כל ההתחלות קשות • כך תתמודדו עם שינוי ופחד

תחילת שנת הלימודים היא זמן לא פשוט עבור כל הנוגעים בדבר, קרי, ילדים, בחורים, הורים ומורים. במיוחד כאלה שמתחילים משהו.

"להתחיל משהו", הכוונה בעצם לשינוי. ויש שינויים מסוגים שונים ודרגות שונות לכל שינוי.

לעלות כיתה זה שינוי. המעבר ממחנך/ת למחנך/ת, עשוי להשפיע על התלמיד/ה. כשמדובר במעבר טוב – למשל ממחנך/ת קשוח/ה למחנך/ת הידוע/ה ברכותו/ה אשר חיוך תדיר מונח על פניו/ה אין בעיה, זהו שינוי קל (אם כי לא תמיד לטובת התלמיד/ה). אך כשמדובר במעבר ממורה גמיש/ה למורה קשוח/ה, זהו כבר שינוי לא קל שרוב התלמידים/ות יעברו אותו, אך יהיו תמיד כאלה שיתקעו ויכנסו למשבר.

אבל יש שינויים גדולים יותר ממעבר מכיתה לכיתה: התחלה של מקום לימודים. מעבר מגן לכיתה א', מבית ספר יסודי לישיבה קטנה/לסמינר, מישיבה קטנה לישיבה גדולה. מעבר מבית ספר לבית ספר אחר ואפילו "סלט" חברתי, קרי מעבר בין כיתות מקבילות.

שינויים אלה עשויים להיות קשים יותר ולעיתים אף טראומתיים עבור הילד/הנער/הבחור ואפילו האיש שעוברים את השינוי. ובמקרים בודדים, השינוי פשוט לא מתבצע,

הילד/נער/בחור/איש "נתקעים" מבלי יכולת תזוזה. לא קדימה לא אחורה.

כדי להמחיש את התופעה נשתמש באנלוגיה של רכבת המחליפה מסילות. כולנו מכירים את הרעש החזק מאד של ה"תק תק תק" במפגש בין גלגלי הרכבת לבין צומת הפסים, ובכן, זה אולי ממחיש את הפרת השקט הנפשי של אדם ש"עובר ממסילה למסילה".

מעבר לרעש, יש את הסיכון המסוים.

מפגש בין מסילות הוא מקום עדין, די במסילה שלא הוצמדה כראוי או שהוסטה למקום הלא נכון כדי לסכן את הרכבת ואפילו לגרום להתרסקותה.

התחלות ושינויים אם כן, הן צומת לא פשוטה המחייבת אותנו להיערך אליה, להתקרב אליה בזהירות ולהשגיח שבעתיים במעבר בה.

אקט ההוצאה
וזה קורה בדיוק כעת, בפתיחת שנת הלימודים.

בדרך כלל יש סימנים מקדימים. הילד/נער/בחור מגלים סימני אי שקט ואפילו חרדה, ישנם שיביעו בקול את פחדיהם, וישנם שיפגינו זאת בצורות מרגיזות העלולות לגרום לעימותים מחמת אי ההבנה.

במפגש עצמו, יהיו שיגלו סימני עצבות, חרדה, אכזבה, יאוש ויהיו מעטים שכלל לא יגיעו אליו.
אלה הם הימים של בחורים שפשוט נשארים בבית ולא מגיעים כי הם פוחדים, ומסביבם לחץ וחרדה מוצדקים, אך רובם ככולם דווקא עושים את השינוי אך קשה להם. קשה להם מאד.

מה עושים?

תחילה מודעות. ברגע שקיימת מודעות לבעיה הזו, היא מרגיעה מעט. כי לרוב אין מושג מה קורה להם והם בטוחים שזה קורה רק להם. עצם ההבנה ששינוי הוא קשה ומאות אלפים מתמודדים איתו בדרגה כזו או אחרת של חשש, תורמת להבנת המצב וממילא להרגעת האדם.

כעת, נתחיל בדרגה החמורה שהיא – אי ההתייצבות. קפיאה על המקום בלי יכולת או רצון לקום מהמיטה ולהתחיל את השנה.

במקרים כאלה מומלץ שלא להמתין ולחשוב שתוך יומ-יומיים זה יסתדר. כי זה לא. להפך, כל יום שעובר מרחיק את הילד/נער ממקום הלימודים כי הוא אומר לעצמו "ישאלו מדוע לא הגעתי". בימים הראשונים עוד ניתן לומר שהיה חולה, ומה אחר כך?

הדבר המיידי שיש לעשות הוא לגרום שהילד/נער לא יהיו בשום פנים ואופן בבית ובודאי שלא במיטה.

לאן יילכו? לכל מקום פרט לבית ולמיטה, כי מיטה במקרה הזה היא מיתה.

יש לגייס קרובי משפחה שיבואו ויבקשו מהילד/נער שיצא מביתו ויגיע אליהם או לשיחות או לביהמ"ד – רק לא בבית.

עצם אקט ההוצאה גורם בדרך כלל שהנער בלית ברירה ילך לנסות, וכשמנסים – ההתמודדות מתחילה, וכשמתמודדים יש סיכויים רבים להצליח. כשנשארים בבית ובמיטה – אין שום סיכוי.

את אקט ההוצאה צריך לעשות בעדינות תקיפה. נשמע תרתי דסתרי? אכן. זה אומר בלי אלימות ובלי פגיעות מילוליות. די באדם שהוא מספיק קרוב כדי שלא לפגוע ומספיק רחוק כדי להיות סמכותי, דוד/שכן/גיס או אברך שיש לו גישה, כדי לגרום לנער לצאת מהבית – ולו בשל חוסר הנעימות. אם הוא לא מגיב לזה - יש להתייעץ לגבי מגוון דרכים שלא ניתן לפרטם.

להיכנס למסלול
וכעת לרוב המקרים - ילד/נער שכן מתמודד אך קשה לו, ואפילו קשה לו מאד.

בכל תחילת שנה ידיהם של יועצים חינוכיים מלאות במקרים כאלה – עזרה להסתגלות של ילדים ונוער במוסדות החינוך (אם כי, במחשבה שניה, גם בימי בין הזמנים ידיהם מלאות ב'שלום בית' בין ילדים להוריהם, ובמחשבה שלישית ידיהם תמיד מלאות ב"ה, כי כשיש חינוך יש בעיות חינוכיות, רק שצרות ישנות מפנות מקום לצרות חדשות).

הדבר הנכון ביותר הוא להקשיב לילד, לתת לו את היכולת לשחרר את פחדיו – ואם אינו מסוגל לדאוג שאיש מקצוע ידובב אותו.

יש להיזהר מלתת לו רעיונות "אתה רוצה להישאר בבית? שבוע? שבועיים?" אל לנו לרמז לו שאנחנו חושבים אפילו בכיוון הזה ובעצם, באמת אל לנו לחשוב אפילו בכיוון הזה. עלינו לזכור ולשנן את המנטרה "מיטה - היא מיתה" ולא לאפשר זאת בשום פנים ואופן, בשום גיל ובשום סיבה.

אחרי שהילד מספר על פחדיו צריך לומר לו שהוא לא היחיד ורבים מילדי כיתתו פוחדים אף הם. יכול האב לספר לילדו כמה היה קשה לו במעבר לבית הספר/לישיבה קטנה/גדולה, לתאר כמה היה נראה לו שחור ואיך לאט לאט גילה חברים שחלקם חברים שלו עד היום.

לצורך העניין אספר כאן מקרה שארע לפני מספר שנים, כאשר פגשתי ברחוב בחור שנכנס לישיבה גדולה ופניו נראו קודרות. שאלתיו "למה נפלו פניך" (שזה משהו שמומלץ לעשות, פשוט להתעניין) והוא אמר נראה לי שטעיתי בבחירה. בישיבה שלי אין אפילו בחור אחד שהוא מתאים לי מבחינה חברתית.

במקרה ההוא היה מדובר בישיבה עם תלמידים רבים. אמרתי לו: אתה צריך רק חבר אחד. ואני אומר לך שאין מצב בעולם שלא יהיו לפחות חמישה בחורים מתוך העשרות בשיעור שמתאימים לך. רק מה, גם אלה שמתאימים לך מביטים על כולם וגם עליך ואומרים "אין לי אף בחור שמתאים לי", בא נעשה משהו: התחל להכיר כל יום בחור אחד בשיחה פשוטה ומהר מאד תגלה שהפרצופים הזרים מטעים ושיש מתחתיהם בני אדם שמתאימים לך עד מאד.

כעבור שבועיים נפגשנו שוב באקראי והוא כבר צחק על עצמו. לאחר שנה הוא היה בחור מקושר עם מאות בחורים מהשיעור שלו ושל אחרים, ותמיד נהג לומר "לא יאומן שלא ראיתי אפילו בחור אחד".

כיום הוא כבר אברך ומסייע באותה דרך כשהוא פוגש בחורים אחרים שנפלו פניהם, (פשוט מספר להם על השיחה הקטנה שלנו ברחוב). מומלץ לכל אחד ואחד להשתמש בשיטה הזו – פשוט לגרום לילדים/בחורים להיכנס למסילה ולא לעצור במפגש המסילות ולחשוב שדרכם בחיים הסתיימה.

כמובן שהדברים נוגעים גם למבוגרים שמתחילים עבודה חדשה או עושים שינוי בחייהם, אם כזה שנכפה עליהם ואם כזה שבחרו בו בעצמם. הדברים אמורים גם אליהם, ואם אין מי שישוחח איתם, כדאי שיקראו דברים אלה וירגעו או שיפנו לשוחח עם מישהו על מועקתם כי דאגה בלב איש ישיחנה.

אם אתם מתמודדים בחריקות הללו המאפיינות כל התחלה חדשה, כל שינוי, זיכרו את הכתוב במכילתא דרבי ישמעאל: "ועתה קבלו עליכם, שכל התחלות קשות".

קישורים:
לכניסה לאתר הרשמי של חיים ולדר לחצו כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!