בעקבות בית ויז'ניץ • צפו: מסע הגאב"ד בגרוסוורדיין

הגר"א וייס נפעם
כאמור, בתקופה הקשה של שנות השואה האיומות, חסידויות רבות עקרו ממושבן והיגרו למקומות אחרים על פני הגלובוס. היכן שהיה ניתן לקבוע יתד ומושב, אפילו זמני. כך למעשה קרה גם לקהילת חסידות ויז'ניץ המעטירה שנאלצה לעזוב בשנת 1940 את עיירת ויז'ניץ לאחר כיבושה על ידי הסובייטים. באותה שנה, הגיעה החסידות לעיר גרוסוורדיין בטרנסילבניה ושם פרחה הקהילה עד מרץ 1944. בחודש זה התחוללה בהונגריה ההפיכה הפרו-נאצית ויהודיה גורשו בהמוניהם לאושוויץ. שוב נאלצו החסידים לעקור מהמקום ומשם המשיכו לגלות לעיירות נוספות.

הגאון רבי אשר וייס, שנפש בעיר גרוסוורדיין במסגרת החופשה של חברת 'וינטר קלאב', יצא לסיור מיוחד ומרגש במבני הקהילה של חסידות ויז'ניץ בליווי הרב נחמיה רוטנברג מווינה ששימש כרב הנופש ונותן הכשרות.

מבנה הקהילה והישיבה של קהילת ויז'ניץ משמש כיום כבית מלאכה ליצור דלתות. אך למרות זאת, המבנה המיוחד והמרשים נשמר במלואו.

במהלך הסיור, הסביר הגר"א וייס למלווים, נושאים הלכתיים מעניינים. כאשר התגלה לעיני הפמליה מבנה הקהילה ניתן היה לראות את איך נשמר המבנה במשך השנים כאשר פגעי הזמן לא נגסו במבנה המרשים. הבניה מתאימה לאופי הקהילה כאשר בית המדרש נמצא בתוך חצר החוצצת בין הרחוב למבנים.

בראש המבנה המרשים ניכר לעין כל, צורת לוחות הברית. הגאון ר' אשר הסביר למלווים כי מוזכר בספרים כי היה מנהג בקהילות 'לעשות צורה של לוחות לא רק מעל ארון הקודש אלא גם בכניסה לבתי כנסיות', בהמשך דבריו ציין, כי יש תשובה בספרו של רבה של סיגעט שדן האם מותר לעשות צורה של לוחות הברית בכניסה לבית כנסת.

במהלך הסיור המרגש, נחשפו המבקרים למבני הקהילה שנשתמרו באופן מעורר השתאות. בסיום הסיור, שילבו ידיים מלוויו של הרב ויחד עמו פצחו בריקוד סוער ושירה סוחפת בברכת תודה לבורא עולם על חסדו הרב והתקומה של יהדות התפוצות בארץ ישראל.

העלאת עצמות ה'אהבת ישראל' לישראל
סיפור מרגש הקשור לעיר גרוסוורדיין, הובא בזמנו בעיתון 'בקהילה'. "היה זה בשבת פרשת קורח שנת תש"ז, שנתיים לאחר תום מלחמת עולם השנייה. האדמו"ר בעל ה´אמרי חיים´ מויז´ניץ זצ"ל, הגיע לביקור פרידה מהעיר גרוסוורדיין שברומניה, אשר עד פרוץ מלחמת עולם השנייה, הייתה בירת ממלכתה של מלכות בית ויז´ניץ. בואו של ה´אמרי חיים´ לגרוסוורדיין היה בעיקר בשל שמחת נישואי בנו, האדמו"ר מויז´ניץ מונסי שליט"א, שהתקיימה באותה תקופה בעיר דורנא ברומניה. לרגל בוא ה´אמרי חיים´ לעיר הגיעו שרידי חסידי ויז´ניץ, שעדיין התגוררו באותה תקופה ברומניה לשהות בצלו של האדמו"ר. באותה שבת היסטורית באמצע אמירת התורה בטיש של סעודה-שלישית פרץ ה´אמרי חיים´ בבכי מר ואמר: "´יוסף איננו´ – אחי, הרבי מווישא, כבר אינו עמנו, ו´שמעון איננו´ – אחי מויז´ניץ אף הוא איננו. ´ואת בנימין תיקָחו´ – גם אני לא אשאר כאן".

בהמשיכו לשאת את דבריו, אמר ה´אמרי חיים´ תוך כדי התפרצו בבכי: "טאטע! אני אמנם עוזב את המקום, אבל אני מבטיחך שלא אשאיר אותך כאן בנכר. אעלה אותך לארץ ישראל". באותם ימים הייתה ההבטחה הזו נראית תלושה מהמציאות, לנוכח העובדה שבישראל עדיין לא קמה מדינה יהודית והדבר נראה היה כמשאלת לב. שנים לאחר מכן נגלתה לכול ראיית הצדיק הצופה למרחקים.

תיאור זה מהווה מבוא לאחת הפרשיות המופלאות שהתרחשו בחמישים השנים האחרונות. כי זאת יש לדעת. בעת קבורת ה´אהבת ישראל´ בגרוסוורדיין לא ערכו אנשי הח"ק שום ´תנאי´ שבו הוכרז כי מדובר בקבורה זמנית. איש לא העלה אז בדעתו שתהיה אי פעם אפשרות להעלותו ארצה. למרות כל זאת, חשש ה´אמרי חיים´ להשאיר את אביו בנכר ועשה הכול על מנת להעלות את גופו הקוה"ט ארצה.

בעת ביקורו האחרון של ה´אמרי חיים´ ברומניה, הקומוניסטים עדיין לא שלטו במדינה. רק לאחר שובו לביתו באנטוורפן (באותם שנים הוא עדיין לא התגורר בארץ) החל לטכס עצה כיצד להעלות את עצמות אביו, ה´אהבת ישראל´ מויז´ניץ, ארצה. עליית הקומוניסטים לשלטון ברומניה זירזה אותו לנקוט בצעד במהירות בטרם יחולל הקבר. הרעיון החל לרקום עור וגידים כשה´אמרי חיים´ כבר התגורר בתל אביב. בתחילת תש"י שלח האדמו"ר מכתב מרגש במיוחד להרב שמחה ארנסטר, אחיו של הרה"צ רבי משה ארנסטר, שבאותן שנים התגורר ברומניה וכיהן כראש הקהל של קלויזנבורג. במכתב מבקש הרבי ממנו כי יעשה כל שביכולתו להעלות את עצמות אביו ארצה. מאוחר יותר שיגר ה´אמרי חיים´ היתר הלכתי לפתיחת הקבר והעברת העצמות. על ההיתר היו חתומים שני רבנים שהתגוררו אז ברומניה. הרבנים הם, הרב משה דוד אסטרייכר, רבה של טשימפא והרב דוד שפרבר, רבה של בראשוב שאף פיקח, מאוחר יותר, באופן אישי על שלבי חפירת הקבר.

ה´אמרי חיים´ בחר להטיל את השליחות המורכבת על הרב ארנסטר, שכן במסגרת תפקידו הרשמי כראש הקהל היה בעל ´פנקס אדום´ של המפלגה הקומוניסטית. האדמו"ר החליט לנצל עובדה זו בהכירו בכך שיוכל לפעול בקרב השלטונות ולהשיג יותר מכל יהודי אחר.

הרב ארנסטר ניסה תחילה לשאול בעצת מספר יהודים שהכיר בקלויזנבורג ובירר אצלם בחשאיות, מה הם אומרים על עצם הרעיון להעלות את עצמות ה´אהבת ישראל´ לארץ ישראל. אותם יהודים, שהיו נתונים תחת השלטון הקומוניסטי, ניסו להניאו מהרעיון ואמרו לו שאין לו כל סיכוי להוציא את הדבר לפועל, שכן השלטונות לא יאשרו זאת בשום פנים ואופן.

חרף כל האזהרות, החליט הרב ארנסטר ליטול את הסיכון. הוא נסע לגרוסוורדיין, שם נפגש עם הראש הקהל, טיבר גורואי, שהיה קומוניסט מוצהר. "לא ידעתי כיצד יתקדמו העניינים", סיפר הרב ארנסטר. להפתעתו, ראש הקהל לא דחה את הבקשה על הסף אם-כי הביע פסימיות באשר להסכמת השלטונות למהלך. למרות זאת, הצהיר טיבר על נכונותו לסייע.

יחד עם טיבר הלך הרב ארנסטר למשרדי הממשלה הרלוונטיים לנושא ובאמצעות הפנקס האדום אכן נפתחו השערים בפני השניים. בניגוד לכל הסיכויים, הם קיבלו על נקלה את הרישיונות הדרושים. הרב ארנסטר סיפר כי מן הרגע הראשון הרגיש שיש כאן יד שמימית שמלווה אותו וכמו פועלת שהכול יתנהל כשורה. כשהרישיונות המיוחלים בידיו החל בהכנות להוצאת הארון בו טמון ה´אהבת ישראל´.

עיכוב בלתי צפוי בגלל 'מויסר'
הרב רוט שהתגורר אז בעיר טומשוואר השוכנת במרחק של 160 קילומטר מגרוסוורדיין. מתאר: "כששמעתי שעומדים להוציא את ארונו של ה´אהבת ישראל´, לא היססתי לרגע, עליתי לרכבת והגעתי למקום. זה היה ביום שני, כ"ו בשבט. הגעתי לגרוסוורדיין בשעות הבוקר המוקדמות ושמתי את פעמיי לאוהל בו היה טמון הרבי. כשנכנסתי לאוהל גילתי שכבר נמצאים במקום כעשרים יהודים שהחלו בחפירת הקבר. הצטרפתי אליהם. תחילה חפרנו בכלי עבודה. כשהתחלנו להרגיש שעוד מעט כבר נוגעים בארון, הפסקנו לעבוד בכלי החפירה ועברנו לעבוד בידיים.

"התכנית הייתה ברורה: לא חופרים עד לארון ממש, אלא משאירים מעט עפר מכל הצדדים וחופרים כמו ´מנהרה´ מתחת לארון ואז ´עוטפים´ את העפר והארון ביחד עם דפנות עצים מכל הכיוונים. לאחר מכן מכניסים את הכול לארון מפח שייסגר בעופרת, מטעמי בריאות. חפרנו כל היום והיינו בטוחים שעד הערב נסיים את המלאכה, אבל כנראה לא שיערנו נכונה את כמות העבודה שלבסוף ארכה 36 שעות רצופות, למעט הפסקה בת שעתיים לצורך מנוחת רבה של בראשוב שנכח כל העת במקום ופיקח על החפירה. בכל זמן החפירה נכח במקום גם נציג מטעם הממשלה כדי שיראה במו עיניו שלא מנסים להבריח זהב וכדומה וכי תכולת הארון אינה אלא עפר ועצמות".

עבודת החפירה הסתיימה רק לקראת ליל יום רביעי. עם הוצאת הארון, הכניסו כל הנוכחים ´קוויטלאך´ לתוך הארון ואז סגרו את הארון בצורה רשמית כשגם חותמיהם של המשרדים השונים מתנוססים על גביו. הרב רוט מספר כי לא נשאר עד תום המלאכה וכי בליל יום שלישי כבר שב לביתו, אבל כל שאר הנוכחים המשיכו במלאכת הקודש עד תום.

כאן הגיע תורו של השלב הבא. הארון החל לנוע על גבי משאית לעבר עיר הנמל, קונסטנצה, שם כבר חיכתה הספינה ´טרנסילבניה´ שהיה לה קו חודשי קבוע מרומניה לארץ ישראל. הדרך מגרוסוורדיין לקונסטנצה התפרסה על פני כאלף קילומטרים. המסע ארך אפוא קרוב ליומיים שבתומם הגיעה המשאית לנמל. בדרך לקונסטנצה עברה המשאית עם הארון בריכוזים החרדיים ברומניה כשבכל מקום נערכו הספדים ברוב עם וכולם מלווים את הארון עד צאתו מהעיר. עם ההגעה לנמל, הועלה הארון על הספינה שהייתה אמורה להפליג לארץ ישראל בצהרי יום שישי ולהגיע לחופי ישראל ביום שלישי שלאחר מכן. כשעה לפני ההפלגה השתבשו כל התוכנית. גורמים בנמל הודיעו כי האישורים אינם מתאימים. לא הייתה זו הסיבה האמיתית. מה שהשפיע בעיקר הייתה הלשנה ממלשין יהודי, כי בארון מבריחים היהודים זהב ומטבע חוץ. כל הניסיונות להוכיח כי אנשי המשטרה נכחו בעת סגירת הארון וכי חוץ מעפר ו´קוויטלאך´ לא מכיל הארון דבר, נפלו על אוזניים ערלות. השלטונות הורידו את הארון מהאוניה שעה לפני שהספינה הפליגה לדרכה.

היהודים המעטים שנכחו במקום הבינו שלא ניתן לעשות מאומה שכן השבת נכנסת בעוד שעות ספורות, הם החליטו להתחיל לפעול בנדון רק במוצאי שבת. גם הרב ארנסטר לא נכח בשטח, שכן נסע כבר ביום חמישי מקונסטנצה לבוקרסט, למעונו של האדמו"ר מבוהוש זצ"ל כדי לדווח לו על הפרשה, לאחר שראה את הארון מועלה לאונייה. מי שאמור היה להפליג עם הארון לארץ ישראל, היה רבה של בראשוב, שקיבל היתר יציאה מרומניה, אולם בעוד הוא אמור ללוות אישית את הארון, הוא הפליג בספינה בלעדיו. מיד עם צאת השבת נכנס האדמו"ר מבוהוש לעובי הקורה. הוא שלח לקרוא בדחיפות ליהודי בשם שלמה רבינוביץ אשר היה אחיה של אנה פוקר, שרת החוץ של רומניה. היא שלטה במפלגה הקומוניסטית והייתה קרובה מאוד לסטאלין.

האדמו"ר מבוהוש ביקש מרבינוביץ שייסע בדחיפות לאחותו וינסה להסביר לה שלממשלת רומניה צריך להיות אינטרס לשחרר את הארון, שכן לרומניה יצא שם רע מאוד בעולם כולו שעה שיתפרסם שלאחר שניתנו כל האישורים, ברגע האחרון היא חוזרת בה. רבינוביץ, שהיה חסידו של הרבי מבוהוש, מיהר לנסוע לבית אחותו. וישב עמה במשך שעתיים תמימות אשר במהלכן הצליח לשכנעה בנחיצות העניין.

השעה הייתה שתיים לאחר חצות לילה. אנה פוקר הרימה במקום טלפון בהול לממונה על הנושא בנמל, ברקו פלדמן, וציוותה עליו להביא בדחיפות לנמל את הרב רוזן, רבה הראשי של בוקרסט, כדי שיהיה נוכח בעת פתיחת הארון על מנת לבדוק אם מוטמן בו זהב. ברקו התקשר בו במקום לרב רוזן שאמר כי בשעה זו אין לו תחבורה זמינה לקונסטנצה, אך ברקו לא שעה לו וציווה עליו להגיע במונית ישירה ללא כל עיכוב.

בשעה שמונה בבוקר הופיע הרב רוזן בנמל ובנכחותם של נציגי הממשל נפתח הארון. לנגד עיני הנוכחים נגלו 93 ´קוויטלאך´ שנכתבו בדם לבם של יהודים ביודעם כי זוהי ההזדמנות האחרונה שלהם להגיש ´קוויטל´ לרבם. הרומנים מיששו כל פתק מכל הצדדים לבדוק האם לא מוסתר משהו בין כפליו. הבדיקות לא העלו דבר, כמובן, ואז ניתן האישור הסופי להוציא את הארון משערי רומניה. הבעיה הייתה שהספינה כבר הפליגה לדרכה ביום שישי האחרון וכעת צריך להמתין לספינה שתחזור. בינתיים ניתן אישור לאכסן את הארון באחד ממחסני הנמל. לאחר מספר שעות הסכימו שלטונות הנמל להציב את הארון באחד מבתי הכנסיות בעיר, עד בוא הספינה כשכל העת התפללו יהודים ליד הארון והדליקו נרות.

באותה עת, בארץ ישראל לא ידע איש על המהומה המתחוללת ברומניה. ביום שני נסע ה´אמרי חיים´, בהתאם לתכנית המקורית, לנמל חיפה כדי להמתין לארון. לנגד עיניו הנדהמות, מן הספינה ירד רבה של בראשוב אשר ניגש מיד על הרבי וסיפר במר לבו על ההתפתחות הבלתי צפויה שאירעה על שפת הים בנמל. ה´אמרי חיים´ קיבל את הדיווח בפנים חמורות סבר. הוא סב על עקבותיו וסר לציונו של התנא רב אבדימי דמן חיפה. שם נשא תפילה שעה ארוכה בבכיות עצומות.

רק למחרת, ביום שלישי, הגיע מברק, אותו שלח הרב ארנסטר, בו הופיע פירוט מדויק של השתלשלות העניינים. במברק נכתב, כי הארון יגיע "בסמוך לפורים" בהפלגה הבאה של ´טרנסילבניה´. ואכן, ביום ראשון ט´ באדר, הועלה הארון על סיפון הספינה אשר הפליגה לדרכה ביום שני, כשמועד בואה הצפוי היה י"ג באדר, תענית אסתר. בינתיים שלח ה´אמרי חיים´ שליח מיוחד ל´חזון-איש´ בשאלה היכן לקבור את אביו. בצפת, בטבריה או בבני ברק. ה´חזון איש´ השיב כי הוא אולי נוגע בדבר אבל נראה לו שכדאי לקבור את הצדיק בבני ברק.

בתשובתו התבטא ה´חזון איש´: נהיה שכנים טובים. לאחר פטירת של ה´חזון איש´ הובנה כוונתו למפרע, כשנטמן בסמוך ל´אהבת ישראל´. החזו"א אף הכריע שמסע ההלוויה לא יעבור בכל בתי המדרשות של ויז´ניץ בארץ, כדעתו המקורית של ה´אמרי חיים´, אלא שההלוויה תצא מבני ברק לבית העלמין שומרי שבת.

בבוקרו של יום חמישי, נסע ה´אמרי חיים´ ברכבת עם קבוצה מחסידיו לחיפה. כשמראה ימה של חיפה ניבט מהחלונות החלו החסידים לשיר בנוסח המיוחד את תפילת שליח הציבור קודם תפילת מוסף בימים הנוראים: "היה נא עם פיפיות שליחי עמך בית ישראל... גשים מול ארון הקודש באימה לשכך כעס וחמה". עם הגיע הפמליה לנמל חיפה, ציפה להם במקום אחי ה´אמרי חיים´, האדמו"ר בעל ה´מקור ברוך´ מסערט ויז´ניץ. הארון הורד מהאונייה והועמס על גבי משאית ששמה את פניה לבני ברק. ה´אמרי חיים´ נסע מאחורי רכב החברה קדישא עד לתחילת רחוב רבי עקיבא. משם יצאה מסע ההלוויה דרך שביל העפר שנודע לימים כרחוב ´חזון איש´, לעבר בית העלמין.

אלפי אנשים שהיו נתונים בתענית אסתר נטלו חלק במסע ההלוויה, כשהם משרכים את דרכם בשביל עפר לא סלול. ה´אמרי חיים´ חלץ את נעליו מעליו והלך מאחורי המיטה עד לבית העלמין ´שומרי שבת´, שם נטמן בחלקת ויז´ניץ לקול בכיות הקהל העצום. שעתיים לאחר תום מסע ההלוויה, על הבימה, במרכז בית המדרש של ויז´ניץ, ניצב האדמו"ר בעל ה´אמרי חיים´ וקרא את המגילה, כמנהגו בקודש מדי שנה בשנה. חסידים שנכחו בעת קריאת המגילה באותו יום היסטורי העידו כי להבת הקודש שנראתה במראהו נורא ההוד ונשמעה בקולו אחוז ההתרגשות, עת יצאה מפיו הקדוש, ברכת "שהחיינו" בשם ומלכות, עם תחילת קריאת המגילה – תיחרת בקרבם לעד.

במהלך הסיור המרגש, נחשפו המבקרים במבני הקהילה שנשתמרו באופן מעורר השתאות. בסיום הסיור, שילבו ידיים מלוויו של הרב ויחד עמו פצחו בריקוד סוער ושירה סוחפת בברכת תודה לבורא עולם על חסדו הרב והתקומה של יהדות התפוצות בארץ ישראל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!