"עימדי, עימדי יא כאלב" • בעיית עזה: כתבה רביעית

בשנת 628 לספירה, בחצי האי ערב, בראש צבא של 1400 חיילים יצא מוחמד איבן עבדאללה מייסד האיסלאם מהעיר מדינה - העיר בה ביסס את שלטונו ואת דתו החדשה - לכיוון עיר הולדתו מכה, שני הערים שהיום נחשבות לקדושות עבור מיליוני המוסלמים ברחבי העולם, ואשר כל מוסלמי חייב לבקר בהן לפחות פעם בחייו, היו נתונות באותן שנים תחת מלחמת אחים קשה, מלחמה שהשפיע על כל תושבי חצי האי ערב, שבטים פאגאניים ברובם, נבערים וחסרי דת.

בראשות העיר מכה עמדו בני שבט ה"קורייש" אשר מקור כוחם היה שליטתם על ה"כעבה", האבן שהייתה מרכז העלייה לרגל של כל תושבי חיג'אז, מן העבר השני בעיר ית'ריב לשעבר התגבשה לה קבוצה חדשה, אשר במספר מהלכים מתוחכמים השתלטה על העיר והפכה את תושביה למוסלמים, שם העיר השתנה למדינה ובראש המערכת עמד מוחמד איבן עבדאללה, המייסד ושליחם של המאמינים.

כעת, משביסס את שלטונו בעיר החדשה, נפנה מוחמד להגשים את חלומו הישן ולשוב לעיר הולדתו בראש מאמיניו. הוא הודיע לאנשיו שאין הוא בא להילחם, אלא פניו למכה כעולה רגל המעוניין לקיים את מצוותו.

בני שבט הקורייש לא היו תמימים לחשוב שאכן אין פניו למלחמה, והם יצאו לקראתו בראש צבא גדול, בעמק גדול מחוץ לעיר במקום הנקרא "חודייביה" נפגשו הצדדים, במקום להילחם אחד בשני עד הסוף המר, הציעו הצדדים זה לזה הסכם שביתת נשק, בהסכם המוכר עד היום כ"הסכם חודייביה" הותר למוחמד להיכנס למכה כעולה רגל ולבני שבט הקורייש הותר להמשיך להחזיק בתפקידם כשומרי המפתחות של ה"כעבה" והשליטים המקומיים.

למרות כעסו הגדול של הח'ליף עומר, מי שהיה ממשיכו של מוחמד לאחר מותו, ויתר הבכירים באנשיו של מוחמד, טוענים עד היום טובי המומחים וההיסטוריונים שמעשהו של מוחמד חיזק הלכה למעשה את שליטתו ואחיזתו בחצי האי ערב ומשם לרחבי אסיה והמזרח התיכון, אך בל נקדים את המאוחר...

שנתיים לאחר מכן, בשנת 630 כשהתבסס מוחמד יותר בשלטונו ברחבי החיג'אז, ויתר השבטים מלבד תושבי מכה סרו למרותו, ניצל מוחמד פירצה לטעמו בהסכם שביתת הנשק מלפני שנתיים, ויצא שוב לעבר מכה בראש צבא מאמינים של כעשרת אלפי איש, המערכה הייתה קצרה וללא קרב כמעט הוכנעה מכה והפכה לעיר המוסלמית השנייה בעולם.

"סולחה דוניא"
1400 שנה אחרי... ב-23 למאי 1994, חודשים ספורים לאחר שחתם על הסכמי אוסלו, נשא יו"ר אש"ף יאסר ערפאת את "נאום יוהנסבורג". בנאום חריף ומושחז סתר ערפאת את כל ההסכמות אליהן הגיע עם הישראלים, הוא קרא להמשיך במעשי הלחימה ובג'יהאד עד הסוף עד לכיבושה של ירושלים...

אבל חתמת על הסכם? טענו שומעיו בלהט... ההסכם הוא בדיוק כהסכם חודיביה, שמוחמד בעצמו הפר, טען להם ערפאת בתגובה...

"ההסכם הזה אינו נחשב בעיניי יותר מההסכם שנחתם בין הנביא מוחמד לשבט קורייש, ואתם זוכרים שהח'ליף עומר התנגד להסכם הזה וראה בו 'סולחה דוניא'. אינני יודע איך אומרים את זה באנגלית, אני חושב שזה הסכם בעל המעמד הנמוך ביותר, כן, 'סולחה דוניא'. אבל כמו שמוחמד קיבל את ההסכם ההוא אנחנו מקבלים את ההסכם הזה. אבל להמשיך את הדרך עד ירושלים, עלינו להמשיך ביחד, ולא לבד. ועלינו לומר בבירור ובכנות שהנסיבות הן מאוד-מאוד-מאוד קשות".

כך, במילים פשוטות, השליך ערפאת לטמיון את כל מאמציו של "מחנה השלום", זו הייתה האבן הראשונה ותחילת ההתפוררות של ממשלת רבין השנייה...

מה עבר על ערפאת? מדוע במחי נאום טיפשי אחד הרס את כל מה שעמלו עליו הוא ואנשיו חודשים ארוכים? מדוע הסכם אוסלו - מה שנחשב עד היום ובצדק כהישג הגדול של הפלסטיניים, לא סיפק את ערפאת?

מדוע הערבים לא מסוגלים לחתום?
שבועיים קודם לכן, ב-4 למאי 1994 בקהיר בירת מצרים, התכנסו נשיא ארה"ב ביל קלינטון, נשיא רוסיה וראש ממשלת בריטניה, נשיא מצרים מובארק, ראש הממשלה רבין, שר החוץ פרס ויו"ר אש"ף ערפאת, ואורחים רבים נוספים לטקס החתימה על "הסכם קהיר". הסכם שבא להסדיר את יחסי השלטון ברצועת עזה וביריחו והקמתה בפועל של הרשות הפלסטינית, בעיצומו של הטקס, כאשר הובאו המפות המצורפות להסכם, עיין בהם ערפאת קלות ולפתע הודיע על סירובו לחתום ונטישתו את הטקס...

זה כבר היה יותר מידי בשביל חוסני מובארק, האיש החזק בעולם הערבי ומי שעמל קשות על קיומו של הטקס, הוא קם ממקומו ובשידור ישיר לעיני כל העולם שצפה בטקס צעק לעבר ערפאת "תחתום יא כלב..." ערפאת הבין שהוא הגדיש את הסאה, ובחוסר רצון מופגן וסבר פנים חמוצות צירף את חתימתו להסכם...

חודש לאחר מכן, בראיון עיתונאי, הסביר ערפאת: "מעצמי לא הייתי חותם לעולם על הסכם שישאיר אותי ראש עיריית עזה ויריחו... אבל הופעל עלי לחץ בינלאומי, לחץ ערבי ובעיקר לחץ מצרי ונאלצתי לחתום..."

"בשביל הערבים חתימה על הסכם הוא צעד קשה מאין כמותו", מסביר אלי אבידר, מי שהיה ראש הנציגות הישראלית בקטאר ויועצו המדיני של שר החוץ אריאל שרון, "מה שאצלנו פשוט וקל לסכם את הדברים בכתב ולחתום עליהם, אצלם הוא כמעט בלתי אפשרי, בנוסף במזרח התיכון לשום מדינה אין גדר וגבול בינה לבין שכנותיה, הגדר והגבול בשביל הערבי מגבילה ויוצרת תחושת מחנק, שתי מדינות באזורנו יש להן גבול ברור ומסומן: ישראל כמובן מהנימוקים הפשוטים וערב הסעודית שהקימה את הגדר בעשור האחרון כדי להתמודד עם גל הגניבות מכיוון תימן השכנה..."

לצפות מערפאת לחתום על הסכם ועוד על גבול מסומן זה היה כנראה יותר מידי...

הטרור חוזר לרחובות
ב-1 ליולי 1994, בעקבות החתימה על הסכם קהיר וביסוס מעמד הרשות הפלסטינית, הגיע יאסר ערפאת יו"ר הרשות החדש לראשונה לשטחי הרשות הפלסטינית, הוא התקבל בתשואות רמות מחד ובקריאות אכזבה של הפלגים הקיצוניים בשטחים, שטענו שהוא וויתר יותר מידי למען הסכם השלום... לאחר חודשים ספורים נסוג צה"ל ממרכזי הערים ברצועת עזה ובערי יו"ש.

תקופה חדשה החלה ברצועת עזה, הפלסטינים זכו סוף סוף להגדרה עצמית ולשלטון שלהם, חלומם לכאורה התגשם... אך האם זה ימנע מהם להמשיך את דרך השלום ולזנוח את דרך הטרור? האם הניסיון של עזה יוכל להיות מודל לחיקוי ולהעתקה גם ביתר השטחים הכבושים?

מהר מאוד התברר שלא...

החל מחודש אוקטובר 94 פתחו הפלגים הקיצוניים בראשות החמאס במסע טרור רצחני בערי ישראל, הידועים שבאירועי התקופה: פיגוע התאבדות באוטובוס בתל אביב שגבה את חייהם של 22 ישראלים, פיגוע התאבדות כפול בצומת בית ליד שגבה 21 קרבנות וכן הלאה, בתקופת הסכמי אוסלו בשנים 1994/1996 נהרגו 256 ישראלים הי"ד, כאשר לשם השוואה, בששת שנות האינתיפאדה הראשונה בשנים 1987/1993 נהרגו 97 ישראלים הי"ד.

אז האם הייתה עדיפה ההתנהלות הראשונה של יד קשה, כשם שנהגו לפני חתימת הסכמי אוסלו, או שמא דרך השלום וההסכמים? זאת לעולם לא נדע כמובן, והנבואה ניתנה כידוע למי...

בתגובה לפיגועים טען ערפאת שאין לו מספיק שליטה בשטח, ומבצעי הפיגועים אלו החמאס ואנשיהם המתנגדים לו, כדי להילחם בהם הוא זקוק לעוד רובים וחיילים... הממשלה נענתה לו והוא אכן קיבל עוד ועוד רובים - שלמרבה האבסורד הופנו בסוף כנגד מי שנתן לו אותם.

רצח רבין
אך במקום לעצור את דרך השלום, הודיעה ממשלת רבין באותם ימים: "כי נילחם בטרור כאילו אין שלום ונמשיך בשלום כאילו אין טרור..." ואכן הכול היה בכאילו...

בדחיפתם של פרס ואנשיו דהרה ממשלת רבין להמשך המגעים וההסכמות עם הרשות הפלסטינית, ובחודש ספטמבר 1995 נחתם הסכם אוסלו ב' - במסגרתו חולקו השטחים ביהודה ושומרון לשלושה קטגוריות: שטחי A בשליטה פלסטינית מלאה, שטחי B בשליטה אזרחית פלסטינית וביטחונית ישראלית, ושטחי C בשליטה ישראלית מלאה.

ב-6 לאוקטובר ההסכם אושר בכנסת על חודו של קול, כאשר כנגד שני ח"כים שפרשו ממפלגת העבודה כמחאה - אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן - הצטרפו לממשלה שני הח"כים פורשי מפלגת צומת של רפאל איתן - גונן שגב ואלכס גולדפרב, שנכנסו לממשלה תמורת שורת תופינים וכיבודים בהסכם הזכור כהסכם גולדפרב-מיצובישי...

ההתנגדות בציבור הישראלי למהלכי הממשלה צברה תאוצה, הפגנות אלימות וקולניות הפכו לדבר שבשגרה לאחר כל פיגוע, נראה היה כי בבחירות האמורות להתקיים במחצית השנה הבאה ייפול שלטון השמאל ומהפך נוסף יתרחש, אבל אז מחנה השמאל התעורר מתרדמתו העמוקה וקריאות רבות של תמיכה במהלכי הממשלה החלו להופיע בציבור ובעיקר בתקשורת המגויסת כרגיל... שיאן של קריאות אלו הגיע במוצ"ש ה-4 בנובמבר 1995, בעצרת אלפים למען השלום בהשתתפות בכירי הממשלה ומחנה השמאל, בה נאמו בזה אחר זה רבין ופרס, אך מה שהתרחש בסיומו של הערב נצרב עמוק מאוד כפצע מדמם בחברה הישראלית...

ברדתו של רבין מהבמה ניגש לעברו צעיר "דתי" העונה לשם יגאל עמיר וירה לעברו שלושה יריות מטווח אפס...

בתקופה של אחרי רצח רבין לא היה ניתן לבחון האם יהיה המשך לתהליך השלום או שמא הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש... היה ברור כי בחירות יתקיימו במהלך השנה הקרובה ואז העם בישראל יאמר את דברו.

מה היו השלכות רצח רבין על המשך הפיגועים? איך התגייס ערפאת להצלחתו של פרס בבחירות בכדי למנוע את קריסת הסכמי אוסלו? האם בחירתו של נתניהו לראשות הממשלה אכן הובילה לקריסת ההסכמים? והאם יש דרך שלישית שעוד לא נוסתה בהתמודדות ארוכת השנים עם הקונפליקט העזתי בפרט והפלסטיני בכלל?
על כל אלו ועוד בכתבה הבאה אי"ה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!