עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון וקאנון • ראיון עם אלי אביכזר

צלילי הקאנון ממלאים את הסלון של אביכזר. בכל פינה בבית אתה נושם שירה ומריח מוסיקה. אביכזר פותח בקלילות בת'קסים קצר במקאם שיגא.

העיניים נאחזות בפריטה המחשמלת הזו, בקול הנעים המלא והענוג של הקאנון. האצבעות מרצדות במהירות, מצליחות לשלב מיתרים בעלי קולות שונים, סולמות ושינויי טון מוזיקלי, צלילים שמסתלסלים לתוצאה הרמונית. אני מתפנה לרגע מהריכוז בראיון הקרוב שלנו ושוקע כל כולי, אי אפשר שלא לתת לקסם של הקאנון לכבוש אותך כליל.

אליהו אביכזר נולד למשפחת יוצאי מרוקו, אביו מוריס היה פייטן וחזן ואיש ספר. הוא למד לנגן על קאנון אצל אברהם דוד הכהן, שבנה מקהלה, אתה היה מופיע בשמחות ובאירועים. הוא קירב אותו לעולם השירה והפיוט, אם זה בקטעי תפילה ואם זה בשירה בציבור בהזדמנות כזו או אחרת. הסגנונות ששמע בבית היו בעיקר מוזיקה אנדלוסית, מצרית וטורקית.

אבל, כצעיר הוא בהחלט לא ראה את המוזיקה הזאת הופכת לחלק מאורח חייו, להיפך - הוא די הסתייג. אירוע מקרי לגמרי תפס את אביכזר הנער, בחור ישיבה מבני ברק, והשיב אותו למסורת שהיתה חלק בלתי נפרד ממשפחתו.

"אני זוכר את הערב ההוא בוגשל בבני ברק. היה מופע גדול של משה חבושה ומקהלת 'קול ישראל', עם אברהם סלמאן וזוזו מוסא", מספר אלי אביכזר, "כולם נהרו לשם בהמוניהם, ולכן גם אני החלטתי לבוא, אפילו בלי מטרה להיכנס, בכלל לא נתנו שם להיכנס בלי כרטיסים.

"בכניסה שאל אותי אחד האחראים, יהודי מבוגר עם זקן לבן: "אתה אשכנזי בכלל, מה יש לך לחפש פה?" עדכנתי אותו שאני מרוקאי ממשפחת אביכזר, והוא, כנראה הכיר את אבי, שאל אותי: "אתה הבן של מוריס?" עניתי שכן, הוא אמר לי בא בא כנס, אני כמובן נכנסתי עם כל החברים, וכך ברגע שאני נכנס ומקבל את המראה הנפלא הזה של הנגנים זה פשוט פתח לי את הלב.

"הם עדיין לא ניגנו אבל התמונה הזו שבתה את ליבי, אני רואה אותם כמו מלכים כל אחד יושב במקומו, ומידי פעם אתה שומע צלילי כיונון של כלי כזה או אחר. כשהמוסיקה התחילה להתנגן שערותי סמרו, כל גופי נמלא העונג. הנה אני שומע את צלילי המוסיקה האלו "פנים מול פנים", ובמיוחד כששמעתי את הקאנון".

ההחלטה גמלה. "באותו רגע ממש החלטתי להיכנס לתחום המוסיקה מעשית. האמת היא שאז עוד חלמתי להיות זמר, אבל עם הזמן הבנתי עד כמה הקאנון דווקא הוא זה שמקסים אותי, אני מנסה להחזיר את עצמי להרגשה ההיא, אני יכול לומר שמעולם לא נהניתי כמו שנהניתי אז, לא משנה אם ניגנתי או ניגנו לי, אולי פעם אחת כשהייתי בטורקיה התקרבתי - אבל כמו הפעם ההיא לא היה, זה היה ממש כמו להיכנס שעה בחינם לתוככי גן עדן ולשבת וליהנות מזיו השכינה".

אתה, מה הקשר שלך בכלל לקאנון?
"תמיד הייתי מסתכל על אבי איך שהיה מנגן, אבל מעולם לא היה בי רצון או חשק לנגן כמוהו ולהתעסק בתחום הזה. גם בשלבים מאוחרים יותר היה זה הרצון היה לעסוק באמנות, לאו דווקא כפרנסה אלא בשביל העונג והכיף.

"קח את הקאנון למשל, הוא היה מונח מבחינתי בבית כמו סתם חפץ, אף פעם לא הסתכלתי עליו במיוחד. אמנם בילדות אבי לימד אותי לנגן על הקאנון את "שלום לבן דודי" ועוד נעימה מוכרת, הוא גם הכין לי טבעות כאלו קטנות בשבילי, אבל ממש זנחתי את זה, כי כילד ממש הייתה עלי למועקה כל ההתעסקות הזו בפיוטים ובז'אנר המוזיקלי הלא קלאסי".

התפנית כאמור, הגיעה באותו מופע של אברהם סלמאן, זוזו מוסא ומשה חבושה באולמי ווגשל בבני ברק.

"אחרי המופע ההוא", ממשיך אביכזר, "אני מסתכל על הקאנון, אני רואה כלי מרשים, עם מפתחות, עם מיתרים וטבעות, לא סתם משהו. אני מבין שאני והוא הולכים להיות בקשר רציני, לא הכרתי עדיין שירים כל כך, הייתי שומע קלטות של דוד ריאחי, יחיאל נהרי, של משה חבושה ושל ציון יחזקאל, אבל בצורה מאוד חובבנית ואגבית".

אך עם ההחלטה, השינוי הגיע: "באותה שנה התחלתי ללמוד מקאמים וכדומה, ועד לשנה הבאה הגעתי לאותו אירוע באותו מקום, התיישבתי בשורה הראשונה, לא עניין אותי מאף אחד, ראיתי את ההופעה כולה, עקבתי אחרי כל שלב בה. ואט אט הבנתי שמה שאני צריך זה ללמוד לנגן על קאנון".

"איך לומדים אם אין קאנון?! כסף אין לי אני בחור ישיבה ואתה יודע איך זה כשאתה בחור ישיבה - מבקשים מאבא והוא קונה, אני פונה ישירות לאבא שלי ואומר לו "אבא, אני רוצה ללמוד לנגן על קאנון", אבי שהוא עצמו תלמיד של אברהם דוד הכהן, המורה הכי טוב ראה שלא כל כך הצליחה דרכו המקצועית, חישב בראשו ואומר לי - אתה, מה הקשר שלך לקאנון, לשם מה ללמוד דבר שלא תצליח בו? התעקשתי".

"אחרי תקופה הוא מתקשר אליי ואומר לי "בא, כיוונתי את הקאנון, אתה מוזמן לבוא ולנגן", בפעם השניה הרגשתי שהלב שלי נפתח. התאמנתי על תרגילים, התאמנתי על פריטה טובה ונכונה, ומאז התקדמתי עוד ועוד".

ההתפתחות המקצועית עלתה שלב כשאביכזר הצעיר הכיר את אברהם סלמאן, שהלך לעולמו לפני כחודש, והיה אחד מגדולי נגני הקאנון שחיו בישראל. אלי: "למדתי אצל אברהם סלמאן, הלכתי איתו להופעות, עשיתי לו תקליט, שמעתי שיעורים של אברהם דוד הכהן שלימד את אבא שלי, וכך התחלתי מפה לשם להופיע עם הרכבים מוזיקליים מגוונים.

"עדיין לא ראיתי את עצמי מתפרנס מזה, או את העתיד המקצועי שלי כרוך במקצוע הזה, פשוט אהבתי את ההתעסקות בזה, והלכתי עם הלב שלי, מה גם שכבחור ישיבה, לא יכולתי לאפשר לעצמי לחרוג מגבול הטעם הטוב ולהתחיל להופיע תמידין כסדרן, זה הרי לא יתקבל, בשלב הזה נגוז החלום שהיה לי אז במופע ההוא, להיות זמר".

• למה בעצם?

" לא התחברתי לאווירה הזו של הבמה, שכונה כזו, סיגריות וכאלה. גם שנים אחרי כן כשכבר הייתי מנגן, אברהם סלמאן היה אומר לי, אתה לא נראה מחובר כל כך למקום, כי באמת זה לא כל כך התאים לי.

"השלב בו בעצם התחלתי להשלים עם עצמי ולהבין שבאמת אני רוצה להתעסק בזה, הגיע דווקא כשהייתי מורה בבית ספר ולא הייתי מוכן לנגן, ערב אחד חזרתי מהופעה כמדומני של יובל טייב, ברכב של חבר, והרגשתי שאני רוצה גם. הקסימה אותי האווירה המיוחדת הזו על הבמה". מאז, זה הפך להיות מקצוע.

הקאנון הוא מלך, ולא זקוק לעזרתו של שום כלי
אלי אביכזר כיום חבר בהרכב הקבוע של התזמורת האנדלוסית הים-תיכונית אשקלון. הוא מופיע עם כל גדולי הזמר הפיוט והשירה הערבית והעברית ברחבי העולם, ובשלל סגנונות. אביכזר משמש כמנהל מוזיקלי של מספר הרכבים, ואחראי על מספר תקליטים שנוגנו על ידו לאמנים רבים.

בין השאר הוא מופיע גם עם התזמורת "פירקת אל נור" - התזמורת המזרחית הקלאסית בראשותם של ד"ר יהודה קאמרי ואריאל כהן.

• יש עדיין מקום היום לכלי וותיק כמו קאנון, ולהרכבים המוזיקליים העמוסים בנגנים?

"תראה, כיום יש המון הרכבים מוזיקליים, יש כאלו שהם ללא זמר, או עם זמר, ובאמת יש מקומות שכמה שיש יותר כלים כך זה יותר יפה, אבל יש מקומות שהעומס מעיק וחסר טעם. השכלול של האורגנים וההתקדמות הטכנולוגית, חוסכים כביכול המון כלים או עבודה קשה, אבל בכל מקרה על הצליל האוטנטי, על הקול המקורי לעולם לא תוכל לוותר.

"הקאנון הוא כלי שמתייחד בכך שיש בו קצב יש בו צלילים ויש בו שילוב של צלילים שממלאים את האוזן, עם קאנון לא צריכים עוד כלים, הוא לא זקוק לעזרתו של שום כלי. הצליל המלא שלו תמיד ישובח עם עוד כלים וכל המוסיף הרי זה משובח"

• מה יש לך לומר לצעיר שכמוך, עומד בנקודה שבה הוא רוצה להתפתח מקצועית בתחום, ולא ממש יודע מי נגד מי?

"ראשית אני חייב לציין, כי מעבר ללימודים להשקעה ולכל העבודה הרבה שצריך לעשות בכדי להתמקצע, כל אחד צריך לבדוק שבאמת קיים בינו לבין הכלי עליו הוא רוצה לנגן, חיבור מנטאלי וטבעי. לא כל מי שלמד הוא מוכשר להיות נגן, חייבים את החיבור הטבעי.

"בנוסף, כיום בשונה מאז שאני התחלתי, יש מקומות לימוד מסודרים, בתי ספר ומכללות שבהם מלמדים נגינה. אבל חייבים להיות מונחים בחומר ולשלוט במקאמים. מעבר לחכמת הנגינה צריך תפיסה תרבותית רחבה ועמוקה בסגנון. אני יכול לזהות נגנים שלא גדלו ולא נשמו את המוסיקה, מהרגע הראשון שהם מתחילים לנגן.

"שני החלקים כרוכים זה בזה: מי שהוא טוב ומקצועי ומי שבאמת מצליח להביא לאוזני הקהל חומר משובח ומעולה, הקהל מיד יתחבר אליו, יאהב אותו, יבקש שהוא תמיד יגיע וניגן. אך זה לא אומר שלא להתמקד בהתמקצעות ובהתייעלות - כמו שאומרים, הקהל לא טבחים או שפים, אבל הם יודעים ומרגישים מה טעים ומה לא טעים, ומה שטעים להם הם תמיד ירצו יבקשו ואף ישלמו כסף".

• כאמן, איך אתה מגיב לביקורת של מעריצים או של קהל?

"קרו לי מקרים בעבר, שאנשים ניגשו אליי ובהתנשאות כזו אומרים לי, אולי כדאי שתלמד מפלוני, או שתתמקצע בדבר אלמוני. אז אני בחרתי לעצמי דרך שהיא מיצוע ופשרה בין חובת התדמית הרגועה והמיושבת לבין הדחף הפנימי הקורא לך לנפנף את המטרידים האלו, וזה בעצם להגיב עניינית ובקור רוח לגופם של דברים. אם יש אמת בדברים, אז זה פשוט לאמץ ללמוד ולקחת, ואם זו סתם הפרעה, אז להתייחס בקצרה להגיב תגובה נימוסית ולהמשיך הלאה.

על ההערות המקצועיות שבין אנשי המקצוע, יש לאביכזר מילה לומר - "ביקורת בין האמנים עצמם כשנעשית בצורה מכובדת מתקבלת תמיד בהבנה ובשמחה. במשך השנים כשאתה צובר יוקרה ומעמד, אנשים באים לא רק בכדי לשמוע את הזמר איתו אתה מופיע אלא גם אותך, ולכן הזמר מבין את זה, והוא מעצמו נותן לך קטעי סולו קצרים וארוכים, כאלו שהם בפני עצמם, וכאלו שמשתלבים עם השירים שהוא שר.

"וגם בתור נגן חדש, צריך לדעת בחכמה ובתבונה לרמוז לזמר על קטעי סולו שאתה חפץ לבצע, זה גם חשוב ויפה מצד הקהל, וזה גם חשוב וטוב להתקדמות המקצועית שלך כנגן. צריך לדעת איפה לשלב ולהיכנס לקטע מוזיקלי - אם זה באיזשהו שלב בשיר או מתוך איזה מאוול של זמר עצמו, הדברים האלו בדרך כלל מתרחשים תוך כדי ההופעה.

"דבר נוסף, לפעמים הזמר בורח מהקצב או מזייף בטונים, התפקיד של הנגנים הוא לא לזרום ולהיכשל איתו יחד, אלא להחזיר אותו לקצב, להחזיר אותו לטון הנכון ולביצוע הנכון, גם אם זה כרוך מעט במבוכה, האפשרות השנייה מזיקה יותר ליוקרה למקצועיות ולהצלחה".

מה בין משה חבושה ליחיאל נהרי
• שירה ונגינה על כלי, עד כמה הם אכן מקצועות שונים?

"ברור שאלו שני מקצועות נפרדים. שירה זה דבר אחד, ונגינה זה דבר אחר, ומי שיודע לנגן בונה את הידע שלו על מונחים וכללים אחרים מאלו שהיודע לשיר מתבסס עליהם. אך הנגינה כוללת בתוכה המון שלבים, סדר, קצב, ודיוק שמצד עצמה היא מחויבת להם, ולכן זמר שיודע גם לנגן, השירה שלו מתעדכנת בכל החלקים האלו, ואתה יכול לראות את השוני ואת ההבדל אצל אלו שמנגנים ושרים ואלו שלא.

"קח לדוגמא את משה חבושה ואת זיו יחזקאל. אמנם יש כאלו שהם כישרוניים, יש כאלו שהם מצליחים להתמקצע גם בחלקים האלו בכוחות עצמם ללא צורך לשאוב את זה דווקא מהנגינה, כמו למשל יחיאל נהרי, הוא לא יודע לנגן, אבל החשיבה שלו היא מוזיקאית כמו של נגן".

• מן הסתם זמר מפורסם ירצה להופיע עם נגן מפורסם, האם במערכת כזאת לצעירים ולחדשים יש סיכוי?

"אני מופיע עם כולם, אבל מבחינת המקצוע - עד כמה שאתה יוצר לעצמך במה מכובדת ויוקרתית, יש פעמים שאתה לא יכול להרשות לעצמך לפגוע ולזלזל בעצמך. במקרים כאלו גם אם הצליחו לשכנע אותך להופיע ולנגן, אני לעולם לא יסכים שזה יתפרסם. כמובן אם באמת קיימת שם תת-רמה מוזיקלית".

• מה יקרה ביום בו תפסיק לנגן?

"יש כאלו שבאמת הפכו את החיים שלהם לשווים רק אם הם יופיעו ויגנו, אני חושב שגם בשלב שאזדקן וכבר לא אוכל לנגן, יהיו לי שמחה וסיפוק ממה שעשיתי בחיים, העשייה שלי היא לא כלכולי שבלעדיה אינני, יש לי עוד דברים להיות שמח ומאושר בהם ברוך ה'".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!