הרב שאול יורוביץ': המשכן בראי העבודה הפנימית

פרשתנו וכן הפרשות הבאות עלינו לטובה עד סוף ספר שמות עוסקות בהרחבה בבניית המשכן וכליו.

המשכן ובעקבותיו בית המקדש נחשבים למצבי שיא במציאות הרוחנית של עם ישראל, הם מתוארים כהתפתחות השלימה והתכליתית של העם.

תהליך בניית עם ישראל המתחיל ביציאתם מאפילה לאורה בגאולת מצרים, ונמשכת בהשלמת צורתם בקבלתם את התורה בהר סיני, מגיעה לידי שלימות קבועה בהשראת השכינה התמידית בתוך משכן ה' הנמצא במרכז הוויית עם ישראל, זה מבטא את החיים התכליתיים של עם ישראל בצורה שלימה עד בואם אל המנוחה והנחלה בארץ ישראל.

כך גם בית המקדש המבטא את אותו הדבר בדיוק רק בצורה קבועה וקיימת נבנה לאחר כל תלאות עם ישראל בכניסתם לארץ, רק בימי שלמה כאשר המסע הושלם והגיעו למצבם הטוב ביותר הם בנו את בית המקדש. מאז מצב שיא זה מוצאים אנו ירידה אחר ירידה, אם כן יוצא שמצב זה הוא המצב הנעלה ביותר, וכפי שאנו שבים ומתפללים תדיר על בניין הבית הגדול הזה במהרה.

גם בעבודה הנפשית של הפרט מישראל, ה"משכן" מבטא את השראת השכינה בתוך כל אחד ואחד, שבמתן תורה עדיין התורה נמצאת מעליהם, אך מציאות המשכן אומרים חז"ל "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל אחד ואחד". יוצא שחג הפסח המציין את חרות ישראל או חג הסוכות המציין את השמחה, כל אלו הן נקודות עבודה ספציפיות ביותר, לעומת עבודת המשכן– השראת השכינה בישראל, בכל עבודה ועבודה, שהיא העבודה המרכזית והתמידית של ישראל, לראות את האלוהות בכל מצב ומצב.

אך מאידך, כאשר חפץ האדם לעסוק בפרטי עבודות אלו ולתרגם אותן בעבודה הנפשית, הרי שהוא מוצא קושי רב, שבשונה מהרעיון הכללי של השראת השכינה בתוך כל אחד ואחד על ידי עבודתו הרוחנית המתיישב מאוד על הלב, הנה למצוא ביטוי של עבודה פנימית משמעותית בצורת עשיית כלי המשכן ואיך זה משקף עבודה ספציפית בעבודה הרוחנית היומיומית זה מאתגר הרבה יותר.

ננסה בכל זאת בשורות הבאות לעמוד על עיקרי עבודות המשכן ולבאר אותן בקווים כלליים בעבודה הפנימית.

המשכן היה מחולק לשלושה חלקים המבטאים שלוש דרגות קדושה שונות:

הראשונה – היא החצר אשר שם מזבח החיצון והכיור, זוהי הבחינה החיצונית ביותר. 

השנייה – היא אהל מועד אשר שם מזבח הזהב, המנורה, והשולחן אשר עליו לחם הפנים. זו הבחינה הממוצעת.

השלישית – קודש הקדשים אשר שם ארון הקודש ובתוכו לוחות הברית. זוהי הבחינה הפנימית ביותר.

אם נעמיק בשלוש בחינות אלו נראה שהם בעצם מבטאים שלושה סוגי עבודות שונים.

עבודות החצר הנעשות על ידי מזבח הנחושת והכיור, שתיהן הן עבודות על דרך השלילה וההעדר, על המזבח היו מקריבים את הקרבנות עד שנשרפו כליל, והכיור גם הוא תפקידו להסיר את הזוהמה והלכלוך על ידי רחיצת הידיים והרגליים, זה מבטא עבודות של ביטול וכילוי המציאות באופנים שונים.

עבודות האהל מועד עצמו מבטאים את ההיפך הגמור, שלושת הכלים אשר בו כולן היו מכוונות לעבודה חיובית, מזבח הזהב עליו מקטירים הקטורת לריח ניחוח ואין כוונתו לשרוף ולכלות, כך גם הדלקת המנורה שתפקידה להאיר את האהל, וכן השולחן אשר עליו לחם הפנים הנאכלים מידי שבוע.

קודש הקדשים לעומתם מבטא משהו אחר לחלוטין, לא מצאנו בו שום עבודה מעשית, שם נמצא ארון העדות עם הלוחות ומשם היה משה רבנו שומע את קול הנבואה, אך אין בו שום עבודה מעשית ורק אחת בשנה ביום הכיפורים היה הכהן הגדול נכנס לשם.

לסיכום אנו רואים שהעבודה מתחילה בחצר עם ביטול המציאות השלילית, ונמשכת בעבודה חיובית במשכן עצמו, עד ההגעה אל השקט והדבקות בגמור בקודש הקדשים.

בנוסף ניתן לראות דברים אלו מזווית נוספת, עבודות החצר אכן נוגעות למציאות החיצונית של האדם שעל המזבח מקריבים את הקורבנות שהן ממונו של אדם ומורידים את הזוהמה מחיצוניות גופו של האדם בבחינת חוש המישוש. לעומתן כל עבודות הנעשות בתוך האהל נוגעות לחושים הפנימיים של האדם, השולחן כנגד הפה חוש הטעם, מזבח הקטורת כנגד האף חוש הריח, המנורה כנגד העיניים, חוש הראייה. למעלה מהן מקודש הקדשים יוצא הקול אל אוזניו של משה שזה מבטא ביטול ודבקות.

נעתיק כעת שלושת הבחינות הללו אל עבודת הנפש:

העבודה הפנימית של האדם המבוארת בארוכה בספרי העבודה מורכבת משלוש בחינות עיקריות והן, 'יראה' 'אהבה' 'דבקות'. הן כלל עבודת האדם את בוראו.

כך מפורש בתורה:

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ... וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיך", בפסוק זה מפורשות שלוש עבודות אלו, יראה, אהבה, ודבקות.

הרמב"ם מורה לנו לעסוק בהתבוננות בשפלות האדם ובגדלות הבורא אשר על ידם יבוא האדם ליראה ולאהבה המובילים אל הדבקות.

כך גם סדר התפילה בנוי מעבודת היראה באמירת הקורבנות ועקידת יצחק המבטאות שלילה והעדר, והתעוררות האהבה על ידי פסוקי דזמרה העוסקים בגדלות הבורא ומשם הדרך מובילה לדבקות בבחינת קריאת שמע ותפילת העמידה.

סדר זה מבואר גם בעבודה המעשית: סור מרע – יראה. ועשה טוב – אהבה. בקש שלום ורדפהו – דבקות, שלמות המעשה, זו מהות השלום, השלמה עם שני חלקי עבודה אלו כאחד – שלימות.

נבין אם כן היטב את חלקי עבודות המשכן האמורים לעיל שהנה עיקר עבודת היראה היא סור מרע לבטל את כל הישות והגאווה, והיינו שלילת הכוחות הנפרדים בבחינת עבודות החצר. ולעומת זה עבודת האהבה היא בהיפוך באופן החיובי להאיר ולהיטיב שהן עבודות האהל עצמו, וכנודע שהיראה היא שורש למצוות הלא תעשה, והאהבה היא השורש למצוות עשה. אמנם עבודת הדבקות אשר בקודש הקדשים היא העדר עשייה כלל מפאת שהיא מבטאת את הגעת האדם אל מטרתו בהיות דבוק בתכלית אל הקב"ה, ושם אין כבר שום עבודה מעשית אלא התענגות מוחלטת מעצם הדבר בבחינת שבת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!