ביהמ"ש חייב מעסיקים לפצות את משפחת העוזרת שנפטרה

בית הדין הארצי חייב שני מעסיקים אשר העסיקו עוזרת בית ולא הפקידו עבורה כספים בקרן פנסיה לפצות את יורשיה ושאריה לאחר שנפטרה ממחלה.

מעסיקים במשק בית חייבים לערוך לעובדת משק הבית הסדר ביטוח פנסיוני, אף אם העובדת מסרבת לכך ואינה משתפת פעולה. הימנעותם מלעשות כן, תחייב את המעסיקים במקרה של נכות או פטירה לשלם לעוזרת הבית (נכות) או לשאירים את השווי המהוון של הפנסיה שהיתה משתלמת לאורך השנים אילו בוטחה העובדת כמתחייב מהוראות הדין. פסק הדין מהווה לפיכך "תמרור אזהרה" למשקי בית המעסיקים עובדים ולו בהיקף חלקי ביותר של משרה.

בשני פסקי דין שיצאו מלפניו לאחרונה קבע בית הדין הארצי לעבודה כי מעסיקים פרטיים אשר העסיקו בביתם עוזרת בית מבלי שהפקידו עבורה כספים לקרן פנסיה, חבים לשלם ליורשיה ושאריה של העובדת שנפטרה ממחלה קשה בסמוך לסיום עבודתה פיצוי העולה על 100,000 ש"ח בגין הפסד פנסיית נכות והפסד פנסיית שארים, וכן תשלומים נוספים עבור זכויות נוספות הקשורות בתקופת עבודתה.

העובדת, שעניינה נדון בשני פסקי הדין, עבדה בעבודות משק בית אצל מעסיקים שונים במהלך השבוע, ובכלל זאת אצל שני המעסיקים שחויבו בפסקי הדין. בשני המקרים הועסקה העובדת כשנה וחודשיים, באחד כ-4 שעות שבועיות ובשני כ-13 שעות שבועיות. בשלב מסוים חלתה העובדת ויחסי העבודה בין הצדדים נותקו. העובדת אשר איבדה את כושר עבודתה בעקבות המחלה הגישה תביעות כנגד המעסיקים לפיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה ואובדן פנסיית נכות בסך מאות אלפי שקלים וכן בגין זכויות נוספות הנובעות מתקופת עבודתה. זמן מה לאחר הגשת התביעות הלכה העובדת לעולמה ובנעליה נכנסו בעלה לשעבר וילדיה. בכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידם נוספה עילת תביעה חדשה של ילדיה לקבלת פיצוי בגין אובדן פנסיית שאירים.

בית הדין האזורי קיבל את מרבית הטענות בכתבי התביעה וחייב את המעסיקים לשלם לתובעים פיצוי בגין הפסד פנסיית נכות של המנוחה (עבור התקופה שלאחר סיום יחסי העבודה, טרם פטירתה) ובגין אובדן הזכאות לפנסיית שארים. בית הדין קבע כי חרף טענות שונות שהעלו המעסיקים לעניין אי היכולת לבטח פנסיונית את העובדת בתקופת עבודתה, מכלל הראיות בתיק עולה כי הייתה להם אפשרות מעשית לעשות כן וכי המנוחה לא סיכלה אפשרות זו. יחד עם זאת בית הדין האזורי פסק כי לאור התנהלות העובדת בזמן אמת, אשר גילתה אדישות בנושא ביטוחה הפנסיוני ולא התריעה בזמן אמת על אי ביצוע ההפקדות לקרן הפנסיה, יש להטיל עליה אשם תורם בסך -15% בתיק האחד ו-20% בתיק השני.

הצדדים הגישו ערעורים בשני התיקים בסוגיות שונות. המעסיקים השיגו כנגד הקביעה בדבר עצם זכאותם של העובדת ושאיריה בפיצוי בגין הפסד פנסיית נכות ואובדן הזכאות לפנסיית שארים, כנגד גובה האשם התורם הנמוך שנקבע למנוחה לטענתם, וכנגד היקף החבות שנקבע להם אשר במסגרתו לא קיזז בית הדין את חלקה של המנוחה בהפקדות הפנסיוניות (חלק העובד).

בית הדין הארצי דחה את כלל טענות המעסיקים וקבע כי בהתאם לצו ההרחבה לפנסיית חובה, אשר הרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי (מסגרת) לביטוח פנסיוני מקיף במשק, היו המעסיקים מחויבים להקים לעובדת המנוחה ביטוח פנסיוני לכל המאוחר לאחר 6 חודשי העסקה.

בית הדין דחה את הטענה לפיהן העובדת סירבה לפתוח קרן פנסיה או להעביר לידיהם פרטים של קרן פנסיה קיימת, חרף הפצרותיהם, וכי התעקשה לקבל את מלוא שכרה במזומן, ועל כן נבצר מהם לבטח אותה בהעדר שיתוף פעולה מצידה ובניגוד לרצונה, והבהיר כי "בהיותה של הזכות הפנסיונית מכוח הסכם קיבוצי או צו הרחבה "הוראה קוגנטית", אין כל תוקף להסכמת עובד לוותר עליה, והיא לפיכך זכות "מוחלטת [ההדגשה הוספה – ר.פ], ואינה מותנית בהסכמתו או בהעדפתו של העובד" (ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ – אפרים. פסקה 22 (12.11.2008). להלן – עניין ימית; ע"ע (ארצי) 11910-05-22 בניאס – עיזבון המנוח זובטוב ז"ל. פסקה 25 (25.6.2012). להלן – עניין בניאס). כפועל יוצא מכך, נפסק כי את הזכות הפנסיונית "כופים על העובד ואין זה מעלה או מוריד אם יאמר, רוצה אני ואם לאו" (דב"ע (ארצי) מז/3-141 טירן הובלות בע"מ – נוריס חברה לפיתוח והובלות בע"מ, פד"ע יט 403, 407 (1988). להלן – עניין טירן). בהקשר זה נפנה להוראת סעיף 25(א)(5) לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, המאפשרת ניכוי מחלקו של עובד לקופת גמל מבלי שנדרשת הסכמתו לניכוי".

בהתאם לאמור לעיל קבע בית הדין הארצי כי בנסיבות בהן הזכות הפנסיונית נובעת מהוראות הסכם קיבוצי או צו הרחבה, "הקביעה לפיה ניתן לייחס אשם חוזי תורם לעובד כלפיו מופנית החובה המוחלטת, עד כדי איונה של החובה, אינה עולה בקנה אחד עם ההוראה המפורשת של סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים לפיה זכות אישית מכוח הסכם קיבוצי אינה ניתנת לוויתור ולפסיקה שלפיה זכות אישית מכוח צו הרחבה אינה ניתנת לוויתור ומהווה מעקף של הוראות משפט העבודה המגן". על כן קבע בית הדין כי לא רק שאין הצדקה להעלאת שיעור האשם התורם למנוחה שקבע בית הדין האזורי, אשר דחה במקביל את טענות המעסיקים לפיהן המנוחה סיכלה את האפשרות לעשות לה ביטוח פנסיוני, אלא גם שבנסיבות שלפניו לא היה מקום מלכתחילה לקבוע לעובדת אשם חוזי תורם ולהפחית משיעור הפיצויים של ילדיה. יחד עם זאת נקבע כי כיוון שילדי המנוחה לא ערערו על קביעת האשם התורם אין להתערב בקביעת בית הדין האזורי בסוגיה זו.

בית הדין דחה גם את טענות המעסיקים לעניין היקף חבותם וחזר על ההלכה הפסוקה לפיה תביעה לפיצוי להפסד פנסיה, מחמת אירוע ביטוחי או הגעה בעתיד או בפועל לגיל פרישה, מחושבת לפי השיעור הכולל של דמי הגמולים (חלק מעסיק וחלק עובד) שהיה על המעסיק להעביר לקרן הפנסיה, שהרי זהו שיעור הפסדו של העובד שלא בוטח.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!