הדעה והציבור: למה אין לכם תרבות דיון? • טור

שפת הדיבור והכתיבה אינה רק מייצגת ומאפיינת את החברה הדוברת אותה, היא בעיקר מעצבת את החברה ואת דעותיה.

חז"ל כבר לימדו אותנו: (מסכת פסחים ג’ ע"א) "אמר רבי יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר 'מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה'". ופירש רש”י "ולא כתיב הבהמה הטמאה כי אורחיה, הרי שמונה אותיות עיקם, 'הטמאה' חמש אותיות הן, 'אשר איננה טהורה' שלש עשרה אותיות". והוסיף רש”י "ואע”ג דבאורייתא כתיב טמא, שני אורחיה בחד דוכתא, ללמדך לחזר על לשון נקיה". עכ”ל.
לאמר, שכשאדם מדבר בשפה נקיה הוא מקבע בנפשו פנימה את הנקיות ומרומם את עצמו.

מזה זמן רב שאני עוקב אחרי השיח והדיונים בחברה החרדית. גם אחרי השיח הפנימי וגם אחרי השיח מול החברה הדתית-לאומית והחברה החילונית (לא "עם", אלא "מול"). ולא לשיחות גרידא, כמובן, כוונתי, אלא לדיונים בנושאים שונים העומדים על הפרק ובמיוחד בנושאים טעונים: מדינה/צבא/עבודה/לימוד תורה/לומדי תורה/ישיבות/כוללים/לימודים תיכוניים ואקדמאיים/השקפה/חוגים/מפלגות/רבנים, וכד'.

שני דברים בולטים מאד בחלק גדול מהדיונים הללו. הדבר הראשון הוא, השפה הבוטה, התקיפה, האלימה כמעט, בה מתנהלים ה"דיונים" הללו, שפה ההופכת אותם מדיונים - לקרבות רחוב, והדבר השני, הן התגובות לגופו של טוען ולא לגופה של טענה, תגובות על האיש ולא על האישיו.

הצירוף של השניים, יוצר מכל דיאלוג - שני מונולוגים מקבילים שלעולם לא יפגשו. ומביא לכך שכל מה שהיה יכול להתפתח לשיחה ולדיון ואולי אף היה מביא להבנות והסכמות, הופך להתבצרות כל צד בעמדותיו ואף להתחפרותו בעמדותיו הראשוניות עמוק יותר.

בצורה הזו אף צד, לא רק שלא מצליח לשכנע את בן שיחו, אלא אפילו לא מצליח להביאו להבנה הבסיסית שיש הגיון מסויים גם בעמדתו.

יש סיפור ידוע על ראש הממשלה לשעבר, לוי אשכול, שלאחר אחד הדיונים הסוערים בכנסת מצאו את הדף עליו היה כתוב נאומו, ובצד הנאום - הערות שוליים. ליד אחד הטיעונים היה כתוב בסוגריים "טיעון חלש. להרים את הקול". כשאין טיעונים והסברים חזקים מחפים עליהם בהרמת קול, בניסוח תוקפני ובפאתוס מתלהם. זה לא עבד בעבר ולא יעבוד בעתיד. תוקפנות וכינויי גנאי אינם תחליף לשכנוע ולנימוקים. זה רק גורם לדירדורה של החברה כולה.

השפה וצורת ההתקפה הללו לקוחות ממחוזות קנאיים-קיצוניים אלימים מאד, שהפכו את הקנאות לערך ואת התוקפנות לדרך. ה"עיתונות" החרדית-מפלגתית אימצה את השפה הבוטה הזו ככלי לשטיפת מח, להנעת המונים ולגיבושם לכלל יחידה לוחמנית אחת, ולתקיפת היריב התורן כבר לפני שנים רבות, אבל העלתה את הרף בכמה מדרגות כלפי "מעלה" בעשרים השנה האחרונות. בעקבות זאת, השיח הפנימי כולו הפך לשיח קשה, אלים ובוטה.

לא בכדי הפכו הויכוחים והדיונים הפנים-חברתיים הלגיטימיים, הקיימים בכל חברה, למחלוקות הרסניות בחברה החרדית, ולא מאליו החברה הזו מתפלגת ומתפצלת לפלגים ותתי פלגים.

להלן מבחר ציטוטים ממספר דיונים פנים-חרדיים שנכחתי בהם, או שקראתי אותם. חלקם היו בהתכתבות וחלקם נערכו פנים אל פנים. ומבחר ציטוטים ממספר כתבות ומאמרים שנכתבו בעיתונות המפלגתית-חרדית.

הנה ציטוטים נבחרים מדיונים קבוצתיים פנים-חרדיים:
"שקרן/כופר/עוכר ישראל/רפורמי/מזרוחניק/חרד"ק/חצוף/חילוני/שמאלני/בעל טראומות אישיות/צבוע/טמא/צא ממחנינו/סרת מן הדרך/פורש מן הציבור/משוגע/מרדן/מי אתה בכלל/שוטה/רשע/גס רוח/אידיוט/מי שמך/מגעיל/שונא/מחבל/בטלן/נוכל/רשע מרושע/זקוק לכדורים פסיכיאטרים/פורץ גדר/משת"פ/מנוול/גועל נפש/שונא התורה/סוכן כפול/נבל שלא ברשות התורה/חולה נפש/שונא ישראל". ועוד ועוד. אוקיינוס שלם של כבוד הזולת ואהבת ישראל צרופה.

והנה ציטוטים נבחרים מהעיתונות המפלגתית:
"שמד/יעדים הרסניים/דרכים עקלקלות/גייס חמישי/משת"פים/תעלוליהם/רפורמים/תכנים פסולים/נזק חמור/ דברים צורמים ביותר/התעללות נפשית ורגשית/מתריסה/תופעה חמורה/הזדעזעו עד עמקי נפשם/מזימה/שלטון רשע/דיאלוג מתרפס והרסני/שונאי ה'/כברווזים במטווח/שועלים קטנים מחבלים בכרמים/נדהמים/פעילות הרסנית/נזק עצום/רעיון ארסי/ציידי נפשות/מסיונרים/יוזמה מסוכנת/הנפת גרזן/זדון/חוצפה נוראה/מעשה נבלה/ זעזוע/תדהמה/חלחלה/שונאי התורה/מחאה חריפה/זועק לשמים/תערובת זרה/צביעות נוראה/רעיון עיוועים/פרצות בחומה/חורבן/עירעור היסודות". וכן הלאה וכן הלאה. מעיין שופע ובלתי נדלה.

הכל מנוסח בקיצוניות המירבית האפשרית, עד הסוף, עם אש זרה רושפת בעיניים וסכין בין השיניים.

מישהו מקשיב לזה בכלל? מישהו מאזין? האם כל כינויי הגנאי והביטויים התוקפניים-אלימים הללו יביאו מישהו לחשוב שמא הצדק, כולו או חלקו, עם החולק עליו? הרי כל הביטויים הללו יביאו אותו למסקנה אחת ברורה, שמולו עומד אויב ויריב מר השואף לכלותו, לבטל את דעתו מכל וכל ולמנוע ממנו איזושהי לגיטימציה קיומית.

וכי גדולי ישראל שאת קולם ודעתם, לכאורה, מנסים לשקף בצורת הבעת הדעה הזו, ובצורת הכתיבה הזו, מדברים כך??? מישהו שמע אי פעם רב וגדול בישראל מדבר או מתבטא כך???

כל זה משחית את החברה ואת ההתנהגות החברתית, שהפכה אלימה מילולית (ולעיתים גם פיזית), תוקפנית, חסרת סבלנות ונטולת סובלנות. וזאת מבלי שהתייחסתי כלל להשחתת הילדים והנוער שגדלים לתוך האוירה והאקלים הקשים הללו. הלגיטימציה לחשוב אחרת נעלמה וזכות הבעת הדעה השונה אינה קיימת עוד. ה"אני ואפסי עוד" שולט ברמה והוא מנהל כאן את העניינים.

מדוע איננו יכולים לדבר איש עם רעהו וחוג עם חברו באותה שפה בה אנו מדברים עם חילוניים אותם אנו רוצים לקרב לשמירת תורה ומצוות, או להסביר להם את עמדותינו בנושאים שונים? מישהו מעלה בדעתו שכך ננהל איתם את השיח? הרי כל בר-דעת מבין שבצורה כזו לא נשיג מאומה אלא רק נרחיק אותם מאיתנו לנצח. האם מטרתנו לרמוס את "היריב"? להשפיל אותו? לדרוס אותו? וכי מטרתנו היא להחליף מהלומות מילוליות, או שמא לשכנע את הזולת ולהשפיע עליו? ככה משכנעים? ככה משפיעים?

ברור לי שאם השפה תהיה שפת שיחה ודיון ולא שפה תוקפנית ואלימה ואם הטיעונים יהיו לגופה של טענה, ולא התקפה על אישיותו של הטוען אותה, לא רק ישמעו את הדברים, אלא גם יקשיבו להם! וברור לי באותה מידה, שהחברה החרדית כולה תצא נשכרת מהעלאת רמת השפה ואיכותה מתחתית של קרבות פנים אל פנים בשיניים חשופות ובצפרניים לטושות אל דיאלוג מנומק, הגיוני, פורה, מעשיר, משתף, משפיע ומשכנע.

המשנה במסכת אבות אומרת, "אבטליון אומר, חכמים, הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל". (מסכת אבות, פרק א' משנה יא'). דברי משנה זו אינם רק עצה טובה, הם הוראה לדורות. הוראה וציווי שאורות אדומים של התראת סכנה חמורה מהבהבים מעליהם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!