מאחורי הדלת הסגורה: הסבל הבלתי ייאמן של המשפחה החרדית

אנחנו כנראה המשפחה הכי סטנדרטית שאתם מכירים. אנחנו יכולים להיות השכנים בדלת ממול, אני יכולה לעבוד איתך במשרד, בעלי ילמד איתכם בבית והילדים שלנו ב'חיידרים' משותפים. ואם אנחנו לא שכנים בדלת ממול, אנחנו בוודאי דומים להם. אתם בוודאי מכירים משפחות רבות כמונו.

אנחנו כל כך 'רגילים', שאני חושבת שתתקשו לדמיין מה קורה מאחורי הדלת הסגורה של הבית.

לחצו כאן ותזכו לישועות וברכות>>>

זה קורה בכל פעם שהטלפון מצלצל ומספר הבית של ההורים - אני לא אגיד מאיזה צד כדי להשאיר מה שאפשר אנונימי - מופיע. הלב מתחיל לדפוק, הדמעות מתחילות לזלוג עוד לפני שענינו, הילדים כבר יודעים שכשסבתא וסבא מתקשרים, לא עונים. בעצם, הם בעצמם חוששים.

אנחנו יודעים שכשנענה לטלפון, אנחנו ניפגע. ולא, לא משנה באיזה נושא. מעבר לקו ימצאו על מה לכעוס/להאשים/להיפגע/לצעוק. ימצאו איך לא חינכנו את הילדים או חינכנו יותר מדי, איך לא קנינו מספיק ממתקים או קנינו יותר מדי, איך לא הגענו לשבת או למה הגענו יותר מדי.

לכאורה נשמע נורמלי, אבל אצלנו זה עבר את גבולות הנורמה גם בכמות השיחות וגם בצורת ההאשמות עד כדי סבל של כל בני הבית. זה עבר את גבולות הנורמה כשאחד מאתנו נאלץ לפנות לרופא ולקבל כדורי הרגעה אחרי שיחה כזו, זה עבר את הנורמה כשיותר מדי פעמים נאלצנו לנעול את הדלת ולהעמיד פנים שאנחנו לא בבית כדי שלא להצטרך לפתוח את הדלת. זה עבר את הנורמה כשגם המטפלים הרימו ידיים. זה עבר את הנורמה כשכל מה שרצינו זה לכבד את ההורים וכל מה שמציק לנו זה ההורים. וכן, אני יודעת שאני כותבת משפט קשה.

סבלנו בשקט, ידענו שזו מצוות כיבוד ההורים שלנו ובחיל ורעדה קיבלנו על עצמנו לקיים אותה למהדרין. כיוון שניתוק של הקשר לא בא בחשבון מסיבות שונות, ניסינו להתמודד בכל דרך אפשרית - מהתעלמות מוחלטת ועד ניסיון לריצוי מוחלט, מהסברים לילדים שישמרו על כבודם של סבא וסבתא ועד התייעצות וליווי של אנשי מקצוע, אבל פתרון לא עלה.

בטו בשבט האחרון הגיעו מים עד נפש. כשקיבלנו טלפון נוזף וכועס על כך שאנחנו לא מגיעים לסעודה החגיגית, הלבשנו את הילדים ויצאנו במהירות לבית ההורים, שם ננזפנו קשות על כך שהעזנו להגיע. המילים החריפות היו הפעם חריפות מתמיד והכאב והפגיעה והעלבון הופיעו שוב, למרות שחשבנו שכבר התרגלנו.

לחצו כאן ותזכו לישועות וברכות>>>

יצאנו משם בדמעות, משפחה שלמה דומעת. הורים וילדים כואבים. הבטנו אחד על השני וידענו שלא נוכל להמשיך כך עוד. חזרנו הביתה, ניחמנו את הילדים הכואבים (וגם קצת כועסים ופגועים) והשכבנו אותם לישון. מיד אחר כך התיישבנו לשיחה רגועה בניסיון להרגיע את עצמנו, עם כוס קפה ועוגה הכנו תוכנית פעולה: לקחת שבוע שבו כל אחד מחפש דרך לפתרון האתגר. הראשון שמוצא, משתף את השני.

חדורת מטרה הרמתי טלפונים, עשיתי בירורים, התקשרתי לגורמים שונים ומטפלים מומלצים. היה זה דווקא בעלי שהגיע עם התובנה הנכונה. "הגיע הזמן להתייאש ולהפעיל את הכלים שבאמת עובדים", הוא אמר ואני הבנתי.

ספר התהילים שלי ספוג בדמעות, הבטחתי לעצמי עוד קצת תפילות ואז 'בטעות' הרמתי מכתב מבית הספר של הילדונת שהיה זרוק על הרצפה. ''הזמן שאישה מקדישה לשלוש תפילות ביום – תפילה של אמא, זו התפילה הכי חשובה שיש ומובטח לכל אמא שתתפלל שלוש תפילות ביום, תזכה לראות ישועות גדולות במיוחד". את הציטוט הזה של מרן הרב חיים קניבסקי בחרו מבית הספר למבצע תפילה בו פתחו ואני הרגשתי שהציטוט הזה הוא הדרך של הקב"ה להראות לי את הפתרון.

חיפשתי דרך להגיע לבתו, הרבנית קולדצקי. ידעתי שהיא תוכל לעזור לי וכך נחשפתי לפני כעשרה ימים ל'מרבים תורה וחסד'. תרמתי לאחזקת תורה, לסיוע למשפחות ולקידום נוער מתקשה והם הבטיחו לי להעביר את שמי לרבנית, בתם של קדושים וצדיקים, שתפילותיה לא שבות ריקם, שאביה מצטרף לברכותיה משמים. בעיצומו של יום היארצייט, שושן פורים, תתפלל עלי הרבנית ותתחנן לישועה עבורנו. הרבנית, שכל כך הרבה נושעו בזכות ברכותיה, ש'תורת חסד על לשונה' הבטיחה שכל מי שיסייע למשפחות, לבני הנוער, ללומדי התורה של 'מרבים תורה וחסד', היא תתפלל עבורו, תברך אותו ותערוך תיקון מיוחד של 'הפרשת חלה' לזכות המסייעים.

ברגע שסגרתי את הטלפון חשתי הקלה.

למראית עין עוד לא קרה כלום, המציאות עוד לא השתנתה, הטלפון עוד מצלצל ומרעיד והדפיקות עוד מחרידות את הנפש. אבל אני יודעת שהישועה קרובה. הפקדתי את גורלי במקום הטוב ביותר האפשרי, בידיו של הקב"ה ובברכותיה של הרבנית קולדצקי הצדקת.

אני נושמת לרווחה כבר כמה ימים ורוצה לקרוא לכם להצטרף אלי, לתרום ל'מרבים תורה וחסד' ולזכות גם אתם בישועה שלכם.

תרמו כבר עכשיו כדי שהשמות שלכם יוכלו להגיע לידי הרבנית לברכה עוד לפני יום היארצייט ותזכו לסייע למשפחות בני תורה ואברכים וגם לישועה גדולה.

לחצו כאן ותזכו לישועות וברכות>>>

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!