בעיית עזה: כתבה שלישית בסדרה • כך נולד 'הסכם אוסלו'

נדירים הם המקרים שבהם ההיסטוריה מאפשרת לבעלי דעות שונות להיווכח כל אחד בצדקת דרכו או אדרבה, בטעותו.

לאורך השנים נחלקו המדינאים וההיסטוריונים מהי הדרך הנכונה והראויה שבה צריכה מדינת ישראל להתנהל מול הפלסטינים, ואיך ראוי לטפל בטרור ההולך וגובר מכיוון השטחים הכבושים.

ראשי הממשלה מטעם הליכוד בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים, מנחם בגין ויצחק שמיר, סברו שהדרך הנכונה היא לשמר את השליטה הישראלית ולהותיר את ענייני הביטחון תחת שליטה ישראלית, ואילו בעניינים הפנימיים לתת לפלסטיניים לנהל את עצמםץ הגדיל לעשות מנחם בגין שבמהלך שיחות השלום עם מצרים הודיע על הכרתו בזכויות העם הפלסטיני - דבר שזכה לביקורת בעיקר מימין, אך גם משמאל עד כדי כך שראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר טענה בלהט שאין כזה דבר עם פלסטיני...

במסגרת שיחות השלום דרשה מצרים בתוקף גם את הסדרת השטחים הכבושים ופתרון לבעיה הפלסטינית, לאחר מו"מ ארוך וקשה שאף כמעט הופסק בשל התנגדותו של בגין נכתב בהסכם ש"תוקם אוטונומיה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה למשך חמש שנים ולאחריה יחתמו הצדדים באופן בלעדי על הסכם קבע", מכיוון שלמצרים לא באמת היה עניין לקדם את הנושא ובפרט לאחר שסאדאת הצליח להשיב לעצמו את כל סיני, ובישראל של שנות השמונים תחת ממשלות הליכוד והימין לא היה מי שמצא עניין רב בפתרון הבעיה, התעמעם והתמסמס נושא האוטונומיה.

בהתאם למדיניותם של בגין ושמיר, היטיבו שרי הביטחון מטעמם במשך השנים את תנאי החיים של הפלסטיניים, אם במתן אישורי עבודה והקלות נוספות וכמו שהרחבנו בכתבות הקודמות, ניסיון דומה נוסף התרחש בשנת 1987 כאשר שר החוץ דאז שמעון פרס גיבש עם המלך חוסיין הסכם למימוש ה"אופציה הירדנית", מה שבעצם היה אמור להחזיר את השליטה האזרחית ביהודה ושומרון לממלכה האשמית, ההסכם שנודע כהסכם לונדון הביא למחלוקת קשה בין שמיר לפרס ובעצם לפירוק ממשלת האחדות והליכה לבחירות בחשוון תשמ"ט.

בעקבות כישלון המגעים וסירובה של ארה"ב להציג את ההסכם כאילו נעשה בחסותה ובידיעתה, הודיע המלך חוסיין על וויתור עתידי של כל תביעותיו בשטחי יהודה ושומרון ובעצם על הפקרת הפלסטיניים לגורלם.

"שובך של יונים"
לעולם אין לדעת מה היה קורה אילו חזונם של בגין ושמיר היה מתממש וישראל הייתה נותרת בעלת הבית האמיתית בשטחים ואילו הפלסטיניים היו מנהלים את חייהם האזרחיים באוטונומיה עצמאית משלהם, הניסיון לכאורה מורה שהערבים - ככל שמקבלים יותר תאבונם הולך וגובר, אבל המציאות בשטח הייתה שונה מכיוון שפרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 87 וחוסר האונים שגילתה הממשלה בפרוץ האירועים הובילו למצב שונה שלא היה ידוע עד כה.

יתכן שאילו ראש הממשלה שמיר ושר הביטחון שלו יצחק רבין היו מגלים עמדה תקיפה, וכפי שאמר רבין באותו הזמן לחייליו שיש לשבור לערבים את הידיים והרגליים... אזי ההתקוממות הפלסטינית הייתה נגדעת באיבה, ויש גורמים ולא רק בימין הקיצוני - הסבורים כך, ולראיה הם מציגים את השקט היחסי השורר ביהודה ושומרון מאז מבצע חומת מגן, אבל הנבואה כידוע למי ניתנה...

בראשית שנות התשעים נראה היה שהגישה של שמיר לא הוכיחה את עצמה, ושר ההיסטוריה הראה את הדרך לנסות גישה חדשה...

עם בחירתו של יצחק רבין לראשות הממשלה ביוני 1992 הוא הבטיח לכונן הסכם שלום תוך שישה עד תשעה חודשים... רבין כתב בזיכרונותיו שהאינתיפאדה הראשונה ומלחמת המפרץ בו התמודדה האוכלוסייה בישראל תחת איומי הטילים וערי המרכז הפכו לערי רפאים בעקבות מנוסת התושבים, גרמו לו להבין שנחוץ שינוי והמלחמה מול הטרור מיצתה את עצמה, ולכן הגיע הזמן לחתור להסכם שלום, רבין כנראה באמת האמין שניתן להגיע לשלום, אבל היה גורם מרכזי וחשוב שדחף אותו לשם...

לאחר חמש עשרה שנות שלטון מוחלט של שמעון פרס במפלגת העבודה, הצליח רבין בסיועם של צעירי העבודה שערקו למחנהו לגבור על פרס ובפריימריס הראשונים שנערכו בישראל ניצח יצחק רבין והיה ליו"ר מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה, למרות ששיטת הבחירות לא הייתה בחירה ישירה, ניהלו אנשיו של רבין קמפיין אישי ופיארו את דמותו של רבין כמר ביטחון, כמי שכיהן כרמטכ"ל מלחמת "ששת הימים", כראש ממשלה שלוש שנים וכשר ביטחון שש שנים הבטיחו אנשי העבודה לציבור בישראל שזה האיש שיצליח להביא שקט וביטחון, הסיסמא הייתה: "ישראל מחכה לרבין – ישראל צריכה ביטחון" ובפתק הבחירות נכתב לראשונה "העבודה בראשות רבין" מה שהביא לזעם עצום מצד שמעון פרס שאיים לחבל במערכה אם לא יוסר שמו של רבין מפתק הבחירות...

לכאורה רבין היה זה שעמד בראש, אך פרס ואנשיו לא אמרו נואש ובבחירות למועמדי הרשימה לכנסת הצליחו להכניס לקדמת הרשימה את כל אנשי פרס הוותיקים, וכך בעוד שרבין הניצי יחסית הועמד בראשות המפלגה, הרשימה הייתה מורכבת ממועמדים בעלי נטיות שמאלה והלאה, "רבין מוקף בשובך של יונים צחורות..." לעגו אז בליכוד לרשימת העבודה לכנסת, אך הדבר לא עזר הרבה מכיוון שבסופו של יום קיבלה רשימת העבודה בראשות רבין 44 מנדטים ואילו הליכוד צנח ל-32 מנדטים בלבד.

בנאומו הראשון לאחר הבחירות הודיע אמנם רבין כי: "אני אנווט, אני אקבע, ואני אמנה..." אך פרס ואנשיו שהיו ממולחים הטמינו לו מלכודת נוספת, תחת הקמפיין "יומרצ רבין" הובילו אנשי השמאל לחץ אדיר על רבין להקים ממשלת שמאל צרה בהשתתפות העבודה ומרץ שזינקה ל-12 מנדטים, רבין שבכל מקרה לא רצה להישען על קולות הח"כים הערבים, ניסה לצרף את המפלגות החרדיות לקואליציה שהקים, ואכן בתום מו"מ זריז הוביל מרן הגר"ע יוסף זצ"ל את ש"ס לתוך ממשלת רבין. דרכו המדינית של הגר"ע יוסף הייתה מאז ומעולם מתונה יחסית וזו הסיבה שאנשיו של רבין היו בטוחים שלמרות ההקצנה המשיחית שעבר הציבור הדתי לאומי, לכל הפחות מכיוון האגף החרדי יהיה שקט ותינתן תמיכה שקטה למהלכי השלום של רבין וממשלתו.

ממשלת רבין יצאה לדרך ואיתה הניסיונות להוביל מו"מ מואץ, אם בתחילה סבר רבין שיוכל עד מהרה לברך על המוגמר, וכפי שהבטיח שייחתם הסכם תוך שישה עד תשעה חודשים, מהר מאוד התברר לו שהדרך עוד ארוכה מאוד... רבין שהיה נחשב ובצדק לביטחוניסט, עמד כל הזמן על צרכי הביטחון השונים שבלעדיהם סבר כי אין קיום ואפשרות להתקדם מול הפלסטיניים.

חתרן בלתי נלאה
שוב היה זה פרס ואנשיו שנטלו את היוזמה לידיהם...

בינואר 1993 נפגשו "במקרה" בלונדון רון פונדק ויאיר הירשפלד, אנשיו של יוסי ביילין שהיה אז סגנו של פרס במשרד החוץ, עם יאסר עבד ראבו ואבו עלא, מאנשיו של יו"ר אש"ף יאסר ערפאת, הנושא לשיחה היה האם ניתן לגשר על הפערים בין הצדדים ולהתקדם במו"מ, משיחה לא רשמית ומחייבת החל תהליך ארוך שאת תוצאותיו רואים עד היום.

פונדק והירשפלד הבינו שהדרך היחידה להתקדם היא על ידי שיחות חשאיות שאיש מלבד המעורבים בנושא לא יידע על קיומם, הם מיהרו חזרה לארץ ודיווחו לממונה עליהם סגן השר יוסי ביילין על תוכן המפגש, ביילין עודד אותם ונתן להם את ברכת הדרך להמשך המגעים, מבלי שהוא מעדכן בדבר את שר החוץ פרס... גם בצד הפלסטיני הבין עבד ראבו שככל שאנשים לא יידעו על השיחות רק כך יש להם סיכוי להבשיל לכדי מהלך אמיתי.

וכך בעוד שבאופן רשמי התנהלו שיחות בפיקוחו של ראש הממשלה רבין מול משלחת ירדנית – פלסטינית בחסות ארה"ב וללא התקדמות משמעותית, השיחות האמיתיות התנהלו בחשאיות והרחק מאור הזרקורים באוסלו בירת נורווגיה הרחוקה, רק כעבור חודשיים, משהבין ביילין שהעניין רציני, הוא עדכן את פרס בסוד הדברים, פרס בירך על התוצאה, והורה שלא לעדכן בשלב זה את רבין... חלף זאת שלח לשיחות גם את מנכ"ל משרדו אורי סביר שינהל אותם וייתן להם גושפנקא רשמית.

עד היום חלוקים המעורבים בדבר מתי בדיוק ועל ידי מי נודע לרבין כל הסיפור, אבל מה שברור שגם רבין הבין שיש כאן משהו רציני, והנחה את כל הגורמים בדבר להמשיך בשיחות, רבין התעקש והתנה זאת בכך שהכל יישמר בחשאיות ואפילו האמריקנים לא יידעו מכלום, כשנשאל על פשר התעקשותו הסביר רבין שרק אם הפלסטיניים ישמרו על חשאיות - אזי נדע שהם אכן רציניים ופניהם באמת מיועדות להסכם.

הפתעת אוסלו
במשך שלושה חודשים - מאז הועמד אורי סביר בראש המשלחת, התקדמו הצדדים במהירות וסיכמו ביניהם את רוב הפרטים, המפליא ביותר היה שעד אז לא חשב איש במערכת המדינית להיוועץ או לפחות לעדכן את גורמי הביטחון דאז, לא הרמטכ"ל אהוד ברק וסגנו אמנון ליפקין שחק, ראש המוסד שבתאי שביט, ראש השב"כ יעקב פרי וראש אמ"ן האלוף אורי שגיא לא ידעו מאומה.

בראיון לאחר שנים מספר שבתאי שביט שהעניין נודע לו בפגישה שערך עם המלך חוסיין, חוסיין התעקש שבאוסלו מתנהל מו"מ מדיני מואץ מול הפלסטיניים "ולא ידעתי כלל אם לאשר לו או להכחיש מפני שאף אחד לא טרח ליידע אותי על כך..."

גם יעקב פרי מספר שערב לפני החתימה צילצל אליו חבר ויידע אותו שמחר בלילה ייחתם הסכם חשאי באוסלו, "התביישתי לומר לו אם אני יודע על כך ורק הודיתי לו על המידע... השעה הייתה שתיים בלילה כשהתקשרתי לראש הממשלה שאלתי אותו: האם אתה יודע שמחר שמעון עומד לחתום על הסכם? האם אתם מתואמים? בקולו הסמכותי והעמוק ענה לי: חזור למיטה הרגע אני יודע והדברים מתואמים עימי..."

באמצע אוגוסט נסע שמעון פרס לביקור רשמי באוסלו, מטרת הביקור לא הייתה ידועה לאיש מלבד עשרה מהמעורבים בדבר, בשעת לילה מאוחרת הוברחו האנשים למעונו הרשמי של פרס ובנוכחות המארח שר החוץ הנרווגי חתמו אורי סביר מהצד הישראלי ואבו עלא מהצד הפלסטיני על ההסכם בראשי תיבות.

בהסכם הרשמי שהיה אמור להיחתם בוושינגטון כמה ימים לאחר מכן, נכתב שישראל תיסוג בהדרגה מרצועת עזה ומיריחו ותעבירם לשלטון פלסטיני שיוקם למשך חמש שנים, בשאר השטחים תקבל הרשות הפלסטינית שתוקם אחריות ישירה על ענייני החינוך, הבריאות, התרבות והרווחה ואילו ענייני הביטחון יישארו בידי ישראל, בהמשך היו אמורים לעבור מכתבי הכרה הדדיים בין הצדדים שבהם הכיר רבין באש"ף ובערפאת כמייצגים הלגיטימיים של העם הפלסטיניים ואילו ערפאת הכיר במחויבותו לזנוח את הטרור ולסיים את הסכסוך הארוך והעקוב מדם...

כשנודעו הדברים בארץ קמה סערה גדולה וההתנגדות להסכם הכילה ציבור גדול, רבין טען בלהט ש"עד היום ניסינו את דרך המלחמה, כעת ננסה את דרך השלום..." כעת נותר לשר ההיסטוריה לקבוע האם הדרך השניה עליה הימר רבין בדחיפתם של פרס ואנשי השמאל טובה יותר מקודמתה? האם בדרך של שלום ניתן להביא שקט וביטחון לאזור הקשה או שמא צריכים לחפש דרך שלישית של מהלכים חד-צדדיים?

לשם הבנת הדברים עלינו לסקור קודם את תוצאות תהליך אוסלו ומהלך העניינים שבא בעקבותיו, אך קודם כל עלינו להבין כיצד בצד הפלסטיני התייחסו בכלל להסכם וכיצד הם קיבלו אותו, ועל כך בכתבה הבאה אי"ה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!