מי כעמך ישראל: ספר תהילים מוכתם בדם חללים

אם להיות ריאליים, המלחמה בעזה טרם הסתיימה. אלפים מתושבי הדרום ממשיכים לחיות תחת אימת הרקטות. ובעצם, הרי דוברי החמאס עצמם מצהירים השכם והערב כי הם אינם מחויבים להפסקת-אש מכל סוג שהוא. נאמן להשקפה זו, אני מרשה לעצמי להמשיך לכתוב הערות בשולי 'צוק איתן'.

חבר מהיחידה לזיהוי חללים של צה"ל, חזר השבוע ממילואים בעזה. לא ראוי להעלות על הכתב את המראות המחרידים שנגלו לנגד עיניו. אז ביקשתי ממנו לשחזר רגע אחד שלא יישכח, והוא בחר להגדיר תופעה.

וכך סיפר לי: "במהלך סריקת חפצים של חייל שנהרג, מצאנו לא פעם אפוד ספוג בדם. היות ונוהגים בצבא לקבור כל פריט שנספג בדם הנפש, אנחנו נדרשים להוציא את כל הפריטים מהכיסים. וכך, נחשפנו לממצאים הבאים: בכיס הראשון – אנחנו מוצאים רימון. בכיס השני – ספר תהילים מוכתם בדם. בכיס השלישי – ספר שמירת הלשון. בכיס הרביעי – מסילת ישרים. לא תאמין. בכל כיס – ספר קודש אחר, מוכתם בדם.

"אחר-כך, הלכנו לבדוק את הטנק שבו נהרג החייל, ואנחנו מוצאים, להפתעתנו, בכל תא – ספר אחר. בתא האחד – גמרא במהדורת כיס. בתא השני - 'אורות התשובה' של הרב קוק. בתא השלישי – 'ילקוט יוסף'. וכן הלאה. אחר-כך מראים לנו תמונה של החייל שנהרג. הוא חבש כיפה קטנה בגודל מטבע. לא היית מאמין שזה הוא שיצא למלחמה כשהוא מוקף בספרי קודש. מי כעמך ישראל".
הוא מוסיף: "כל-כך רצינו להביא להורים השכולים ספר למזכרת, אבל הכל היה ספוג בדם – ונאלצנו לקבור הכל, על-פי הוראת הרבנות הצבאית".

הצדיק הנסתר של 'חלות לנדנר'
רבי חיים-שמואל אייזנטל זצ"ל, מחשובי חסידי סלונים, נקרא לישיבה של מעלה. הגעתי לביתו בשכונת בית ישראל בירושלים, כדי לנחם את בנו, הגאון-הצדיק רבי פנחס אליהו אייזנטל שליט"א, הצועד הלכה למעשה בדרכו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א. כצפוי, באתי לחזק – ויצאתי מחוזק.

הבן שופע סיפורים על דמות האב – זן נדיר ההולך ונכחד של אנשי עמל, בעלי-בתים, שהצניעו צִדְקוּת מופלאה בחסות הפַּשְׁטוּת החיצונית. הוא נקשר בתל-אביב לאדמו"ר הצדיק רבי מרדכי-חיים קסטלניץ (ר'-מוט'ל) זיע"א, מנהיג חסידות סלונים לאחר השואה. במשך שנים רבות, נהנה ר' חיים-שמואל מיגיע כפיו במאפיית החלות והלחמניות של 'לנדנר'. אז, כמו היום, העבודה הקשה ביותר היתה בערב-שבת. הוא היה לש את הבצק, עומד ליד התנור הלוהט, מוציא ומביא את החלות המהבילות, ומפזם תוך כדי את שירי השבת של סלונים.

דקות לפני כניסת השבת, היה חוזר הביתה, עייף ותשוש. טובל ועולה, מכין עצמו לשבת-קודש, צועד לבית-הכנסת, ושב לביתו לקדש על היין. אוכל פרוסת חלה וחתיכת דג, מחמיא לרעייתו שתיבדל-לחיים-טובים על המטעמים, שר את זמירות השבת, ונופל שָׁדוּד על השולחן. "ברגע שאבא סיים את העבודה הרוחנית – את זמירות השבת – הוא נרדם", היתה נוהגת האם להסביר לילדיו הרכים.

למרות העייפות הכבדה, היה מתעורר לאחר שעות אחדות וצועד לשכונת מאה-שערים, שהרי חסיד אדוק כמותו לא יוותר על טיש ליל שבת בסלונים.

"מעולם הוא לא נהנה מדבר לא רוחני!", מעידה האלמנה.

והנה סיפור מפעים על הישרות שלו: "כל ילד שאביו עבד במאפייה, ידע שאפשר להיכנס ולקחת כמה לחמניות שרוצים בלי לשלם. חוץ מאבא. הוא אף פעם לא אמר לנו, הילדים, לא לקחת לחמניות, רק ביקש: 'על כל לחמניה שאתם לוקחים, אתם תולים פתק על המסמר הנעוץ בקיר'. בסוף היום ראינו את אבא מחשבן את הסכום לפי מספר הפתקים שהשארנו, מוציא מכיסו מטבעות ומכניס לקופה".

המסר, על-פי הגרפ"א אייזנטל: "הורים רבים מנסים להשפיע על ילדיהם – באמצעות שיחות ואזהרות – להתרחק מהגזל. אבא מעולם לא אמר לנו דבר. אבל הדוגמה האישית של היושר, שהוא העניק לנו, היתה חזקה מכל שיעור".

אגב כך, מספר הבן שני סיפורים מטלטלים ששמע מאביו על הענווה של רבו המובהק, 'ר' מוט'ל' מסלונים, באווירת הימים לאחר המלחמה.

"הרבי מקופיטשניץ הגיע לראשונה לארץ. רבי מוט'ל מאד רצה לראות במו עיניו את המלכוּת הרוז'ינאית. הוא התחמק מהגבאי שביקש להסיע אותו לתל-אביב, קרא לאבא שלי והלך יחד איתו לחנות 'שמאטע'ס' במאה-שערים. הרבי קנה שם – לא פחות ולא יותר – מעיל חאקי, ולבש אותו, כשהמעיל החסידי מבצבץ מתחת... משם הם נסעו לתל-אביב. הרבי המתין עד שנכנסה קבוצה לאדמו"ר מקופיטשניץ, השתחל בין האנשים, ראה את הרבי, וחזר מיד לירושלים".

המסר, על-פי הגרפ"א: "הרבי סלד מהכבוד וגינוניו. הוא פחד שאם יזהו אותו כאדמו"ר, יתנו לו כבוד ויושיבו אותו על כסא ליד האדמו"ר מקופיטשניץ עם צלחת פירות... בעידן של היום – שכל תנועה של כל רבי מתועדת בתמונה בעיתון – מצוה לספר סיפור כזה".

מעשה נוסף: "בשבת הראשונה של האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זיע"א בארץ, ערך טיש באחד מבתי-המדרש בשכונת בתי ורשה. אצל ר' מוט'ל לא היו חוכמות. היה לו סדר-יום. הוא התפלל מנחה מוקדם, נטל ידיים, אכל סעודה שלישית, בירך ברכת המזון וצעד לבתי ורשה להשתתף בסעודה שלישית בבעלזא.

"גם הפעם ר' מוט'ל נכנס למקום הטיש, כאחד האדם, בתקווה שלא יזהו אותו כאדמו"ר, שהרי האדמו"ר מבעלזא הגיע זה עתה מאירופה, ואיך יכיר אותו? אך מיד עם כניסתו, עבר מולו רבי אהרן ואמר לו, להפתעתו: 'למה בירכת ברכת המזון?'. הוא ציווה עליו: 'תיטול ידיים שוב, אני רוצה לכבד אותך ב'זימון'..."

ר' חיים-שמואל, שנסתלק השבוע, הוא שריד לתלמידי האדמו"ר ר'-מוט'ל. התפוח, מסתבר, לא נפל כלל מהעץ. איפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים ההם.

לרעיונות ותגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!