תקשורת מלבה טרור: סיקור מיותר ומזיק • טור

אתם הטרוריסטים. כן, אתם העיתונאים, כתבי הטלוויזיה, אתם שנותנים במה לטרור. אני בטוח שאילולא היו כלי התקשורת מדווחים על פעולות טרור ומסבירים את משמעותם ומניעיהם - היה הטרור עובר מהעולם, ואז היו רואים בכל מעשה טרור אירוע פלילי מבודד.

הרי טרוריסט הוא פושע המבקש פרסומת, זה הדבר שמבדיל אותו הבדל גמור מן שאר הטיפוסים. בפרט שהוא תלוי תלות גמורה בכלי התקשורת, ובלא התקשורת דומה הטרור לאותו עץ היפותטי שנופל ביער, שום אדם אינו שומע עליו ועל כן כאילו אינו קיים.

כלי התקשורת מנצלים את הטרור בחינת ״סיפור מעניין״ אבל זהו סיפור שהיו יכולים לוותר עליו, אלמלא סיפור זה, היו מוצאים ודאי נושאים מעניינים אחרים - מלחמות, בחירות, מאבקים בכנסת.

אנסה לתמצת בקצרה: מה טובות ההנאה של הטרוריסט המבקש להפיק פרסומת בתקשורת. ואיפה הוא מקווה להפוך את כלי התקשורת לשותפיו בעבירה.

התשובה מתחלקת לכמה חלקים: כלי התקשורת מסייעים לטרוריסט ליצור בחברה אווירה של פחד על ידי הסיקור התקשורתי של מעשי הטרוריסט. ובכך זורעים בהלה על האזרח שמה יפול קורבן לפצצה במסעדה או בשוק. הם בנוסף מספקים לו הזדמנות לשטוח את טענותיו לפני הציבור הרחב. וגם מאצילים עליו לגיטימיות שאינו ראוי לה.

שוב, הסיבה היא הסקרנות העיתונאית כשלעצמה. מי אלה שמפוצצים מסעדות, חוטפים מטוסים, או זורקים אבנים? מדוע הם עושים זאת? מהן מטרותיהם? ומהן דרישותיהם? העיתונות יוצאת מנקודת הנחה שהציבור משתוקק לדעת את התשובות לשאלות האלו.

הטרוריסטים אפילו מסדרים את עניינם בצורה שמקלה על כלי התקשורת את מילוי תפקידם, הם עורכים מסיבות עיתונאים, נותנים הצהרות וראיונות בלעדיים. וכך משלימים את מנגנון הטרור במבצע עיתונות בינלאומי לכל דבר. יתרה מזאת, התרכזותם של התקשורת על הדיבור בטרור, מעוררת בהכרח את הרושם שהם מיני פוליטיקאים ולא מיני פושעים. אנחנו מתחילים לחשוב על טרוריסטים במושגים שמקשרים אותם למדיניות הכלכלית או למדיניות החוץ שלנו, ולא למעשים כגון ריטוש אברים, הטלת מומים ורצח מטווח קצר.

דוגמא: להבדיל בין שני סוגי דיווחים על הטרור בעיתונות הנקראת עממית, או בעיתונות הרצינית יותר. בעיתון העממי דוגמת ״הדיילי מייל״ באנגליה עשויים לומר: צעיר בן 21 שכל עניינו בחיים לעבוד לפרנסתו, נאבק על חייו בבית חולים ישראלי לאחר שרוסקו אבריו במסעדה מפצצה. ובעיתון 'ניו יורק טיימס' ידווח על משהו שונה לגמרי: שני בני אדם נהרגו בירי של חמאס על ג׳יפ ישראלי, מקורות ממשלתיים פירשו את הפיצוץ כתגובה על החלטת הממשלה להגיש הצעה להשמדת רצועת עזה, לדבריהם ״ההתקפה היא תחילתו של מסע רצח גדול״.

ההנחה של העיתונות העממית היא שהטרוריסטים הם חשובים בגלל מה שהם עושים, וההנחה של העיתונות האיכותית היא שהטרוריסטים הם חשובים בגלל מה שהם אומרים, לדעתי, מתקבלת ההנחה הראשונה הרבה יותר על הדעת - שהרי הטרוריסטים הם פושעים ולא פוליטיקאים.

התקשורת אפילו מציגה את הבעיה של הלגיטימיות בצורה חריפה במיוחד לפי שהיא מאצילה על הטרוריסט מעין ״מהוגנות״ על-ידי עצם העובדה שהיא מראיינת אותו. אין ספק שהעיתונות והממשל הם בהכרח עויינים זה לזה, שהרי העיתונות להוטה להגן על זכותו של האזרח לדעת, ואילו הממשל עומד על צנעת הביצוע שלו.

אני חושב שייתכן שיש מקום לעמדה זו בהתכתשות הפוליטית הרגילה, אבל אין זו עמדה שראוי לנוקטה כשהשלטונות מתמודדים כאן עם רצח, פיגועים, או הדלפות מהקבינט על תוכניות הממשל בפרט שכנפשות בני אדם מוטלות על כף המאוזניים משקפות עיוות מקצועי בקביעת עדיפויות אנושיות, לצערי לא תמיד כך הם פני הדברים.

לצערנו הטרוריסטים כוחם רב להם ביצירת הפקות תיאטרוניות חדשות, ומידי שנה שנתיים הם מוציאים גירסה חדשה השובה את דמיונם של כלי התקשורת, והחידוש הטרי ביותר הוא המנהרות הטרור שלהם שלכך נכנסו לעזה.

בקיצור, הטרוריסט יש לו קיום רק אם נמצא פרשן מעניק לו משמעות. ״אני הורג, משמע שאני קיים״. לכן כשיש התקפות טרור או פיגועים וכדו׳, בא הטרור בעיקר כדי להכריח את התקשורת לשמש לו כפרשן, אז רובצת על התקשורת אחריות כבדה שלא לעסוק בפרשנות.

אני בהחלט אתמוך באיסור על סיקור וראיונות עם טרוריסטים, שהרי הצידוק היחיד הניתן לראיונות אלו. כלומר - שאני צריכים להכיר את השקפותיהם של הטרוריסטים - הוא מופרך, כי אנו יודעים מה הן השקפותיהם גם בלי שיופיעו או יושדרו בתקשורת. לדעתי התרומה החשובה ביותר שיוכלו כלי התקשורת לתרום להדברת הטרור, תהיה בהכנסת שינויים יסודיים בעמדות מאין אלו, שאר צדדים אחרים בסיקור התקשורתי ישתנו אחר כך מאליהם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!