עלילותיו של תא"ל שגיא, רמטכ"ל צבא כורדיסטאן

הלנדרובר הישנה עלתה על הרכס הכורדי, חוצה את הגבול הצפוני של איראן אל הרי כורדיסטאן שבגבול עיראק, לעבר האזור שנשלט על ידי המיליציות הכורדיות. ברכב היו שלושה. צורי, מאמן הכוחות הכורדים ואיש צה"ל, מקי מהסניף האיראני של המוסד הישראלי, ורג'בי הנהג, לוחם בכוחות המיוחדים של צבא השאה באיראן, שהוצמד אליהם כאיש שטח.

המטרה: להפריע לעיראקים. המשימה - לחמש את כוחות המורדים הכורדים כדי שירתקו ויתישו את הצבא העיראקי. הלנדרובר נסעה מערבה עוד ועוד, עד למפקדה הראשית של הראיס הכורדי, השליט בעל המילה האחרונה, מוסטפא ברזאני.

מזה חצי שנה ששגיא מאמן את הכוחות הכורדיים, במשך הזמן הזה הוא לא פגש את ברזאני אפילו פעם אחת. זאת הפעם הראשונה שהוא חוצה את הגבול ועוזב את אדמת איראן הבטוחה לעבר עיראק, לבקשת הישראלים והאיראנים הוא מגיע לשטח, לבקש אישור לפעולה מבעל הזכות למילה האחרונה, המנהיג האחראי והסמכותי ששמעו יצא למרחוק. צורי ירד מהג'יפ ונכנס למפקדה, ברזאני כבר שמע את כל הפרטים. הוא הביט בו בעיניים שחורות ואמר בפסקנות - התכנית שלך חסרת היגיון. אתה משוגע. שום דבר ממה שהצעת לא הולך לצאת אל הפועל, אני לא הולך לסכן את עצמי ואת העם שלי.

שגיא היה המום. בראזני, זה שהעמיד על הרגליים מדינאים וגנרלים מוושינגטון ועד טהרן, מסרב להצטרף למרד. כל תכנית הלחימה המפורטת שהכין, עמדה לרדת לטמיון. שגיא: "ביקשתי לפרוס לפניו מפה, להראות לו את התכנית המפורטת שעליה עבדנו כבר חודשים ארוכים ושמפקדיו כבר מכירים היטב. את חלקם אפילו הטסנו לישראל לשם כך. התברר לי שהמנהיג הגדול אפילו לא יודע לקרוא מפה. ביקשתי מהנוכחים לחלוץ נעליים והתחלתי לסדר לו את שדה הקרב כפי שתכננתי. בראזני הקשיב בתשומת לב, הוא הכיר את השטח היטב, הוא שמע אותי עד הסוף, התעניין ושאל שאלות - אך בסופו של דבר הכריע שוב. אין לזה סיכוי, אני לא מאשר את התכנית".

לקח לשגיא כמה שבועות, פגישות חוזרות ונשנות עם המנהיג הכורדי וקצת פז"ם עם הלוחמים, כדי להבין את השפה המקומית. המנהיג הכורדי לא רצה לאשר את התכניות, הן נדמו לו מסוכנות וממרומי גילו, הוא לא חיפש חוויות מיותרות. אבל למעשה לא היתה לו ברירה, ואם הוא רצה לשמור על אדמתו - זאת היתה הדרך היחידה, על שפתיו הוא התנגד אך לאנשיו הוא הורה - תיישרו קו עם הרמטכ"ל הישראלי שלנו, ותבצעו את הוראותיו.

בראזני סמך את ידו על שגיא, והשניים ניהלו ביחד כמה קרבות שנצרבו בהיסטוריה של הרי כורדיסטאן, ומיצבו את מיתוס הלוחם הכורדי העז, והלוחם הישראלי שהמנצל את כוחו של היריב על מנת לפגוע בו, ואת חולשתו כלוחם - כדי לזכות ביתרון.

אך למעשה, בראזני צדק בהחלט. עם כל הכוונות הטובות של שגיא, והכישרון הנדיר שלו לבנות מערכי קרב עם אפס תקציב, זאת היתה מערכה חסרת סיכוי.

"אפילו במוסד, אלו ששלחו אותי למשימה", אומר צורי שגיא, "לא האמינו במשימה הזאת. למה שכוח מוגבל של כמה אלפי כורדים לא מאומנים, יצליח להתמודד מול הצבא העיראקי הענק, המחומש והמיומן? שלחו אותי כטובה לממשל השאה שעמד עם ישראל ביחסים קרובים מאד. אבל אף אחד שם לא האמין שזה באמת יפריע לעיראקים".

המטרה היתה להסיט את תשומת הלב של הצבא העיראקי מחבל חוזיסטאן - חבל איראני בגבול הדרומי עם עיראק, שמהווה את מקור הנפט של האיראן כולה, אך מיושב על ידי ערבים, והוא עילת המלחמה בין איראן לעיראק מאז ומעולם. חימוש הכוחות הכורדים נועד לרכז את הצבא העיראקי בחלק הצפוני של הגבול, וכך האיראנים, שאז נשלטו על ידי השאה - בן בריתה של ארה"ב שהיה בידידות עם ישראל, יחזקו את אחיזתם בחוזיסטאן.

הדרך מקיבוץ שפיים להרי כורדיסטאן, עוברת בטהרן
אני פוגש את צורי שגיא במבואות הפארק הלאומי ברמת גן. ביתו נמצא ברחוב סמוך, לפני כמה ימים הוא הגיע לגבורות. אנחנו בודקים ביומן בדיוק - יום שישי כ"ד אב, שנת ה' אלפים תרצ"ד בקיבוץ שפיים. מאחוריו שנות פעילות נמרצת שיכולות לפרנס ביוגרפיה רבת כרכים, אבל הוא - נותן לאחרים לכתוב. בשבילו זה זיכרון רחוק וטוב, משהו בשביל הנכדים.

על החגורה שלו רשומים קרבות הרואים, לא רק בהרי כורדיסטאן, שגיא פיקד על הגדוד היוקרתי גדוד 890 של הצנחנים, שאליו צוותו לוחמי יחידה 101 לאחר התפרקותה. הוא השתתף במלחמת סיני, ופיקד במלחמת יום כיפור ובמלחמת ההתשה. הפעם הראשונה ששגיא נשלח מישראל לאמן צבא זר, היה זה הצבא האתיופי, שגיא עסק באימונם ובהכשרתם של קציני הצבא בשליחות צה"ל. הוא חזר ארצה לפקד על גדוד הנח"ל, ואז נקרא שוב אל הדגל ונשלח לאיראן, הפעם לא לפני שסופח לשורות המוסד הישראלי.

"נשלחתי לאיראן כחלק מהעזרה הצבאית הישראלית למדינת השאה", מספר שגיא, "האיראנים והישראלים פעלו בשיתוף פעולה הדוק עד כדי כך שכל התעשייה בישראל עבדה כולה בכדי לייצא לאיראן. היו קבוצת דיפלומטיים איראנים וישראלים שידעו לפתח קשר בריא ומועיל לשני הצדדים. אני עצמי נשלחתי כשאיראן ביקשה מישראל סיוע באבטחת מפעלי הנפט האיראניים בחבל חוזיסטאן, מתקני קידוח ובתי זיקוק". שגיא הגיע והחל מאמן את הצבא האיראני, כשהוא בונה להם מערך אבטחה מתקדם.

השנה היתה 1966. צה"ל היה אז בן 18 בקושי, אך כבר מפקדיו וקציניו נודעו באזור ונחשבו למדריכים מבוקשים. חבל חוזיסטאן כאמור היה אזור חשוב מאד לאיראן, ובהתאמה - גם למדינות הערביות.

נאצר, שליטה של מצרים, ניסה אז לקדם אידיאולוגיה פאן-ערבית, שתאחד את כל עמי האזור הערבים. באחד הנאומים המפורסמים שלו הוא אמר משפט שהלחיץ את האיראני - פרסים שאינם ערבים, על אף דתם המוסלמית, ולפיו - "חבל חוזיסטאן הוא ערבי, וזהו לא המפרץ הפרסי אלא המפרץ הערבי".

המשפטים הללו הבהירו לאיראנים היטב כי נאצר, ועמו עיראק וסוריה הערביות, חומדות את חבל חוזיסטאן - שרובו המוחלט של הנפט האיראני, מקור ההכנסה והקיום של המדינה, נשאב ממנו. לשם כך גוייס צה"ל ויכולותיו הטקטיות, בכדי לתכנן אסטרטגיה שתבלום את הערבים. "באותם זמנים" מספר שגיא, "הכרנו היטב את הערבים, והיו לנו שיטות לוחמה מולם שפיתחנו במשך שנים.

"האיראנים לא כל כך ידעו איך להתמודד עם המדינות הערביות, שיש לזכור שגם הן היו חדשות יחסית בנוף, וקמו לאחר השלטון הבריטי, שבא לאחר שנים ארוכות של שליטת האימפריה העותמאנית, ולניסיון הקצר שלנו במלחמות העצמאות וקדש, היה ביקוש רב".

מן הצד האחד ישראל ואיראן, בעלות בריתה של ארה"ב, ומן העבר השני המדינות הערביות - מצרים, סוריה ועיראק. בתווך עמדה קבוצה קטנה וותיקה, הכורדים. הכורדים ניסו להשיג אוטונומיה זה עשרות בשנים ולחמו מול עיראק בקצה הצפוני של הגבול, בדיוק בצד השני מחבל חוזיסטאן. אינטרס חבר לאינטרס והאיראנים החליטו לסייע לכורדים מבחינה צבאית, ובכך לפגוע בצבא העיראקי.

הכורדים, גם הם מוסלמים שאינם ערבים, קפצו על המציאה. לבד, מיליציות של כמה אלפי לוחמים עזים אך בלי תקציב ובלי גב, לא היה להם סיכוי. עם האיראנים, הישראלים והאמריקאים מצטרפים - אולי יש. וכך נכנס שגיא למשימה החשובה בהרי כורדיסטאן, משימה שהעניקה לכורדים תקווה, לפחות כל עוד הברית האיראנית-אמריקנית-ישראלית, היתה בתוקף.

"אם יש צדק - יופע מיד" (על השחיטה)
אם יש צדק במזרח התיכון, עליו להופיע בראש ובראשונה בכורדיסטאן העיראקית, הטריטוריה הלא בטוחה של הממשלה האזורית של כורדיסטאן, המפקדת גם על כוחות הפשמרגה, שמאומנים להגן על המיעוטים באזור, ובראשם המיעוט הכורדי.

הפשמרגה מאומנים היטב, נחשבים ללוחמים עזים ולכאלה שלא מוותרים בקרב, אך במבחן התוצאה מצבם בכי רע - והם נתונים לחסדי רוע לבו של המטורף האזורי התורן, המציאות מבחינתם של הכורדים - היא לא פחות מאסון.

והנה ההיסטוריה בקצרה: עד מלחמת העולם הראשונה חיו הכורדים, מיעוט קדום בן למעלה מאלפיים שנה, תחת שלטון טורקי - לטוב ולרע. לכורדים לא היו תלונות, אך התמוטטות האימפריה העותומאנית, תוך כדי חלוקה מחדש של האזור, הביאה בכנפיה סדר יום לאומי חדש. הכורדים ניסו להקים מדינה משל עצמם על חורבות האימפריה ונכשלו, הבטחה מצד בעלות הברית שיקימו להם מדינה - לא קוימה מעולם "בשל אילוצים כלכליים", והכורדים יצאו למלחמה למען הזכות להגדרה עצמית ומדינה ריבונית, מלחמה שנמשכת עד היום.

התקופה הטובה ביותר, כמובן, היא עם נפילת משטרו של סדאם חוסיין בעיראק והקמת הממשלה השיעית במדינה. עד אז, במשך קרוב ל-80 שנה, ידעה ההיסטוריה הכורדית דם, מלחמות, טבח ורצח עם.

מחמוד בראזני - אביו של מוסטפא מיודענו, היה הראשון, הוא החל במלחמה הבדלנית - שיועדה לתת לכורדים מדינה משלהם מיד לאחר מלחה"ע ה-1, כעבור שש שנים הוא ניסה להקים את "ממלכת כורדיסטאן", ללא הצלחה. כבר לפני פרוץ מלחה"ע השניה דיכאה בגדד התקוממות כורדית אך המאבק הגיע לשיאו בשנות השישים, כשסדאם חוסיין - אז מספר 2 בעיראק ומי ששלט בה בפועל, הבין כי הכורדים הם הילד בלי האבא של המזרח התיכון, ואין מי שיגן עליהם.

ואז האיראנים הגיעו. "אחרי שסיימתי לאמן את האיראנים ולבנות מערך הגנה צבאי בחבל חוזיסטאן", מספר שגיא, "פנו אלי כמה מהקצינים האיראניים ושאלו אותי מה שעתי אם הם יעברו את הגבול לעיראק ויאמנו את הכורדים שם במלחמתם נגד העיראקים. הם סיפרו לי על מערך האינטרסים הצפוף ואני הבנתי את ההיגיון האזורי שאומר שעכשיו האינטרס הכורדי זה האינטרס שלנו". שגיא שקל את הדברים, ומצא שאימון של כורדים על ידי איראנים, זה חצי עבודה.

"האיראנים לא היו חכמים גדולים, ולא סמכתי עליהם שיאמנו כמו שצריך. הצעתי להם שאם חשוב להם לאמן את הגדודים הכורדים, שיביאו את המפקדים לפה, לאיראן, ואני עצמי יאמן אותם, וכך הם יחזרו מאומנים ומוכנים לקרב".

היה פה עוד שיקול, חלק חשוב מהמיומנות המיוחדת של צה"ל ושל שגיא, היתה היכרות מעמיקה עם הלוחמים הערבים, ושיטות ספציפיות שמתאימות לאויב מסוג זה. בכל הקשור לאיראנים - שכמעט ולא התנסו במלחמה, היה לישראלים הרבה מה להציע. אך כשמדובר בכורדים, שמזה שנים לוחמים נגד העיראקים, ייתכן שיש לשגיא מה ללמוד מהם על טיבם של הלוחמים הערבים. שגיא הציע והבקשה התקבלה על הכורדים, עד מהרה נשלחו המפקדים "הטבעיים" (בניגוד למפקדים האיראנים) לאיראן והחלו באימון אצל שגיא.

שגיא: "כלוחם צה"ל ובוגר דוקטורינת הלחימה שגובשה עוד בימי הפלמ"ח, היה לי מושג באסטרטגיות לחימה ובטקטיקות שדה קרב. אך כשהבנתי את העומד לפני, הבנתי שכל מה שלמדתי לא רלוונטי, ומהסיבה הפשוטה - אין פה כוחות שקולים כלל וכלל. לפני צבא מאומן ומסודר וממומן מצד אחד, ומצד שני מיליציה שאף פעם לא נלחמה פנים אל פנים בצבא העיראקי, הבנתי שהפעם צריך רעיון לחימה אחר, וכך גיבשתי להם מערך קרב שלא היה מתאים לשום צבא ולשום אויב, מלבד לצבא הכורדי מול האויב העיראקי".

הלחימה, בקווים כלליים ומבלי לרדת לפירוט יתר על המידה. התבססה על שני יתרונות: הנשק שהיה בידי הכורדים - המאוזר 98 הגרמני, שיוצר בידי גרמניה בשנת 1898 ונמסר לכורדים על ידי האיראנים, שכבר הספיקו לעבור לשימוש בנשק חצי אוטומטי. והיתרון שבו הלוחמים הכורדים נמצאים על הגבעות, ושדה הקרב למעשה מתנהל על הרים, שמדרונם אורך בין 4 ל-6 קילומטר. שני התכונות הללו הביאו את שגיא לבנות שדה קרב שבו התפרסו הכוחות הכורדים, מצוידים ברובה הגרמני הענק היורה למרחקים על פני רצועה של 40 קילומטר על 6, ולמעשה תכננו מארב לכוחות העיראקיים, שלא שיערו את המצפה להם.

שגיא: "אחרי חודשים של אימונים הרגשתי שהחיילים הכורדים מספיק טובים, ושהגיע הזמן לתרגיל אש. שזה אומר תרגיל צבאי מלא באש חיה. כיוון שאימנתי אותם על אדמת איראן, ביקשנו את אישור השאה לבצע תרגיל אש - אך לא קיבלנו אותו. אחרי מחשבה מרובה והתייעצות עם המוסד, התקבלה ההחלטה להטיס את הלוחמים מאיראן לארץ, ולבצע את התרגיל אש על המורדות שבין דליית אל כרמל ליקנעם בצפון. כשכוחות האש הם חיילי צה"ל, שלא הבינו מהיכן זה בא להם". הכוחות המאומנים עברו את תרגיל האש וכעת התעתדו לשוב לעיראק, על מנת לקדם את הצבא העיראקי, שכבר התפרס לעומתם בערוץ שמתחת להר.

ואז הגיעה ההצעה, שהפכה את שגיא ממאמן ואסטרטג, לרמטכ"ל בפועל. שגיא: "ניגשו אלי אנשי הכוחות המיוחדים של השאה והציעו לי לצאת ולאמן את הצבא הכורדי בעיראק עצמה לקראת הלחימה, זאת היתה הצעה שונה בתכלית ממה שהוצע לי עד אז, אך המוסד נתן אור ירוק ואני נעתרתי, אך כשמגיעים לאדמת עיראק - צריך כבר לבוא ולבקש את רשותו של המנהיג הכורדי האהוב על עמו, מוסטפא ברזני".

פה אנו חוזרים להתרחשות שתוארה בתחילת הכתבה - ברזאני שולל את התכנית מכל וכל מחד גיסא, אך מאידך גיסא בניו מסעוד ואידריס (שאחד מהם הוא ראש ממשלת כורדיסטאן העיראקית היום, והשני נשיא) כבר התכוננו בשטח לפי ההוראות שלמדו מהמפקד הישראלי.

"בכל ערב", מספר שגיא, "היה מוסטפא מגיע עם אנשיו לאוהל ושומע ממני שעות על גבי שעות של הסברים על התכנון המדויק של הקרב. הוא לא הפסיק לשאול אותי איך אני חושב שנצליח לעשות כזה דבר בעוד מולנו צבא מאומן, ולהביע את חששו שאם אכן ינחיל מפלה לעיראקים, לעולם הם לא יהיו מוכנים לדבר איתו. אני אמרתי לו ההפך - רק כאשר תפגין כוח, הם יהיו מוכנים לדבר איתך".

ברזני היה מגיע מדי ערב לאוהל, והם היו מסדרים את הנעליים סביב כדי לדמות את מדרון הקרב, ברזני היה שואל ושגיא עונה. נותרו שבועות בודדים עד להפשרת השלג - מה שאומר שהעיראקים יחלו לפעול, ושגיא כבר החל לערוך את הכוחות בשטח, למרות הסתייגותו המפורשת של ברזני האב.

האופק החוויר במזרח
"לא אלאה אותך בפרטי הקרבות הללו", אומר לי שגיא, לאחר שהוא משרטט לי בדיוק היכן העמיד כל יחידה, איפה מוקם הכוח ההתקפי ומה היתה האסטרטגיה. "אבל התוצאות העמידו על הרגליים האחוריות לא רק את הכורדים, אלא אפילו את האיראנים והעיראקים. אחרי שהצלחתי לשכנע את ברזאני על תפיסת הקרב שלי, שגרסה לתקוף, ערכתי את הכוחות בשיפולי ההר כשהוריתי להם לא להשיב אש התקפית בימים הראשונים, לירות רק בין העיניים של האויב, ולא לרסס, מה שהיה מתבקש לאור החוסד בתחמושת וצורת השימוש במאוזר 98. וחיכיתי לעיראקים".

העיראקים שלחו קדימה שש חטיבות, שהתקדמו בתוך הטווח של האש הארטילרית שהרעישה כל הזמן, וההפגזות שנועדו "ליישר" להם את הקרקע. שגיא הורה לכורדים לא להתחפר, אלא להסתתר בין הסלעים - וכך גרם לאבדות מינוריות. אחרי יומיים של מתקפה, הכוחות העיראקים נבלמו במפתיע, מה שהתברר אחר כך שהתרחש בגלל שנשיא עיראק התרסק במטוסו (לימים מוסטפא ברזאני יטען באזני שגיא שהוא זה שאחראי לחיסול, ושגיא על אף שיפקפק בכך, יזקוף את החיסול לזכותו).

לאחר ארבעה ימים חודשה הלחימה, לא לפני ששגיא הורה ליחידות הכורדיות בערוץ שתחת המדרון לסגת אחורנית, בכדי למשוך את העיראקים.

"לפנות בוקר תקפנו את החטיבה העיראקית המובחרת ביותר, חטיבה 4. אחרי שנים קראתי שזה היה סגירת מעגל כי היתה זאת חטיבה 4 העיראקית שתקפה בזמן מלחמת העצמאות בשכם ועד היום יש לנו נעדרים בקרב ההוא, אבל אז רק ידעתי שזאת החטיבה הטובה ביותר של הצבא העיראקי.

"התקיפה היתה כל כך מדויקת שתוך כמה שעות מחקנו את החטיבה כליל. 3000 חיילים עיראקים נמחו מעל האדמה, וזאת בכוח של 1000 לוחמים שלנו, למרות שבדרך כלל בצבא צריך עליונות ביחס של 3 ל-1. חזרתי באותו ערב למוסטפא ברזני שלא ידע מה לעשות".

הקרב לא תם. העיראקים לא הבינו את היקף האסון, ולמחרת שלחו כמה חטיבות כדי לחלץ את חטיבה 4, שכבר לא נשאר ממנה דבר. החטיבות הללו נקלעו גם הן לאש צולבת והעיראקים ספגו עוד אלפי אבידות. הצבא העיראקי הבין שמולו ניצב אויב והוא הכריז על נסיגה להתחמשות, שגיא הצליח לשכנע את ברזני, וכוחותיו ביצעו כיתור לשאריות הצבא העיראקי, עד שמה שנשאר מ-6 החטיבות כולן, נותר במצור סגור הרמטית, על ידי הלוחמים הכורדיים בפיקודו של שגיא.

"תוך יומיים הם שלחו ג'יפ", מספר שגיא, "עם דגלים לבנים ובו שני קצינים שמוכנים לתת לברזאני את כל דרישותיו. הוא לא האמין שזה קרה, הוא אמר לי לא חלמתי שבחיי מישהו מהם יהיה מוכן לדבר איתי. אני הצעתי לו להמשיך וללחוץ על הצבא העיראקי, אבל הוא הורה להתקפל ומאז החל לנהל משא ומתן מול השלטונות שנמשך קרוב לשבע שנים".

המשא ומתן הקנה לכורדים הישגים מסוימים, ושגיא סיים את פעילותו באזור וחזר ארצה. אך לאחר 7 שנים הכוחות העיראקים תקפו שוב. הפעם שגיא היה בוגר מלחמת יום כיפור, והוא בא שוב להציל את הכורדים. זאת היתה הפעם האחרונה - מיד אחר כך הגיעה לסיומה מלחמת איראן עיראק ובהסכם שנתן לאיראן את חבל חוזיסטאן, קיבלה עיראק בחזרה את הרי כורדיסטאן, ברזאני ובניו ברחו לאיראן, והעיראקים - שהיו כבר תחת שלטונו של סדאם חוסיין, ביצעו בכורדים רצח עם אכזרי, שבא גם כנקמה על אותם נצחונות.

המערכה הקטלנית ההיא, זכתה לשם "אל נאפאל", וסדאם חוסיין עשה בה שימוש בנשק לא קונבנציונלי נגד אוכלוסיה אזרחית, פשע שהוא עתיד להיות מוצא להורג בגינו, עשרות שנים אחר כך. שנות התשעים היו שנים קשות מבחינת המיעוט הכורדי, שזכה שוב לעדנה עם נפילת משטרו של סדאם חוסיין.

למרות שסדאם הוא מוסלמי סוני, וגם הכורדים שייכים לזרם הסוני באיסלאם, זה לא עזר להם. ודווקא עם פלישת ארה"ב לעיראק והקמת הממשלה השיעית שהתבססה על "רוב דמוקרטי", הכורדים זכו להכרה, ותקופה מסוימת אפילו כיהן נשיא כורדי.

המצב הידרדר שוב כעת, כשהמיעוט הסוני שגורש מהשלטון, הפך את מעשי הטרור המזדמנים שלו נגד הממשלה השיעית לפעולות איבה בסדר גודל משמעותי יותר, והתאגד תחת ארגון האסלאם הקיצוני דאעש. הכורדים, ומיליציות הפרשמגה החמושות שלהם, מאוימות על ידי הסונים, שטובחים בהם ללא רחמים, בדגש על המיעוט היזידי שחי בתוך הכורדים, ובמשך השנים זכה להגנתם.

הכורדים כעת, כמו פעמים רבות כל כך במאה האחרונה, נאלצים לשוב ולהגן על זכותם לחיות, ולהקים מדינה משל עצמם.

אני שואל את צורי שגיא מה דעתו על ההתפתחויות בעיראק ובסוריה, והוא, כאדם שמכיר חלק מן האנשים המעורבים ובוודאי שיש לו יד ורגל בנעשה במזרח התיכון, מנפק לי פרשנות מעניינת.

"האמריקאים הגיעו לעיראק בשני סבבים. בסבב הראשון השתדל בוש האב להכות את צבא עיראק, אך לא למוטט אותו. הפלישה העיראקית לכווית, שבאה לפצות על חסרונו של חבל חוזיסטאן שחולט לאיראן, נבלמה - אך שלטונו של סדאם נשמר. הפלישה השניה לעיראק הביאה למיטוט משטר סדאם והקמת דת אמריקאית חדשה - דת הדמוקרטיה. הדת הזאת לא הרשימה את העיראקים, נבחרה ממשלה שיעית מצד השיעים, שמעולם לא היו שותפים להנהגת עיראק, וזה נראה בהתאם - השיעים דיכו את הסונים באכזריות, אלה שהיו עד לא מכבר אדוני הארץ, והסונים מצידם התאגדו וצמחו, זה התחיל מפיגועי טרור והמשיך הלאה לכיבוש שטחים והשתלטות על נכסים.

"לאלה הצטרפו המורדים הסונים מסוריה, שגם הם לוחמים נגד המיעוט העלווי, שקיבל הכשר ממשטר חומייני באיראן. ויחד הם מנסים להחזיר את הסונים לשלטון. מבחינתם כל מי שלא סוני, הוא אויב - ובראשונה זה כולל את המיעוטים האתניים כמו הכורדים, היאזידים, הטורקמנים ועוד. זאת המלחמה שקורעת את האזור. מבחינת הערבים סונים - מוטב להם לכונן מדינה כלל סונית מעיראק ומסוריה, ולא לשתף פעולה עם ממשלה שיעית על אדמת עיראק".

• אין מימד דתי לסכסוך?

שגיא: "תמיד יש מקום לדת, הרי בסך הכל אנחנו מדברים על מיעוטים שהם כולם דתיים, אבל למרות הסיסמאות המפוצצות שמשמיעים מנהיגי דאע"ש ושאר הארגונים, אני לא קונה את זה. מדובר באנשים שגורשו מהשלטון באכזריות, והם מעוניינים לשוב אליו. הם לא רבים, וכל צבא יכול לטפל בהם בזריזיות, אבל מול השיעים הם צוברים כוח".

• כמי שמכיר את האזור היטב, מה כדאי לעשות?

"חיל האוויר הישראלי צריך להפסיק יום אחד להפציץ בתים ריקים בעזה, לטוס לעיראק ולהפציץ מהאוויר. יום אחד של הפצצות מהאוויר, ודאע"ש נעלמת כלא היתה".

הראיון המלא פורסם במגזין "בקהילה"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!