"התורה כל כך גדולה" • 4 שנים לפטירת הגרמ"מ שולזינגר

ארבע שנים חלפו מהסתלקותו הפתאומית של הגאון רבי משה מרדכי הלוי שולזינגר זצ"ל, בעל ה'משמר הלוי' ומי שנודע בעולם כולו כאחד מגדולי המגידי שיעורים והדרשנים, תלמידם החביב של גדולי הדור הקודם שעמד על משמר ההשקפה - אותה הנחיל בשיחותיו המרתקות. בחרנו להאיר דווקא זוית מחייו הפרטיים, על היותו שקדן כביר אשר ניחן במידת ניצול הזמן באופן שהפליא את כל רואיו.

ציר חייו של רבי משה מרדכי, במחשבה בדיבור ובמעשה, היה הולך וסובב בנקודה מרכזית אחת: יקרת הזמן. זו הייתה אבן-היסוד לכל נתיב-חייו, הליכותיו ואורחותיו, ואף שיחו ושיגו. "התורה הרי כל כך גדולה", היה אומר וחוזר ואומר, "איך יש זמן לזה... ואיך יש זמן לזה... התורה כל כך גדולה, כל כך גדולה!"...

מסכת חייו ומשנתו, זרועות באלפי כוכבים נוצצים ומאירים – באומר ובמעש, בחינת "הוא – היה אומר" – בפרשה נפלאה זו של ערך ה"זמן", הלא הוא הדבר היקר בעיניו מכל הון דעלמא. באחד ההספדים שנשא אחר פטירת הרב שך זצ"ל, בהשתפך נפשו על האבידה הגדולה, קרא הגרמ"מ: "אהה, היה לנו מי שהשמיע לנו, שאין לאדם רגע זמן פנוי בחיים...", והמשיך: "ה'חפץ חיים' מציע בספרו 'שם עולם', שאדם יעמוד ליד ארגז הספרים ויסתכל על המסכתות... מה הוא יודע, ובעיקר מה הוא איננו יודע, בכל מסכת... וזו ההתעוררות הכי גדולה, בלי דרשות ובלי שיחות".

כאשר למדו בשיעור ה"דף היומי" את המשנה בשלהי פרק חלק שבסנהדרין: "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר 'וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה', מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינן חוזרים" – רעד הגרמ"מ ואמר: "הלא כאן נמצאת ההתעוררות הכי גדולה שאפשר לקבל מדברי חז"ל: יום שהולך – איננו חוזר!..."

"רק כעת, אחר הסתלקותו של רבי משה מרדכי", התבטא הג"ר שמואל יעקב בורנשטיין בהתפעלות באוזני תלמידיו, "שמתי לב פתאום, שמעולם לא ראוהו יושב על במות; לא בכנסים ולא בעצרות למיניהן... למעט בדרשות שנשא כנודע, לא הראה נוכחות, אף פעם, בשום מקום...".

הנה כי כן, התוצאה הישירה מתפיסת-עולם זו של רבי משה מרדכי, וליתר דיוק: מן המבט האמתי שהישיר, כ"בן עולם הבא", לעבר האי 'עלמא דשיקרא', הנוגס וזולל בזמנו של האדם באכזריות, הייתה היעדרותו המוחלטת מאירועי שמחות וכיוצא באלו.

"בילדותי", סיפר בנו, הרב יעקב, "השתתפנו בחתונה משפחתית קרובה מאד. אבא נעדר מהאירוע, כרגיל וכמובן, ואני הסתובבתי באולם-השמחות אנה ואנה. פתאום ניגש אלי אדם: - איפה אבא?... 'הלך לשיעור', השבתי. מבחינתי לא היה בכך שום חידוש, מילתא דפשיטא. אבל אז הביט בי השואל לרגע, ואחרי כן סימן בידו בתנועה שמשמעותה כאומר: נו-נו, משוגע... תחושת אומללות של ממש פשטה בי, הרגשתי נבוך וחסר אונים – מה רוצה ממני האיש הלזה... אבל אז הוא המשיך והכריז בהתרגשות, מילה במילה בניגון של מוסר, את לשונו של רבנו יונה במשלי: "באהבתה תשגה תמיד... אין התורה... מתקיימת... אלא במי שמשתגע אחריה"... זו היתה אפוא כוונתו; "משוגע" – אחרי התורה!"

מה חביבה היתה עליו מליצתו הכאובה של המשגיח דסלבודקה, רבי משה טיקוצ'ינסקי זצ"ל: "במשנה כתוב: בהמה גסה נקנית במשיכה... אכן כך היא חזותו של מי שכל דבר מושך אותו מן הגמרא והלאה... פעם זו חתונה, פעם זו לוייה, ופעם זו "מצוה" אחרת – כל אלו קונים אותו בבלי דעת..."

מעשה בר' איסר זלמן
באחד השיעורים בחודש אלול תש"ע, לקראת "הימים הנוראים" האחרונים לחייו, קרא רבנו את לשון הרמב"ם בהלכות מזוזה: "חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל עת שיכנס ויצא יפגע בייחוד שמו של הקב"ה ויזכור אהבתו וייעור משנתו ושגייתו בהבלי הזמן וידע שאין שם דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים".

הוסיף ואמר: זה מהדברים שצריכים לדעת, שכאשר עומד האדם ליד המזוזה, הוא מתבונן בנקודה הזאת "שאין עומד לאדם לעד ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור העולמים". הנה לפעמים הוא מחליט לנסוע לאיזה מקום... ואז, כשהוא יוצא מביתו, הוא עומד ליד המזוזה... והנה הוא נזכר בזה שאין דבר העומד לאדם 'אלא צור העולמים', וממילא, מיד "חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים", הוא מחליט שהוא כבר לא נוסע...

ובמכתב אחד, סמוך ונראה לכך (ג' תשרי תש"ע), מספר רבנו בענין זה מעשה נוקב – שלקחו ברור: שמעתי בילדותי מכבוד זה דודי מו"ר ה"תורת זאב" זצוק"ל, שהיו מספרים ב"עץ חיים" על מרנא ורבנא רבה של ירושלם רבי שמואל סלנט זיע"א, אבי "עץ חיים" והמסתעף, שפעם בלפנה"צ אחד יצא להלוי', בר מינן, בירושלם שבין החומות, והבחין שבין המלוים יש כמה מבני הישיבה "עץ חיים", ונגש אליהם ויען ויאמר ברגש קודש: הנה הנדיבים של הישיבה אינם זקוקים כלל וכלל למצוות שלכם, מצוות כאלו יש להם בעצמם בשפע [ברית מילה, פדיון הבן, הלוית המת, הכנסת כלה וכו' וכו'], מה שהם צריכים זה רק תלמוד תורה, שאין להם בעצמם, ולזה נותנים מכספם, שיהי' להם חלק בתורה, כיששכר וזבולון, ולכן חייבים אתם לשוב מיד לישיבה הקדושה ולחזור מיד ללימודכם!... וכן עשו!... ישמע חכם ויוסף לקח!...

וסיפור אחר שהשמיע באותו ענין, אף הוא משבילי ירושלים של מעלה, היה עדות מפי רב זקן אחד, ששמע באוזניו שיחה קלה שבין מרן הג"ר איסר זלמן מלצר זצ"ל וזוגתו הרבנית ע"ה, תוך כדי הליכתם ברחובה של עיר – בשובם ככל הנראה משמחת חתונה אחת...

היה זה בשעת חצות ליל, כשצעד אותו רב, אז בחור צעיר, בסמוך ל"בתי ברוידא" – בהם התגורר רבי איסר זלמן. לפתע הבחין כי רבי איסר זלמן והרבעצע'ן ביילא הינדא צועדים מאחוריו. זז מן הדרך, האט מהליכתו והחל פוסע כמה מטרים מאחוריהם. לפתע חלפו בסמוך לבית מדרש קטן, ומחלונו בקע קול מתוק ונעים של לימוד תורה. בחור צעיר ישב שם ולמד, בשעת לילה כה מאוחרת, בניגון ערב...

לפתע נפנתה הרבנית ביילא הינדא, שהיתה אשה גדולה ומשכלת ביראת אלוקים, ואמרה בנימה של טרוניא: "זוניא – היה זה כינוי שמו מילדות – דו הערסט? השומע אתה? ראה כיצד הבחור הפקח הזה (- דער קלוגער בחור) יושב ולומד כל כך גישמאק, ואילו אנחנו, שני זקנים כסילים (- צוויי אלטע נארָאנים) הולכים לחתונות...".

וכל כך חדרו הדברים לליבו של רבי איסר זלמן, עד שהחל לפזם לעצמו בהתעוררות שוב ושוב: 'זוניא... אזא נאר ביסטע... דו זעסט... דער בחור זיצט און לערנט אזוי גישמאק, און דו אלטער איד, גייט אויף חתונות...'

בכמה וכמה הזדמנויות סיפר רבנו: ערב אחד, בישיבת סלבודקה, נותר ההיכל ריק, לרגל השתתפות תלמידי הישיבה בחתונת אחד מחשובי הבחורים. הרב אברמסקי שהה כהרגלו בחדרו אשר בבית ראש הישיבה הגר"מ שולמן, והנה פתאום הגיע לאוזניו קול תורה הבוקע מכיוון היכל הישיבה. הרב אברמסקי, שהיה אז בזקנותו המופלגת, יצא מחדרו לכיוון היכל הישיבה, והנה הוא נתקל בבחור אחד – הלא הוא הג"ר יצחק זילברשטיין – היושב על מקומו ולומד... ניגש אליו הרב אברמסקי, נשק בידו ואמר לו: "אתה זוכה כעת לקנות את התורה באחד מארבעים ושמונה קניינים שהתורה נקנית בהם; "במיעוט דרך ארץ"... כולם נוסעים לחתונה כיון שחוששים הם ל"דרך ארץ", אבל אתה אינך מתפעל ממחשבה זו, אלא יושב ולומד... אתה תזכה ותהיה גדול בתורה... אמא שלך, הזקוקה לרפואה, תהיה בריאה בזכות שאתה יושב ולומד...". וכך הוה, שהאם הבריאה והאריכה ימים ושנים הרבה. ועוד הוסיף הרב אברמסקי ואמר לו: "גם אני למדתי בישיבה. שש שנים למדתי ב'טלז', ובכל שנותי בישיבה יצאתי לשתי חתונות בלבד... חתונה אחת של האחות שלי, והשניה היתה החתונה של הרבנית...". והיה רבי משה מרדכי מסיים: "הא לכם, כך צמח הרב אברמסקי להיות 'שר התורה'...".

גם אבא לא היה ב'שלום זכר' של הנכדים
בתת השם שמחה במעונו של רבנו, בעיתות חתונה של בן או בת, היה נמסר השיעור ב"ירחי כלה" מפי אחד מותיקי לומדי השיעור. אפס בנישואי נכדותיו, היה משתתף בחופה – לאחריה היה פונה והולך למסירת השיעור כרגיל – ושב להשתתף בסיום החתונה... ואגב: בסוף החתונה, בהתאסף עם רב מאנשי השיעור ואחרים, היה רבי יעקב צוקר הי"ו, מאנשי השיעור, עומד ומשמח בדברי בדחנות ספוגים ביראת שמים, ומנצל את ההזדמנות להביע בריש-גלי מקצת שבחו בפניו, מרחשי לבבות לומדי השיעור וכלל הנהנים לאורו של רבנו.

ומעשה שהגיע רבי משה מרדכי בליל שבת קודש למסור את השיעור ב"ירחי כלה", ניגש אליו פלוני שלא יכול היה לכבוש את תמיהתו: והרי עכשיו מתקיים, במרחק לא גדול, ה"שלום זכר" לרגל הולדת נכדו של הרב, וכיצד לא הולך לשם?

מאור פניו של רבי משה מרדכי לא כהה, כאשר השיב בניחותא לשואל הנדהם: "גם אבא שלי ז"ל (שנלב"ע בחטף, בטרם השיא את ילדיו) לא היה נוכח ב"שלום זכר" של הנכדים שלו..." ולא הייתה זו הברקה נאה בעלמא, אלא תשובה עניינית לגמרי. בהספד רבנו על אחיו הגדול הג"ר שמואל זצ"ל גאב"ד קרית אתא, בתוך השלשים (טבת תשס"ד) בבני ברק, סיפר:

החפץ חיים מספר על יהודי אחד [בשם פרנקל], שיום אחד - כשהיה כבר מעל גיל ששים - החליט שהוא לא הולך יותר למסחר, ונשאר בבית המדרש. אנשים באו לחנות, ורואים שהחנות סגורה. באו לביתו, לשאול מפי אשתו אם קרה לו משהו, והיא אומרת שגם בעיניה ייפלא, היתכן שלא הגיע עד עכשיו?! - ועדיין היא ממשיכה לחכות, השעה אחת, שתים, ומתקרבת כבר השעה שלש בצהריים... בשעה שלש הוא מגיע מבית המדרש. ואז היא שואלת אותו 'מה קרה?' והוא משיב לה... 'אחרי התפילה, נפטרתי...'

- - הוא "מת".

אחרי התפילה, הוא הוריד את הטלית, חלץ את התפילין ו...קיבל "דום לב".

והאשה תמהה: 'אם כך, איך באת?' – והוא עונה: 'וכי מה אכפת לך אם קמתי אחרי כן לתחיה??'...

וזה מה שכותב החפץ חיים ("שמירת הלשון", שער התורה פ"ד בהגהה), על מאמר חז"ל "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה": - שהוא מחליט שהוא מת...

בהמשך דבריו שם, העיד כדברים הללו ממש על חותנו זצ"ל: "זכיתי לגור אצל ר' שלמה כהן זצ"ל, שהיה נכד של ה'חשק שלמה', וכיון שהיה אדם חשוב היו מגיעות אליו הרבה הזמנות, עשרות בכל שבוע, לכל מיני שמחות, בריתות, חתונות, שבע ברכות, בר מצוה וכו'. אבל הוא לא נהג ללכת. פעם שאלתי אותו על כך, ואמר לי: הרי לא יֵדע האדם את עתו. אף אחד לא יודע מתי זה יקרה, אבל זה הרי יקרה פעם... תתאר לעצמך אחרי שזה יקרה, אחרי שהוא כבר נפטר ואיננו עוד בעולם. יבואו אנשים, ידפקו בדלת וישאלו: 'שלום, פה גר הרב כהן?... בשבוע שעבר עשינו חתונה. שלחנו להרב כהן הזמנה והוא לא הגיע. מה הסיבה שהוא לא הגיע?', ואתם הרי תענו ש'הוא כבר לא מגיע... כבר לפני שבוע קמנו מהשבעה'... החלטתי אפוא לעצמי, כי אין התורה מתקיימת אלא במי שממית... - ואני כבר מת... כך אמר ר' שלמה כהן, וזאת מלמד אותנו החפץ חיים: מה אתה רץ לכל מקום, וכי יש לך איזו כספת עם כמה אלפי שנים?...".

איך יידעו את התירוץ אם מסתובבים בחתונות?
באחד הימים הגיע אל רבנו מכתב מאת ת"ח היושב באחת מפזורות הגולה, ובו הוא שוטח קושיה עצומה שמתחבט בה. מוסיף הכותב ומספר, כי אמש השתתף בחתונה בעירו, שם פגש בהרבה ת"ח חשובים, שאל את כולם שאלה זו – ואין עונה אותו.

על אתר השיב רבנו במכתב חוזר, כי השאלה מופיעה בחידושי הריטב"א במקום, וכן ה"חתם סופר" מאריך בדברים עליה. ביני וביני, בסגנונו האופייני, אמר רבנו לבנו שעמד בסמוך: "שני דברים מוזרים יש כאן... ראשית, איך הוא חשב שהם יידעו את התירוץ, אם הוא רואה בעיניו שהם מסתובבים בחתונות... וכי מתי יספיקו ללמוד ולדעת?!... ושנית, פליאה לי עליהם – אם אינם יודעים עדיין ריטב"א בביצה, איך באמת הם מסוגלים ללכת לחתונות?!..."

והן אמת, כי כל-כך היתה תחושת ערך יקרת הזמן חיה ומוחשית אצלו, עד שהיתה לה השפעה מבורכת על סובביו ושומעי-לקחו. הכל ידעו והבחינו כי זמנו יקר מפז, מנוצל להפליא, הוא איננו מסוגל להבין איך מסוגלים הבריות לבזבז את הזמן – וכל זאת מבלי פגימה אף כהוא-זה בשמחת החיים ואוירת הנעימות שהשרה תמיד במחיצתו. אדרבה, לא כ"מחייב" עמדה דמותו, אלא כ"מזכה" בהכרת ערך היהלומים המפוזרים סביב לרוב, הלא המה הרגעים, השעות והימים החולפים...

אחר הסתלקותו, התוודה אחד מותיקי לומדי השיעור, הרב י. ל.: "מסופר על תלמיד של בעל התניא, שפרק עול והשתמד רח"ל. אמר: על דבר אחד אינני מוחל לרבי לעולם ועד, על כך שבשנות הסתופפותי אצלו 'הוציא לי את הטעם' מעבירות.

מאז שזכיתי אני לשמוע את רבנו, גיליתי אט אט ש'הוציא לי את הטעם' מההליכה לחתונות. אף בחתונות משפחתיות, מכבד אני את קרוביי בסיבוב בין השולחנות וברכת מזל טוב לבבית, אבל אינני מסוגל עוד לשבת ולבלות את הזמן כבעבר. רבנו הביא פעם בשם הגר"א, שהיצר הרע מתחיל לגרור את האדם לקלות ראש, על ידי "שמחה של מצוה"... לפי דרכו פירש רבנו בדומה לכך, שהיצר רק אומר לאדם 'היום אתה פטור מתלמוד תורה, היום תלך לחתונה...'. על ההרגשה הזאת שהנחיל לנו והשריש בעצמותינו – אסירי-תודה אנו לרבנו, לעולם ועד...".

"בנערותי", סח אברך מיוצאי "ירחי כלה", שנתגדל על דרשותיו של רבנו – "לקח אותי פעם אבי זצ"ל ל'שלום זכר' שהתקיים בבית רבי משה מרדכי, לרגל הולדת נכדו. בדרך אמרתי לאבא: הלא זו בושה לבוא לשם... כל כך הרבה אנחנו שומעים ממנו שלא ללכת לשמחות ולא לבטל את הזמן; הוא עצמו הרי מעולם לא הולך לשום מקום; באיזה פנים נבוא אליו?!... כשהגענו לבית רבנו, סח לו אבי את הדברים כצורתם, בשמי... צהבו פניו ואמר: הוא צודק! הוא צודק!..."

כזה הוא לשונו הזהב של ה"חזון איש" (קובץ אגרות, א', ח'): "ואמנם לא קל הוא לקבוע לימוד שקידתי, אבל הכבד הוא רק כרגע, והקובע בהסכמה גמורה ללימודו, חיש מהר יסורו ממנו כל הכובדים ואין עונג בעולם כשקידת התורה"

אפס כי לאחר שקבע רבי משה מרדכי בעצמו הסכמה גמורה ללימודו, הסיר ממנו כל הכובדים, והתענג על שקידת התורה – שבעתיים זהרו באור מיוחד, למי שהבחין, אותן פעמים בודדות ששינה ממנהגו, הכיר בתפקידו והלך להיכן שצריך ללכת...

- יהודי 'בעל-הבית' פשוט ושקט, מבאי "ירחי כלה" בין הערביים למנחה-מעריב, זכה לראות את בתו הבוגרת נכנסת לחופה, אחר שמצאה את זיווגה עם בחור מחוץ לארץ, ללא מכר וגואל. בניגוד מושלם לכל אופי הנהגותיו, נעתר רבנו ללא אומר ודברים, ונסע לגבעתיים לסדר קידושין בחופתם...

- איש מוכר בבני ברק, עני בדעת, ואין שעתם של הבריות פנויה להתייחס אליו די מחסורו. ביום מן הימים, לאחר שנים רבות של המתנה וציפיה, זכה לחבוק בן למזל טוב. נדמה היה כי שמי-שמים לא יוכלו להכיל את עליצות-רוחו, כמו שיכור התהלך מרוב שמחה. ימים רצופים עמל להכין את ה"שלום זכר", בבית כנסת גדול ומרווח, הן מבלי ספק יבוא כל עם ישראל כאיש אחד לשוש איתו משוש... דוקא רבנו, שאיש לא ציפה לנוכחותו, הטריח עצמו אחרי השיעור בליל שבת, לשׂמֵח נפש שוקקה...

- "בשבת-הגדול תשל"ט", נזכר אחד מבניו, אז ילד כבן אחת עשרה, "אחרי תפילת מנחה בבית מדרשו "ירחי כלה", פונה אלי פתאום אבא, במילים אלו: "תלמיד חכם עושה כעת בר-מצוה לבנו, בוא וניגש לשם...". היה זה הג"ר אליהו ליכטנשטיין זצ"ל, ת"ח מובהק שהתגורר בסמוך, ברחוב הרב וסרמן. הלכנו לשם לסעודה שלישית, ולא אשכח כיצד בחשכה ששררה בבית אבא ישב ושר ברגש 'ידיד נפש', 'והביאותים אל הר קדשי', וממש ניהל את השמחה עם כל הלב...". – מבעד לעלטה, נפתח כאן חרך צר להציץ בו על אהבת תורה שליהטה בו ברבנו, ולא עלתה בידו לכובשה: "תלמיד חכם עושה בר מצוה לבנו"!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!