושב בקטאר במלון חמשה כוכבים ממוזג, ומסוגל לשלוח שהידים ומתאבדים. הפתרון הוא לרוצץ את ראשו וראש כל מי שיבוא תחתיו. הפתרון חייב להיות ברמת המשלח-משלחים, כי את השלוחים השהידים קשה הרבה יותר לסכל.

בדיעבד מתברר שכתובות המגורים ולוח הזמנים והנוכחות של ראשי החמאס היו בידי כוחות הבטחון והמודיעין הישראלי. גם כתובתו של מוחמד דף המבוקש מספר אחד. מאוחר מדי ולאחר שגרמו נזק הם נזכרו לשולחם לגן העדן של שוטים לו הם מקווים. לו היו משכילים להפגישם עם משאת חייהם מוקדם יותר... היו חוסכים חיים יקרים.

תמיד תהיה לנו בעיה קשה מול מי שחייו לא רק שלא שווים, אלא שהוא עוד שמח לסיימם! משפחתו גאה ב'שהיד' הפרטי. זו מציאות שאנו לא מבינים וב״ה שכך. העולם המערבי מתחיל להבין זאת באיחור גדול. הוא ישלם על כך ובגדול.

השמאל הישראלי והמערבי מוכנים להגיש לא רק את הלחי השניה, אלא את כל הפרצוף. לחשוף את הבטן הרכה לאגרוף סוחט ריאות, את השכם לטפיחה משברת עצם. בתקווה שהשהיד יתרצה... יתנרמל. זה לא קרה ולא יקרה.

זו מערכה אחת בתוך מלחמה דתית פאר אקסלנס, פנאטית, פגאנית. זו דת אכזרית, שאצלה רצח הינו חובה דתית, מטרה לכתחילה, שיטה לגיטימית. אמונה דתית שמתייחסת ל'אחר' שאינו מוסלמי כאל חרק, רמש, ג׳וק, שאפשר וראוי למחוץ ולהשמיד. זו אפילו מצווה והתכלית הראויה. דת פרימיטיבית שרוצה שליטה מלאה ובכל העולם. העולם המערבי עוד לא מבין זאת.

אין פתרון קסמים. זו מערכה סיזיפית יומיומית שמיטב המוחות והכוחות חייבים לעסוק בה. באופנסיבה ולא בדפנסיבה. בייזום, סיכול מונע, ריצוץ ראשי הנחש, ולא במציאת תרופות ונסיובים לארס הנשיכה.

המעז מנצח. זו האמירה היאה. בעבר אמרו תנו לצה״ל לנצח! הסירו המגבלות, המוסרות, האזיקים המדיניים והדיפלומטים. כדי שנוכל לחיות בארץ הזאת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!