ה'דובר' מדבר • שלמה קוק מציג: מהאוטובוס לבית הגרי"ש

שלמה קוק, 27, הוא בנו של הרב בן ציון הכהן קוק מירושלים. כשהחל לעבוד ככתב בעיתון 'בקהילה', בקיץ 2003, סירבה לשכת העיתונות הממשלתית להנפיק לו תעודת עיתונאי בטענה שהוא עוד לא בן 18. בסוף הוא קיבל. בקיץ 2005 נמנה על צוות כתבי ערוץ יהדות ב-NRG. לאחר-מכן, שימש כעורך וכתב בכיר ברשת 'קו עיתונות דתית', ובהמשך באתר 'בחדרי חרדים'. בין לבין, עסק בדוברות למגוון חברות ואישים, ובהם: עיריית מודיעין עילית, יד שרה, זק"א, אקו"ם ועוד. בשנתיים האחרונות לחיי הגרי"ש אלישיב זצ"ל, בתקופת מחלתו, נקרא על-ידי בני משפחת הרב לשמש דובר ולהוות גורם רשמי מוסמך לעדכונים מבית הרב.

כיום בבעלותו חברת 'שלמה קוק – תקשורת ואסטרטגיה', במסגרתה הוא כותב תוכן לחברות, ארגונים ואתרים; כותב ספרי ביוגרפיה; יועץ תקשורת ויחסי-ציבור, בעל טור בשבועון 'כל ישראל', וגם עושה לביתו בתחומים אחרים.

• מה חיפשת בעולם העיתונות?

"אף פעם לא חלמתי להיות עיתונאי חוקר... הגעתי לעיתונות מתוך אהבה רבה למילה הכתובה. כבר ב'חיידר' נמשכתי ליצירה – ציור, שידורי רדיו וכתיבה עיתונאית. אהבתי שיעורי דקדוק. אהבתי לקרוא עיתונים. הרגשתי שיש לי יכולת ביטוי גבוהה בכתב. האמת, שזה ב'גֶנִים' שלי. גדלתי במשפחת רבנים, שידעו לכתוב בצורה יוצאת דופן: החל בסבים שלי, בדודיי הזקנים, וכלה ביבדלחט"א אבי מורי שליט"א.

"מתחילת הדרך חששתי שלא אפול ברשת ואהיה תחקירן מהסוג שדופק אנשים. העדפתי תמיד להתמקד בכתיבה צבעונית, חיובית, שתעשה טוב לאנשים, תרגש אותם. קשה לי לכתוב לקוני, שחור-לבן. אפילו כשכתבתי חדשות, תיבלתי עם הרבה אווירה וצבע. לפני כעשור, זה היה פחות מקובל, ואפילו ננזפתי פעם על-ידי אחד העורכים הראשונים שלי. אבל זה אני. אוהב כתיבה צבעונית.

• איך התחלת בעצם?

"בתקופה שהתחלתי, בתשס"ג, זה לא היה פשוט כלל ועיקר. היום, כל נער שרוצה להיות עיתונאי, יכול להתחיל בקו 'נייעס', בפורום אינטרנטי, במוקד אס אמ אסים, או אפילו בכתיבת סטטוסים בפייסבוק – וכך לצבור ניסיון ראשוני. בתקופה שלי, היו בעיקר כלי-תקשורת ממוסדים, ושם היה יותר קשה להשתלב, בעיקר אם אתה צעיר מאד. גם לא היו מוסדות לימוד להכשרה מקצועית עבור העיתונאי החרדי. הייתי צריך להתחיל ממש לבד, בעשר אצבעות, בלי טיפת ניסיון, אבל עם המון אמביציה.

"כשלמדתי בישיבה, הכרתי חבר – בני גרנות. הוא עבד ברדיו 'הקול החרדי – קול שמחה' של דודי זילברשלג. הייתי בא לבקר אותו ומדי פעם פתחו לי מיקרופון ושידרתי תוכניות. מעבר לקיר האולפן הפיראטי, היו ממוקמים משרדי העיתון 'בקהילה', ותמיד לטשתי לשם עיניים. עד שיום אחד אזרתי אומץ וניגשתי לעורך החדשות בעיתון. הוא נתן לי מיד – באומץ רב מצידו – משימה רצינית".

משימה ראשונה: נהג מתעלל וריצה למכולת
קוק שוקע בנוסטלגיה כשהוא משחזר את המשימה העיתונאית הראשונה. "זה היה יומיים לאחר הפיגוע הרצחני בקו 2, שחזר מהכותל המערבי. העורך אמר לי: 'קח כרטיסיה, תעלה על קו 2, ותשאל את הנוסעים איך זה מרגיש להם לנסוע על אותו מסלול שבו נהרגו 22 יהודים'. מיד הבנתי שזו הזדמנות פז: אם אני עושה אותה בהצלחה – השמים הם הגבול, ואם לא – אצטרך לחפש הזדמנות במקום אחר.

"זה לא היה קל. עליתי על האוטובוס. ניגשתי לאנשים, עם פנקס ביד. רובם לא האמינו שבחור כל-כך צעיר הוא אשכרה כתב בעיתון המדופלם 'בקהילה'. הנהג ניצל את המבוכה שלי ואמר לי: 'אסור לעיתונאי לראיין אנשים באוטובוס, אלא אם כן הוא מקבל אישור מהנהג'. לקח לי כמה שניות להבין שהוא מתעלל בי בציניות...

"ביום חמישי באותו שבוע, על הבוקר, רצתי למכולת להביא עיתון. להפתעתי, גיליתי – לא פחות ולא יותר - את השם 'שלמה קוק' מתנוסס בעמוד השער. דפדפתי לעמוד 8, וגיליתי שהכתבה שלי מתפרסת על פני עמוד שלם. שבוע לאחר מכן, מרן הגרי"ש אלישיב עבר ניתוח חירום בעקבות דימום בעורק הראשי. מטבע הדברים, זה הפך להיות הנושא המרכזי בעיתונות החרדית. העורך הבין שהייחוס שלי בבית ברחוב חנן, יאפשר לי להביא את המידע הכי אמין והכי איכותי. וכך, במשך כמעט חודש, הבאתי כפולת עמודים שבועית בנושא. לקראת סוכות, גייס אותי העורך הראשי, בנימין ליפקין, לכתיבת חומרים במגזין העיתון, תוך הכוונה צמודה שלא אשכח לעולמים. אני מעריץ את יכולותיו המקצועיות של בנימין. הוא 'חד בדרא' בתחום העריכה והכתיבה. בתקופת תוכנית ההתנתקות נשלחתי על-ידי 'בקהילה' לגוש קטיף והבאתי דיווחים מהשטח. הרגשתי שאנחנו עושים היסטוריה.

"באותם ימים, הקימה קבוצת 'מעריב' את אתר NRG. דיברו עליו גדולות ונצורות, הבטיחו שזה יהיה 'המתחרה' של YNET. לעורך הראשי, אמנון דנקנר ז"ל, היה רעיון גאוני: להקים ערוץ יהדות. היום זה הפך ל'מאסט' בכל אתר חדשות, אבל אז זה היה תקדימי. הוא גייס לשורותיו את רועי שרון, שפנה אליי. וכך, במקביל לעבודתי ב'בקהילה' ולימודי תקשורת במכללת הדסה', כתבתי כמה וכמה מדורים על המגזר החרדי וצברתי ניסיון".

• למה לא המשכת בעיתונות הכללית?

"עם יד על הלב, אף פעם לא התחברתי לעבודה בתקשורת החילונית. יש שם קו מאד ברור בכל הנוגע לחרדים. אני לא אומר שהעורכים קמים בבוקר ואומרים 'בואו נדפוק את החרדים'. אבל הם בהחלט רוצים רייטינג. והם הרבה יותר ישמחו עם חשיפה על רב החשוד במע"מ, רבנית שנתפסה במעילה כספית, פרשת סמים של תלמידי ישיבות וכן על זה הדרך – מאשר כתבה על רב שסיים את הש"ס 100 פעמים.

"בהקשר זה, אספר לך מעשה רב, שיעיד על החוכמה המדהימה של הגרי"ש זצ"ל בענייני העולם. לפני 8 שנים, הציעו לי להיות כתב חרדים בעיתון 'מעריב'. ניגשתי להתייעץ עם אבי-מורי שליט"א. הוא אמר לי: 'בוא ניכנס לרב'. אמרתי, מה יזיק. אבא הציג את השאלה בפני הרב, ולהפתעתי, זה מה שהרב אמר: 'אם הם רוצים שתהיה כתב לענייני חינוך, בריאות, או אפילו כלכלה – זה בסדר בשבילך. אבל אם הם רוצים שתהיה כתב לענייני חרדים – לא כדאי לך. הם לא מחפשים לכתוב את הדברים החיוביים על הציבור החרדי'. עד כאן לשונו".

'דובר' בית הגרי"ש זצ"ל
היעד הבא של קוק היה 'קו עיתונות'. "היו לי ארבע שנים מקסימות שבהן ראיינתי מאות רבנים, מנהיגים ואישים מרתקים, ובמקביל צברתי ניסיון בעריכת 'השבוע בירושלים'", הוא משחזר. "הייתה תקופה מרתקת. נסעתי המון לחו"ל, וחזרתי עם כתבות צבע רוויות תוכן: קהילות יהודיות, כינוסי רבנים, פמליית רה"מ, וגם בארץ היתה תקופה לא יבשה. אחר-כך שימשתי כעורך באתר 'בחדרי חרדים', וזו היתה עבודה סיזיפית, אבל מספקת".

• כמי שהכיר מקרוב היטב את הגרי"ש זצ"ל, כיצד התמודדת עם סיקור פטירתו בצל הכאב?

"חז"ל אמרו: צרת רבים – חצי נחמה. היות וההרגשה היתה שזו צרה של כלל ישראל כולו, היה לי קל יותר לא ליפול לאבל האישי, וקודם לכן הדאגה, שאפפו אותי ואת משפחתי. היה גם יתרון בקרבה שלי, כי לאורך כל תקופת המחלה, הייתי מעודכן ראשון בכל התפתחות".

• מי מינה אותך בעצם ל'דובר' בית הגרי"ש אלישיב?

קוק מחייך. "אתה יכול לתאר לעצמך שלא הרב מינה אותי לדובר. אבל בשנתיים האחרונות לחייו, כשהרב סבל מכמה בעיות רפואיות ומאשפוזים תכופים – בני המשפחה הבחינו בדאגה הרבה בציבור לדעת את מצבו המדויק של הרב ולהתפלל לרפואתו, ומצד שני, היה המון דיס-אינפורמציה. אז הם פנו אליי להשיב לכל פניות התקשורת, כשהמטרה כפולה: לעודד את האנשים להתפלל ולהימנע מהגעה לבית החולים".

• שליחות. סיפוק. יש דבר כזה בתקשורת?

"הסיפוק הגדול ביותר שלי הוא לראיין אנשים גדולים, רבנים ומנהיגים, באחד על אחד, מה שנקרא 'ראיון בנעלי בית', או – לחילופין – לכתוב פרופילים על דמויות בעלות שיעור קומה שחיו בדור הקודם ולא זכו לחשיפה גבוהה בשל צניעותן, לעתים בשל גורמים 'קנאיים' שעשו להן רצח אופי בעיתונות החרדית.

"אני מרגיש שליחות כשאני מצליח לסייע במאבק נגד הביורוקרטיה. וכידוע, העיתונות מצליחה בכך פעם אחר פעם. אני נזכר במקרה שמילא אותי סיפוק: ראיינתי ל'בקהילה' את אחד מבכירי מנתחי הלב הפרטיים בארה"ב. מי שפנה אליי היה איש-חסד שניסה בדרך זו לעזור לאדם חסר אמצעים שהיה זקוק לניתוח אצל רופא זה להצלת חייו. הוא ביקש ממני להוסיף בכתבה – באופן חריג ונדיר – שבעצם ימים אלו, יש אנשים שזקוקים לניתוח אצל רופא זה להצלת חייהם, אך אין באפשרותם לממן זאת. ביום פרסום העיתון, קיבלתי טלפון מאיש-עסקים ישראלי מוכר. הכתבה נגעה לליבו, בשל סיבוך רפואי דומה, והוא שאל אם אני מכיר מישהו שזקוק לניתוח הזה. הפניתי אותו לאיש-החסד, יוזם הכתבה. בסוף השיחה, הוא העביר 300 אלף דולר, הטיס את החולה העני, והציל את חייו.

• אתה מסכים ש'עיתונות היא למשוגעים לדבר בלבד'?

"חד משמעית, כן. ואגב, עיתונאים אמיתיים הם לא רק משוגעים לדבר הזה. הם משוגעים לכל דבר".

יש עתיד לפרינט החרדי?
הוא אולי צעיר, אבל כבר הספיק לרכוש מוניטין מכובד, וותק שבני גילו בתקשורת הכללית יכולים רק לחלום עליו.

• מה לדעתך החסכים הבולטים בעיתונות החרדית?

"אני לא רוצה להכליל, אבל בגדול, כשמו"ל חרדי מחליט לקצץ, הנפגעים הראשונים הם אנשי המקצוע – יועצי התוכן, העורכים והמגיהים. זו הסיבה שאתה מזהה לא פעם שגיאות כתיב ותוכן ירוד. חבל שכך. ברמת התוכן, אומנם בעיתון חרדי לא יפרסמו כל סיפור, אבל אני חושב שזה היופי שבתקשורת החרדית. החוכמה היא להיות אדם, לא פחות מאשר עיתונאי. החוכמה היא לדעת מה לא לכתוב, ורק אחר-כך לדעת מה לכתוב".

• האם יש עתיד לפרינט החרדי?

"העיתונות החרדית מושפעת מהעיתונים בעולם: מספרם של העיתונים הנמכרים – יורד בהדרגה, רובם נסגרים או מחולקים חינם, ומעוצבים כמו אתרי חדשות, אבל אצלנו, התהליך קורה יותר לאט, מכמה סיבות: ראשית, לא מעט חרדים מנותקים מהאינטרנט, או שיש להם חיבור חלקי, הכולל דואר אלקטרוני ואתרים מקצועיים בלבד, והם חייבים עיתון מודפס כדי להתעדכן. תוסיף לכך את השבת-הקדושה, שבה אין תקשורת אלקטרונית, ואי אפשר בלי עיתון. אומר לך עוד משהו: לציבור החרדי, יש כבוד למילה המודפסת יותר מאשר למילה האלקטרונית. הם מאמינים יותר למילה המודפסת – ולא יעזור כלום. כל זה מצביע על כך שעדיין יש עתיד לפרינט החרדי".

• כיצד אתה רואה את דור העתיד של העיתונות החרדית?

"בניגוד לדעה הרווחת, דור העתיד של העיתונות החרדית, יהיה לא פחות מקצועי מהדור הקודם. היום, יש מגוון מוסדות להכשרה מקצועית. גורם זה, לצד ריבוי כלי התקשורת האלקטרוניים, יוצרים תחרות קשה פי כמה על כל אייטם. כך שמי שלא חרוץ במיוחד, לא יהיה לו מה לחפש בתקשורת. בנוסף, סטטוסים ברשתות החברתיות – יהפכו ליותר ויותר משפיעים, גם אצלנו.

• האם נראה עיתונאים חרדים מצליחים בתקשורת הכללית?

"השאלה הראשונה היא מהו מדד-ההצלחה. אם עיתונאי חרדי מביא אייטמים סנסציוניים ומשמיצים על הקהילה שלו או הרב של המשפחה שלו, זה אומר שהוא מצליח? בעיניי, ההצלחה נמדדת בעיתונאות מקצועית, שאינה קשורה להשתייכות המגזרית של הכתב. אני מאד נהנה לראות חרדים שמצליחים בתקשורת הכללית, בתחומים מקצועיים, כמו למשל עודד לוינסון ב'גלצ' או נתי טוקר ב'דה מרקר'. התוצאות שלהן נמדדות ברמת המקצועיות שלהם. אני פחות מתרשם מחרדים שעובדים ככתבים לעניני חרדים בתקשורת הכללית ומוכרים את האמא שלהם ואת הקהילה שלהם כדי למצוא חן בעיני המעסיקים שלהם, וכפי שכבר ציטטתי את דברי הרב אלישיב בנידון".

פינת החשיפות: העיתונים האהובים והכתבות הבולטות
• אלו עיתונים אתה קונה לשבת, ובאלו אתה רק מציץ בקיוסק?

"אל תגלה לאף אחד, אבל כמה ממערכות העיתונים נוהגות לשלוח לי בחינם את העיתון. מביניהם, העיתון האהוב עלי הוא 'בקהילה'. אני לא מספיק לקרוא את עיתוני החינם, ואת העיתונים שנשלחים אליי ממערכות העיתונים, אז לקנות עוד עיתונים?! אה, בעצם, אני קונה לאשתי את 'משפחה' ו'עמי' באנגלית.

"מלבד זאת, מפעם לפעם, אני מפרסם כתבות פרילנס ב'מרכז העניינים', ולאחרונה גם ב'משפחה', אז אין לי ברירה אלא לנסות להשיג את הנייר המודפס כדי לראות את התוצאה. יש עיתונים, שלא אנקוב בשמם, שאני מעדיף לא לראות אפילו בקיוסק. הם גורמים לי להקיא. אני מקנא באנשים הפשוטים שיכולים ליהנות מקריאת עיתון. מי שמכיר את האינטרס העומד מאחורי כל מילה, לא מצליח לעשות זאת".

• מה תפקידה של ועדה רוחנית בעיתון לדעתך?

"באופן תיאורטי, תפקידה של ועדה רוחנית הוא לעבור על כל נושא ועל כל מילה, ולהפעיל שיקול דעת רחב, בהתחשב בקהל היעד של העיתון. הבעיה היא שחברי הוועדות הרוחניות, בלא יוצא מן הכלל, מקבלים את משכורתם ממערכת העיתון, וממילא כפופים למו"ל, כך שאין להם יכולת לעשות ממש".

• מה הכתבה המרגשת ביותר שעשית? איזו זכתה לפרסום הרב ביותר? על איזו קיבלת את הד"ש המפתיע ביותר? ואיזו דרשה ממך את מירב ההשקעה?

"מטבע הדברים, הכתבה המרגשת ביותר הייתה לאחר פטירת הגרי"ש אלישיב. יצחק נחשוני, העורך של 'מרכז העניינים', ביקש ממני לכתוב זכרונות אישיים, שאלות ששאלתי אותו. במהלך הכתיבה, בכיתי יותר מפעם אחת – והתגובות היו בהתאם. אתה צריך להבין. הרב אלישיב, כל מי שהכיר אותו, הרגיש שמדובר במשהו הרבה יותר גדול מ'פוסק הדור' או 'למדן הדור'. בכל צעד שלו, בכל מילה שלו, ראית מלאך שפוגשים פעם אחת בדור.

"הכתבות שזכו לפרסום הרב ביותר הן ראיונות שקיימתי עם כמה רבנים לפני פטירתם – הרב מרדכי אליהו, הרב מרדכי אליפנט – ראש ישיבת איתרי, ועוד. ובעיקר היו פסקי-ההלכה וההתבטאויות של הגרי"ש אלישיב, שיצרו הד בתקשורת הכללית והעולמית. למשל, פרסמתי תמלילי פגישות עם הגרי"ש וכן אמירות שלו נגד חלוקת ח"י רוטל במירון, לגבי היתר מכירה, ולגבי מחלת הסרטן, שהביא את דברי הגמרא והוכיח כי זה נובע בשל הזלזול הנורא בתלמידי חכמים.

"הכתבות שדורשות את מירב ההשקעה הן כתבות שאני קורא להן 'כתבות אילוסטרציה'. לכתוב תחקיר על תופעה, ללא צורך במרואיינים מוכרים. אתה עובד ימים ולילות, ואין לך מושג אם מישהו קרא בכלל את הכתבה. לעומת זאת, פרסמת חשיפה ב-200 מילה – כל העולם על הרגליים. זה אבסורד, אבל ככה זה".

• האם יש שחיקה במקצוע?

"בטח יש שחיקה. הרי זו עבודה ללא הפסקה. אני לא מכיר עיתונאי רציני שאומר למקור שמתקשר אליו ב-22:00 בלילה: 'דבר איתי מחר, אני עייף'. בעיניי, כמו שיש שנת שבתון בהוראה, חייבים ליצור שנת שבתון בעיתונות..."

• איך השחיקה משפיעה עליך?

"משפיעה. לכן אני משתדל לשלב. היום, מלבד הטור השבועי שלי, אני פחות מחויב לדד-ליין קבוע. אבל קשה להתנתק: כפרילנס, אני כותב מגזין בעיתונים שונים, בעיקר לקראת החגים. ביתר הזמן אני עוסק בכתיבת תוכן לגופים פרטיים ולמוסדות, בתוכן אינטרנטי, ומה שאני הכי אוהב זו כתיבת ספרים, שעל חלקם תשמעו – בעזרת ה' – ממש בקרוב. ואיך אפשר להתנתק מיח"צ, ייעוץ תקשורת, הוצאה-לאור ועוד כמה. אני משתדל לשלב כדי לא להישחק, אבל אני כאן כדי להישאר".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!