הרב שאול יורוביץ': איך מוחים את עמלק

איך מוחים את עמלק

השבת אנו קוראים בנוסף לפרשת השבוע את פרשת זכור, אנו מצווים בה לזכור את המלחמה התמידית בעמלק עד למחייתו הסופית.

ספרי הפנימיות עוסקים רבות בהבנת מהות קליפת עמלק בנפש האדם שהרי מהפסוקים אתה למד שזוהי המלחמה התמידית העיקרית של הטוב ברע.

בשורות הבאות ננסה לעמוד על נקודה אחת המתוארת במלחמת קודש זו ולהעמיק בה, בסדרי המלחמה בפרשת בשלח (הנקראת בפורים) אנו קוראים כך: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק", ובהמשך שם "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ".

ידועה דרשת חז"ל (ראש השנה פרק ג) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה. אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. ואם לאו, היו נופלין" בכל זאת יש להתפלא שהסתכלות ישראל כלפי מעלה כרוכה בהרמת ידיו של משה דווקא, ולכאורה היה די שיצטוו ישראל להסתכל כלפי מעלה.

ביאור דבר זה הוא מפני שההבחנה בין יעקב לעשיו שבא לידי ביטוי אצל עמלק נכדו הוא כמאמר הכתוב: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" הקול שהוא הפנימיות הוא של יעקב ולעומת זה כוחו של עמלק נכדו של עשיו היא רק בחיצוניות – בידיו, וכפי שיצחק אומר לעשיו: "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה", מקור חיותך יהיה רק מבחינת החיצוניות.

כאשר החיצוניות מנותקת מהפנימיות, כלומר כאשר אין האדם מתבונן על מקור הכוח האלוהי הפנימי המחייהו והוא מודע רק למה שרואות עיניו החיצוניות הרי הוא בא לידי גאווה ונפרד מבוראו, על זה אומר הכתוב (דברים ח): "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ 'כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי' עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", רמות הלב היא מפאת שהינך רואה רק את 'כוחי ועוצם ידי' כלומר את הידיים החיצוניות, אינך מתבונן במה שמעבר להם, עצת הפסוק שם היא: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל", 'כח' מספרו כמספר פעמיים 'יד', כלומר אל תסתכל רק על ידיך החיצוניות אלא הבט למעלה וזכור את מקור כוחם וחיותם.

אם כן תכלית העבודה היא לכלול את החיצוניות בפנימיות, זה מה שעושה משה רבנו הוא מרים את ידיו למעלה לבטא את היכללותן למעלה, ואז "וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב", יש בכוחו של יהושע להשתמש בכליו החיצוניים של עמלק עצמו שהיא חרבו בכדי להחלישו.

הנפילה לקליפה חיצונית זו נגרמת על ידי חוסר מודעות פנימית זו, כך זה מתואר: "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים", האדם מאבד את מודעותו ונופל לשגרה עייפה וממילא אינו רואה את הפנימיות וקליפת עמלק מתגברת עליו, זכירת מעשי עמלק מבטאת מודעות תמידית לרע האורב לנו, זו השמירה המעולה ביותר מפני הנפילה, וכפי שנתבאר עצם המודעות הפנימית היא היפך קליפת עמלק.

הצד השני של זכירה זו הינו כאמור "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל", מחד עלינו לזכור את מקור חיותנו כאמור ומאידך לזכור את מעשי עמלק שהיא היותנו מודעים לקלות הנפילה, זוהי מודעות שלימה גם להקב"ה וגם לרע האורב לנו. 

כפי שנתבאר התיקון הוא דווקא כאשר החיצוניות נכללת בפנימיות, הידיים מורמים למעלה, זה מה שמוצאים אצל יעקב אבינו בקבלתו את הברכות מיצחק אביו שהיה במצב של "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו", ידי עשיו החיצוניים נכללו בקולו הפנימי של יעקב. 

שמו וכסאו של הקב"ה הם ביטוי לגילוי החיצון שבו, חכמינו ז"ל אומרים: "שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק", כלומר עמלק מכחיש את הגילוי האלוהי במקומות החיצוניים דייקא, אם כן כאשר אנו מגלים את שמו דווקא באותן מקומות חשוכים וחיצוניים הרי בזה אנו מוחים את עמלק.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!