מסע בהרי אדום • האם שומרי השמיטה יצרכו חסה ירדנית?

שוטרי הגבול הירדני כבר ראו בשנים האחרונות משלחות רבות של ישראלים החוצים את הגבול מזרחה מישראל אל הממלכה ההאשמית שבמזרח, אבל דומה שמשלחת שכזו לא ראו עדיין. יותר ממניין רבנים שזקנם מלא ולבן, פיאות מסולסלות להם, ציציות מתנפנפות ועל ראשם כפיות אדומות. הקצין הביט בהשתאות במשלחת ושעה ארוכה התלבט מה לעשות. זה לא שיש לו משהו נגד יהודים, חלילה, הממלכה מקבלת בכבוד את המבקרים מישראל, אבל גם הכפייה האדומה והבוהקת לראשם לא יכלה להסתיר את העובדה שמדובר ביהודים, ובמצב הבטחוני המתוח של היום הסכנה גדולה.

אם תהיתם, קבוצת חובשי הכפיות האדומות אינם אלא רבני ועד הכשרות של 'העדה החרדית' ומפקחים נוספים מומחים למצוות התלויות בארץ ולגידולי קרקע, מי שעומד בראש הקבוצה הוא ר' אבנר ביתאן, איש בעל מרץ בלתי נלאה שלרגע נראה כלכוד כאן, מצידו הירדני של מעבר הגבול יצחק רבין, משוטט אנה ואנה ומנסה להבין מדוע האישור המיוחל למעבר מתעכב כל כך.

אבנר, שהיה שותף לאימפריית החסה של גוש קטיף, ראה את מפעל חייו נחרב יחד עם הקהילות המפוארות של הגוש, והוא מנסה עתה לקראת שנת השמיטה הקרבה ובאה, להקים מפעל דומה כאן בעבר הירדן. כעת התארגנה המשלחת שהגיעה לעקוב ולפקח על התקדמות הפרויקט הענק. אבל לירדנים יש זמן, עד שסבלנות ראשי המשלחת פוקעת, שהרי 'אם נמתין עוד דומה וששנת השבע עוד תגיע ואנו לא נעבור'.

הדקות נוקפות, השעות חולפות, ואבנר נבלע במשרדו של הקצין הירדני ויוצא עם ארשת של ייאוש על פניו. "פה צריך סבלנות", הוא אומר, "לזמן אין משמעות בצד הזה של הגבול. צריך ללמוד כאן זו מנטליות אחרת וקצב חיים אחר. נמתין בכבוד, וחלילה", הוא מהסה את חברי הקבוצה העצבניים, "חלילה לא להתקומם, לא להעיר, לא למחות. שמרו על הכבוד ועל הסבלנות". הכבוד גם הוא חשוב מאוד.

"הנה", מספר לנו בינתיים אבנר את סיפורו, "כבר לפני מספר שנים עלה בראשי הרעיון להקים פה בירדן מפעל הכולל שדות ובית אריזה לגידול חסה וירקות עלים ללא תולעים. יש למקום פה יתרונות רבים, וכבר בשמיטה שעברה התחלנו לעסוק בכך. דא עקא וכלל לא פשוט לרכוש קרקע בירדן, אדם זר המקים חברה ומעוניין לרכוש קרקע חייב שותף ירדני. הוא אינו יכול לעשות זאת לבדו. לקח לנו זמן רב עד שהצלחנו לחכור חלקה אחת, ובסופו של דבר בערב פסח, לקראת השמיטה הנוכחית, היה עלינו לרכוש חלקה נוספת גדולה יותר. ערכנו בירורים, קיבלנו פניות והגענו לשטח, כל בעלי הקרקעות באזור שמעו עלי וידעו שאיש עסקים יהודי נמצא באזור ומבקש לחכור שטחים לחקלאות. ואז הגיע אלי שייח בעל קרקע, עם הצעה לחכור שטח שמאוד התאים לנו. ישבתי עם השייח ועם עורך דינו, הגענו להסכמה שכן ההצעה שלו הייתה מצוינת.

"דא עקא ובירדן הכלל הוא שגם חוזה חתום אין לו כל ערך אם לא ניתנו דמי קדימה (תוקדאם) ולו דינר אחד. בלי זה החתימה על החוזה לא שווה פרוטה. העיסקה התקדמה מהר משחשבתי, ולא הבאתי עימי כסף. עורך הדין של השייח המתין שאשלוף את המקדמה אבל לא היה לי מזומן, והוא פנה לשייך ואמר לו: "אין לו דמי קדימה אין טעם לחתום".

"אני חששתי מאוד, ההצעה הייתה טובה, רציתי כבר לסיים את העניין, ולהמתין עד שאצא לישראל ואשוב לאחר הפסח עם הכסף, עלול לקחת זמן רב ובינתיים נאבד זמן יקר. אז עלה רעיון בראשי, פניתי לשייח הנכבד ואמרתי לו: "אני בטוח שלכבוד השייח יש חמשת אלפי דינרים בביתו, אנא ילווה לי אותם וישים אותם למעני כדמי קדימה". השייח הביט בי בהפתעה והמשכתי: "אתה הרי באת אלי כי שמעת עלי ואתה הרי ודאי שמעת עלי שאני איש של כבוד, שמילה שלי זה מילה. הלווה לי את הכסף ותהיה בטוח שמילה שלי זו מילה שאשיב לך אותו יחד עם תשלום שאר הסכום שמגיע לך". השייח נהנה מהדברים ושקל את הדבר. עורך דינו זעם ואמר: "לא, הוא לא הביא לך דמי קדימה, זו התחכמות והעסקה היא ללא כל ערך".

"השייח הביט בו בזעם וגער בו: 'אתה לא תגיד לי אם לחתום על העיסקה, אנו נחתום אותה. והנה תראה לאיש יש חמשת אלפי דינרים בכיס שהלוויתי לו, הוא נתן לי אותם בשביל העסקה'. עורך דינו נכנע ואכן בחוזה נרשם שאני נתתי חמשת אלפי דינרים ירדניים על חשבון העיסקה כדמי קדימה, ואשר להלוואה? היא נותרה הסכם שבעל פה ביננו. הסכם של כבוד".

אבל למחרת עשה אבנר טעות חמורה שכמעט ועלתה לו בגורל העיסקה: "למחרת נודע לי שמגיע אחד מחברי מירדן וביקשתי ממנו שיביא עמו חמשת אלפי דינר ירדני. הוא אכן הגיע, הביא לי את הכסף ועשיתי את פעמי לאוהלו של השייח. ישבנו, דיברנו, שתינו תה ואז אמרתי לו בשמחה: "הבאתי לך חמשת אלפי הדינרים שהלוויתי לי אתמול. הכסף הגיע אלי מוקדם מהצפוי". במקום לשמוח הוא הביט בי בזעם וכעס וצעק: "כיצד אינך מתבייש להביא לי את הכסף? אמרת שתביא רק בעוד מספר שבועות, ובינתיים הכסף שהבאתי לך הם כמו אצלי בכיס, אני לא רוצה את הכסף הזה!". הוא צעק וזעם עד שהכריז בדרמטיות: העסקה מבוטלת".

פגעתי בכבודו. וזה אכן היה עלול להרוס את כל העסקה.

"אני מצידי הפצרתי בו, אמרתי לו שחלילה חלילה ודאי כך, הדבר אבל היות והכסף הגיע לא רציתי לשמור אותו אצלי שכן אין לי מה לעשות עימו וחבל שיהיה במקום בו אני מתאכסן כאבן שאין לה הופכין, שהוא ודאי יעשה לי טובה גדולה בכך שיקח את הכסף שמהווה בשבילי מטרד, ועוד ועוד ועוד, עד שהוא התרכך והתרצה. שתינו כוס תה, עישנו נרגילה ולאחר שהתפייס - העיסקה שבה ואושרה. ככה זה פה, מנטליות אחרת, ומי שלא ישחק לפי הכללים שלה - עלול להיפגע. והכלל הראשון אותו אנו לומדים על בשרינו הוא כאן במעבר הגבול, שהשעון הירדני אינו שעון ישראל".

המסע בהרי אדום
לאחר שעה ארוכה, ולאחר שהירדנים מצמידים לנו מלווה – שוטר חמור סבר, אנו סוף סוף מקבלים אישור להיכנס לממלכה, עלינו לעבור בדרך המלך אל יעדינו ולא לסטות ימין ושמאל. רק כך נקבל אישור להיכנס.

אבנר מודה בנימוס לקצין ואנו עולים לרכב שיסיע אותנו ליעדינו. "בסך הכל אני רואה סייעתא דשמיא", אומר אבנר. "בסך הכל הם בסדר בגבול. בעבר כאשר ייצרנו ירקות בירדן וייצאנו אותם לישראל שום משאית לא התעכבה במעבר הגבול יתר על המידה. משאית כזו שמתעכבת עלולה לגרום לכך שעמל של חודשים רבים יירד לטימיון והירקות ירקבו במשאית".

אנו יוצאים לדרך, חולפים על פני תמונות המלך ההאשמי הניצבות לצידי הדרך בזה אחר זה, ועוברים את הדרך המובילה מהמסוף אל עקבה הסמוכה. העיר שהייתה בעבר כפר ירדני עלוב וקטן על גדות ים סוף, הפכה למעצמת תיירות של ממש, מלונות פאר צומחים במרכזה וסמוך לחוף הים. מרכזי קניות שוקקים מלאים בתיירים הבאים מכל העולם. אנו חולפים בעיר, אך נאמנים להוראות שקיבלנו - השוטר אינו מאפשר לאיש לרדת. רק זה חסר לו, שעובר אורח ירדני או פלשתיני מקומי יזרוק הערה נגד הרבנים, והמשלחת הזו תהפוך לתקרית בינלאומית.

אנו ממשיכים צפונה אל הרי אדום הגבוהים, שם בלב הר שעיר נמצא הכפר 'אל קאוורה' אליו מיועדות פנינו. נופי ההרים האדומים של אדום מקיפים אותנו. "זו ארץ ההבטחה", אומר אבנר, "כפי שהבטיח הקדוש ברוך לאברהם, מהים עד לנהר יהיה גבולך, זה לא מקום זר לעם ישראל. לפי המסורת לכשיבוא המשיח ישלוט עם ישראל גם בארץ אדום, אבל מה, מההיבט של דיני השמיטה, אין לאזור קדושת ארץ ישראל ולכן ניתן לגדל כאן גידולים ולשווקם בארץ".

למעשה, הניסיון לגדל פירות וירקות בירדן בשנת השמיטה אינו חדש, "כבר בעבר נעשה ניסיון כזה", מספר הרב מאיר דוד ברגמן, ראש האגף למצוות התלויות בארץ בוועד הכשרות של העדה החרדית, המלווה את המשלחת. "לאחר הסכם השלום עם מצרים יזם חכר לקראת השמיטה שטחים במרכז ירדן באזור העיר מידבא והחל לשווק ירקות לשמיטה. אלא שאז באו רבנים שבדקו את הנושא ואמרו לו שיפה שהוא מגדל שם וייתכן שמדובר בגידולי נכרים, אבל את העניין של ארץ ישראל הוא לא פתר, שכן האזור הזה נחשב כחלק מארץ ישראל שקידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, ואין הבדל בין גידול בירדן או בשדות לכיש". הפעם מדובר היה באזור שונה שהינו לכל הדעות אזור שאינו נחשב כארץ ישראל לעניין קדושת שביעית.

אנו חולפים על פני מחסום בלב הדרך, כאן חייב כל מי שעולה מעקבה לעצור ולעבור בדיקת מכס. עקבה כמו אילת היא אזור הפטור ממכס, וכאן בודקים המוכסים אם הנוסע לא מנסה להבריח מוצרים מאזור עקבה לצפון ירדן. אנו חולפים על פני המחסום, הצצה קצרה של השוטרים אל הרכב ואל השוטר המלווה אותנו ואנו מקבליים מיד אישור להמשיך. לפעמים, אם כך, יש יתרון בכך שאתה זוכה ללליווי צמוד ומעיק של שוטר ירדני קפדן.

אחרי המחסום, נסיעה קצרה, אנו חולפים בתוך ואדי אדום וצר ויוצאים אל במת ההר הגדולה של הרי אדום, כאן נפתח מישור גדול ואנו מגיעה אל יעדינו. בפתח הכפר נקודת משטרה גדולה הנראית מפוארת ברקע החושות והחורבות שסביב. אבנר צוחק "אחד הדברים הראשונים שעשינו כאן הוא תרומה לשיפוץ נקודת המשטרה". ההסברים מיותרים. עוד קילומטרים ספורים והנשימה נעתקת. על פני מרחב עצום בן עשרות אם לא מאות דונמים, משתרעות חממות ענק הפרושות למרחקים, חלקן כבר עומדות מוכנות עם יריעות ניילון עליהן, חלק עדיין בעיצומה של בנייה ורק מסגרות המתכת עומדות שורות שורות. לפי השטח והגודל אין ספק שהפעם אבנר וחבריו הולכים על גדול - לספק תצרוכת של אלפי טונות של ירקות עלים לשנת השמיטה הקרובה.

חברת 'זיכרון בע"מ'
מי שעוזר לאבנר במלאכה, וכבר נמצא כאן לפקח על עבודות ההקמה, הם חבריו רחמים סוויז ורחמים סיסי, שניהם יחד עם אבנר היו מנהלי חממות הענק בגוש קטיף שסיפקו ירקות עלים לכל מדינת ישראל. רחמים סיסי, איש גדול וקשוח למראה, דובר ערבית רהוטה, מפקח על הפועלים העובדים בחוות הענק במיומנות, הוא היה בעבר מלך החממות של גוש קטיף. "ניהלתי את כל החממות של היישוב גדיד וכפר דרום", הוא מספר על החורבן.

החורבן הזה מוזכר שוב ושוב בכאב גדול, תמיד עם אנחה וצביטה בלב. "אי אפשר לתאר מה זה עשה לנו אותו חורבן", אומר רחמים, "זה פגע במתיישבים ובחקלאים מכל היבט, כלכלי, נפשי, פיזי, הרס משפחות, הרס עסקים, אין פיצוי לדבר הזה. אי אפשר להתאושש ממנו". כאן מול החממות הם חשים שבמשהו מצליחים להחזיר את זוהר העבר. "קראנו לחברה שהקמנו פה", אומר אבנר "'זכרון קטיף'. באנו לרשם החברות הירדני וביקשנו לרשום את שם החברה, הוא אמר שקטיף הוא לא יכול לאשר אבל זכרון זה בסדר. אז החברה שלנו נקראת 'חברת זכרון בע"מ'"...

ומדוע דווקא פה? רחמים מסביר: "בגוש קטיף שררו תנאים מסוימים שהתאימו לגידול ירקות עלים והיה לנו לעמול קשה מאוד לשם כך. לאחר החורבן והגירוש ניסינו להעביר את הגידולים לאזור השפלה, אבל זה בלתי אפשרי. יש שם לחות גבוהה הפוגעת ביבולים, יש חום ביום ובלילה, וירקות עלים הינם בעיקר גידולי חורף, כך שיש להשקיע משאבים כדי לקרר את החממות בימי הקיץ ולמנוע פגיעה בהם. כאן באזור הרי אדום הגבוהים, שוררים תנאים טובים יותר. האדמה חולית מאוד ומעוטת חרקים, בלילות שוררת כאן קרה וההפרש הטמפרטורות בין היום והלילה גבוה. זה שבלילה קר מאוד מקשה על המגורים כאן אבל לירקות זה רק עושה טוב".

על דפנות החממות מונחות שקי חול, מה שמשווה להם מראה מוזר מעט, כמו היו בונקרים צבאיים, ואבנר מסביר: "בלילות יש פה רוחות עזות כל כך שהחממות מתרוממות באוויר ומתרסקות. זה מה שגרם לחקלאים פה לוותר בכלל על הקמת חממות, ואז הגיע רחמים עם ההמצאה הזו, להניח שקי חול על מוטות החממות, אלה מחזקים את החממות שלא יעופו. באו לכאן חקלאים מקומיים והביטו בפתרון בפליאה, איך לא חשבו על זה קודם?"

מה שכן, החום לוהט, מדבר של ממש שורר פה. המרחבים צחיחים לגמרי. מי יכול להאמין שבמקום הזה - בו לא נושבת אפילו רוח קלה, משתוללות בלילות סופות. אך סופות מקפיאות יש, גשם אין. מהיכן אם כן באים המים להשקיה? באמצע שדות הגידולים מגיעה התשובה בדמות מבנה גדול ומקורה שבליבו משאבת ענק, כאן בעומק 300 מטרים עומדת לה באר גדולה המספקת מים לכל הגידולים.

"למעשה" אומר אבנר, "הקרקע כאן מחירה אפסי כמעט, לא עולה הרבה, המחיר כאן הוא לבאר, אתה משלם על הקרקע לפי קרבתה לבאר, ככל שהקרקע קרובה יותר למקור המים כך האדמה יקרה יותר". מתוך הבאר יוצאים צינורות אל מרחבי השדות סביב ואל בריכה גדולה וכחולה מוקפת ירוק. "את הבריכה אנו ממלאים בעת שאין משקים את השדות, ולאחר מכן ניתן לעשות שימוש עם המים היקרים בעת שאנו זקוקים לכמות מים גדולה יותר".

קשיש עם פגיון וחרקים מאיימים
המשלחת חולפת על פני שורות החממות האינסופית והמגודרות, ואנו מגיעים היישר אל הכניסה לבית האריזה, אל משרדי ההנהלה והלב של המתחם הענק, שמהווה כמעט עיר של ממש. את פנינו מקדם קשיש בדואי בשנות התשעים לחייו, עטוי כפייה אדומה הוא ניצב בהדר ליד השער ופגיון נעוץ בחגורתו. "השומר שלנו", אומר אבנר, "הוא בן לשבט הבדואי המרכזי החי פה באזור והוא דואג שלא ייגנב ציוד חלילה. יש פה טרקטורים ומכונות חקלאיות השוות מיליונים, יש פה יריעות ניילון בכמויות עצומות, ציוד מתוחכם ומה לא. חייבים שמירה".

קשיש בן תשעים? יש לו פיגיון. יפה, אבל זה מה שיעצור את הכנופיות כאן לגנוב? מסתבר ששוב אנו לא מבינים את המנטליות המקומית. "האזור הזה", מסביר אבנר, "הינו טריטוריה של חמולה מקומית. אוי לו לבדואי מחמולה זרה שיפלוש לטריטוריה הזו, ברגע שיתגלה שהגיע לכאן בכוונות זדון דמו בראשו. ואשר לבני החמולה המקומית אנו משלמים להם סכום מסוים עבור שמירה, הם בוחרים את הקשיש ביותר מביניהם ומציבים אותו פה. אם חלילה ייגנב או ייפגע כאן משהו זו תהיה פגיעה איומה בכבוד. הקשיש הזה ובני החמולה כולה לא ידעו היכן להסתתר מרוב בושה. ואכן מהיום שהצבנו פה את השומר לא נגנב כאן אפילו בורג בודד".

אל המקום מגיעה משלחת מקומית הכוללת את מפקד המשטרה במקום, הבולט במדיו, ועמו גם איש צעיר, לבוש אזרחית, שהוא דווקא האיש החשוב במקום. הוא איש מודיעין, האחראי על האזור וכרגיל משתייך למשפחת המלוכה. הם שמעו על בוא המשלחת והגיעו לאות כבוד, לשבח את המיזם.

המקום רוחש פעילות ועובדים רבים עמלים בין החממות. "אנו מעסיקים פועלים מקומיים", אומר אבנר, "אבל למען האמת, לא מדובר בכח עבודה הטוב ביותר. אין להם את המיומנות והחריצות שיש בארץ. אבל זה מה יש ולפי תקנות השלטון הירדני חייבים להעסיק פועלים מקומיים".

במקום בית אריזה ענק, חדרי קירור ומעבדה מיוחדת המצוידים בציוד חדיש אשר נועד לאפשר למשגיחים לבדוק שהירקות ללא חרקים ונגיעות. גם בית מגורים בו מתגוררים כיום מנהלי העבודה הישראלים ובעתיד גם המשגיחים מטעם ועד הכשרות שוכן במקום. "בע"ה", אומר אבנר "כאשר המקום יתחיל לפעול נקים פה בית כנסת עם ספר תורה, ויהיו פה מניינים יום יום".

עמנו נמצא גם הרב שמואל שטרנפלד, מנהל המחלקה למניעת חרקים בוועד הכשרות. הוא בוחן את החממות ואת הרשתות המגנות עליהם. חור אחד שימצא ברשתות החממות וכל הסחורה שתגדל בפנים עלולה להימחק מנגיעות חרקים. "לא רק אנו אוהבים חסה", אומר שטרנפלד, "גם החרקים. הם מריחים את הירוק הירוק הזה מקילומטרים ומסתערים עליו באלפים". אנחנו מעזים לפקפק בתיאור המרתיע הזה. אחרי הכל אנו בלב מישור חולי וצחיח, איזו נפש חיה תימצא כאן, חוץ מהסוסים והגמלים שמאחור?

הרב שטרנפלד אינו מהסס, כבקי ורגיל הוא מציץ סביב, מבחין בשיח דל ומדברי הצומח מתחת לסלע אדום ומקומי. הוא רוכן לעברו מנענע את העלים הכמושים אל כף ידו. אחר כך הוא מתרומם ומציע לנו לראות את האוצרות שהוא חופן בהם. "רואים את הנקודות הכהות הקטנות הללו הרוחשות בידי? אלו חרקים. אחד כזה פולש לחממה עם אלפי טונות חסה, הוא מגדל בה משפחה וצאצאים והחממה מחוסלת אחרי מספר שבועות".

האם המיזם בו הושקעו מיליונים אכן יצליח? אבנר בטוח, "כחקלאים אנו יודעים שאנו תלויים בקב"ה. אנו בבחינת מאמין וזורע, אני יכול לומר שהכוונות שלנו טובות, חשוב לנו שעקרת הבית לא תתרושש בשמיטה. וזאת בלי לפרנס חלילה אויבי ישראל מהשטחים וכדומה, אלא אנשים שהינם ידידים לנו ואשר רובו ככולו של הפרויקט מנוהל על ידי יהודים יראים ושלמים. אנו נעשה את שלנו, את השאר יעשה הקדוש ברוך אשר יקיים בנו: וציוויתי את ברכתי".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!