57 שנה: הקשר הנדיר בין מהר"א מבעלזא זצ"ל ואביו

ביום ראשון יציינו אלפי חסידי בעלזא בכל קצוי תבל 57 שנים לפטירת האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זיע"א, דודו של האדמו"ר הנוכחי מבעלזא.

'בחדרי חרדים' מגיש לקט עובדות והנהגות, על הקשר המיוחד והמופלא בין האדמו"ר מהר"א מבעלזא זצ"ל לאביו האדמו"ר מהרי"ד מבעלזא זצ"ל.

פעם הגיע אחד החסידים לבעלזא ביום חמישי, בכדי להסתופף בצל המהרי"ד זי"ע. לתמיהתו, מיד כאשר נכנס לקבל ברכת שלום, צוה לו האדמו"ר שיחזור מיד לביתו.

החסיד ניסה לטעון שהנסיעה עלתה לו בקושי רב, ולכן הוא רוצה לכל הפחות להישאר עד אחר השבת. אך, האדמו"ר עמד בשלו, ואמר לו שיקח ממנו 'קוויטל' היום, אך מיד לאחר מכן עליו לחזור הביתה.

החסיד עשה כמצות מהרי"ד זי"ע, ולמרבה הצער, ביום ראשון שבק חיים לכל חי.

המהר"א זי"ע הסביר אז מהיכן ידע אביו שיומו קרב, על פי דברי הגמרא (סוטה יג:): "בת קול משמיע ואומר וימת משה ספרא רבה דישראל, ויש אומרים לא מת משה, כתיב הכא: 'וימת שם', וכתיב התם: 'ויהי שם עם ה'', מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש".

וסיפר, שפעם ראה הרה"ק רבי שבתי מראשקוב זצ"ל תפילין של מאן דהו, ואמר לו שיראה לכתוב לעצמו פרשיות חדשות. שאל אותו האיש: "הלא הפרשיות שלי נכתבו על ידי סופר ירא שמים?", השיב לו רבי שבתי: "אכן כשרות הן, אך הסופר כתב אותן בתוך שלשים יום לפטירתו, ואז כבר נעלם ממנו צלם אלוקים". וזה הפירוש: "משה ספרא רבה", שהוא כתב שלשה עשר ספרי תורה ביום מותו (דב"ר ט, ד), ואם כן סימן הוא שלא מת, כי אם כן לא היה יכול לכתוב את ספרי התורה.

כך גם באותו חסיד – סיים מרן מהר"א זי"ע – כאשר הגיע אל אבי, ראה שנעלם ממנו צלם אלוקים, וכך ידע שיום מותו קרב.

"השולחן אשר לפני ה'"
מהר"א זי"ע היה מקפיד ביותר להשתתף בשולחנותיו הטהורים של אביו, מהרי"ד זי"ע, גם כשעלה לו הדבר במאמצים אדירים. וכמו שמסופר, שבאחד מערבי פסחים, כאשר נכנס מהרי"ד לבית המדרש לערוך "סעודת בכורים", והקול נשמע למהר"א זי"ע כי נכנס אביו, מיהר והלך לבית המדרש, למרות שבאותו יום פקדוהו יסורים נוראים, ועדיין עמד לפני תפילת שחרית.

בכל עת שישב אצל השולחן הטהור הייתה ניכרת היטב התבטלותו המוחלטת לאביו ולהנהגתו. מקום ישיבתו היה מרוחק ממקומו של אביו - שהיה יושב בצד ימין של השולחן הרחב, בעוד מהר"א יושב בצד שמאל בסמוך לחלון. ובשעה שהחל מהרי"ד לומר את דברות קדשו, היה מהר"א מרכין ראשו, עוצם את עיניו לשמוע את דבר ה', וכך היה יושב עד אשר סיים מהרי"ד את דברות קדשו.

לפעמים היה נדמה לחסידים כאילו נרדם באמצע דברי התורה. אולם, לאחר צאת השבת, היו מגיעים פרחי החסידים לביתו והיו רושמים את התורות (כפי שהיה נהוג גם בחיי מהר"י זי"ע, שהיו באים לבית מהרי"ד לרשום את התורות), וכשהגיעו למקום שלא זכרו באופן מדויק את הנאמר, היה מסייע בידם. ביותר היה הדבר לפלא, כאשר בשנים האחרונות לחיי מהרי"ד, כשקולו נחלש ודברי תורתו לא נשמעו היטב אפילו לאלו שעמדו בקרבת מקום, לא איבד מהר"א אף לא מילה אחת מכל אשר אמר.

כידוע היה מהר"א זי"ע בעל יסורים גדול משחר נעוריו, ועם כל זאת, היה נמנע מלספר על כך לאביו, מהרי"ד זי"ע, כדי שלא לצערו כשישמע על צרותיו. פעם כשתקפוהו היסורים, נענה ואמר לבני ביתו: "מוכרח אני להזכיר את עצמי אצל אבי לברכה ולרפואה". יצא מפתח ביתו, עלה בדירת אביו, ניגש ליד דלת חדרו, הזכיר את עצמו בלחישה ושב לביתו.

בסוף ימיו של מהרי"ד, כאשר הביאו אותו קודם חג הסוכות להניח את הסכך על גבי סוכתו, הגיעו הרבה חסידים לחזות בעבודת הקודש, וגם מהר"א עמד שם בצד.

באמצע עבודת הסיכוך התחיל מהר"א לפתע לדחוף את האנשים שעמדו לפניו, וצעק: "לאט'ץ מיר אדורך, לאט'ץ מיר אדורך" (=תנו לי לעבור), ורץ לקראת אביו, תפסו ואמר: "טאטע!", ומהרי"ד השיב: "נו נו", והכיר לו טובה על זה. החסידים פירשו את הדבר, שמהר"א ברוח קדשו הרגיש מרחוק, שאביו מתעלה ומתקדש בדבקות גדולה, וחשש שמא לא יוכל אחר כך לחזור לאיתנו ח"ו.

"דברים העומדים ברומו של עולם"
פעם, כאשר דיבר הגאון בעל "חבצלת השרון" מטארנופול זצ"ל על דבקותו של מהר"א זי"ע באביו מהרי"ד, סיפר, כי פעם אחת בהיותו בבעלזא ונכנס להיפרד ממהרי"ד, ציוה לו שייכנס גם אל בנו, מהר"א, וייפרד ממנו.

מיהר הרב מטארנופול לעשות כמצות מהרי"ד, והלך לבית בנו, אך בני הבית נענו לו שהוא הלך זה עתה לבית אביו. חזר שוב לבית מהרי"ד, ואכן מצא שם את מהר"א, עומד בחדרו של אביו, בדחילו ורחימו, ומקשיב לדברי אביו, שכידוע נהג לפני תפילת מנחה לספר בענינא דעלמא.

כיון שראה על פניהם של שאר בני הבית שבת שחוק על פיהם, לכן הבין שלא בדברים רמים עוסקים שם, ולכן ניגש וניסה להפרד ממהר"א זי"ע. אך, מהר"א הראה לו שיצא החוצה. לאחר שיצא, התכופף מהר"א מעט ויצא בריצה מן החדר, ונענה להגאון מטארנופול: "דער טאטע רעדט דברים העומדים ברומו של עולם און איהר ווילט מיך שטערן דאס צו הערן?!" (=אבא מדבר דברים העומדים ברומו של עולם, ואתם רוצים להפריע לי לשמוע זאת?!) .

באחת השנים בליל הסדר, כאשר מהר"א עדיין היה ילד צעיר וישב לצידו של אביו מהרי"ד, עשה מהרי"ד כל מיני שינויים בכדי לעורר את לב בנו לשאול כמצות היום, וכל טצדקי שעשה לא הביא את הילד שישאל מדוע עושה כך.

שאלו מהרי"ד: "מדוע אינך שואל אותי על שאני משנה ועושה כך וכך?", השיב הילד: "אויף דעם וואס דער טאטע מאכט פרעגט מען נישט קיין קשיות" (=על מה שאבא עושה לא שואלים קושיות).

כשהיה מהרי"ד מזכיר את שם בנו מהר"א, לא היה מזכירו רק כשהוא מקדים תואר "רבי" לשמו הק', והיה מזכירו תמיד "מיין רבי אהרן".

פעם אחת כאשר חזר מהרי"ד זי"ע ממארינבאד, ובנו מהר"א עדיין נשאר שם, הגיע נכדו הרה"ק רבי משה'לע זצ"ל הי"ד, בנו של מהר"א זי"ע, לקבל פניו, נתן לו שלום והחזיר לו שלום. אמר לו המהרי"ד בין דבריו: "איך ווייס נישט פון וואנעט דו האסט אזא טאטע, ער האט נישט אזא טאטע..." (=איני יודע מהיכן יש לך אב כזה, הלא הוא אין לו אב כזה) .

מהרי"ד זי"ע התבטא פעם על אודות גדלותו בתורה של מהר"א: "איני רואה במאה שנים האחרונות מי שהוא בקי כל כך בהלכה - כבני ר' אהרן".

"קימה שיש בה הידור"
מהרי"ד זי"ע היה נוהג, כי כאשר נכנס בנו מהר"א זי"ע לחדרו, היה מתרומם לכבודו. אולם היה עושה זאת בחכמה ובהסתר מעין רואים. כגון, שהיה מתחכם ומפיל איזה חפץ על הארץ וקם ממקום מושבו כדי להגביהו. פעם אחת השליך דבר מה על הארץ, ומהר"ם מבילגורייא זי"ע מיהר ורצה להרימו. אך אביו, מהרי"ד, קם מיד תוך כדי שהוא עוצר בעדו ואומר לו: "מי ביקש זאת מידך"...

גם בעת עריכת השולחן הטהור היה מהרי"ד קם ממקומו כאשר נכנס מהר"א, אם כי באמתלאות שונות. הבנים שאיחרו להגיע היו עוברים ונכנסים אל מקומם דרך מרווח שהיה מאחורי כסאו. אך, כשהיה מהר"א זי"ע מאחר להגיע ל'טיש', ומנסה להיכנס בדרך עקלתון כדי שלא להטריח את אביו לקום מפניו, והיה אביו מבחין בו, היה קם ואומר לו: "קענסט דאך גיין פון דא..." (=הלא יכול אתה לעבור מכאן), כשהוא נותן לו לעבור בין הכסא לשולחן.

מהרי"ד זי"ע שלח פעמים רבות לומר לבנו בצעירותו, שיאכל יותר ולא יסגף את עצמו כל כך. פעם שלח כן על ידי החסיד המפורסם הגה"צ רבי אברהם לאנדמאן זצ"ל מסטרעליסק, וכאשר מסר את שליחותו אמר לו מהר"א שיאמר לאביו כדברים האלה: "פאר'ן טאטע'ן וואלט איך מיך געווארפען אין פייער, נאר פאר'ן זיידע'נס ווערטער קען איך נישט משנה זיין אפילו ווען איך זאל הערן פון א מלאך. דער זיידע זכרונו לברכה האט מיר געזאגט, אז ווי אזוי עס וועט מיר איינפאלן אין עבודת השם אזוי זאל איך טוהן" (=כדי לקיים את רצון אבי הייתי מפיל את עצמי לתוך כבשן האש, אך מה אעשה שאינני מסוגל לשנות מדברי זקיני ז"ל אפילו אם אצטוה על כך על ידי מלאך, וזקיני ז"ל אמר לי שבעבודת השי"ת עלי להתנהג כפי אשר יעלה בדעתי). מני אז ואילך, שוב לא ביקש ממנו אביו לשנות בזה מדרכו בקודש.

מהרי"ד היה אומר לפעמים לבנו: "דו דינסט דאך דעם אייבערשטער מיט עסן" (=הרי אתה עובד את השי"ת באכילה), ולא היה ניחא למרן זי"ע לשמוע דיבורים אלו, עד שביקש את אחד החסידים שיבקש מאביו בשמו, שלא יעשה עמו "ווערטלעך"...

"התביישתי מפניו"
לאחר מלחמת העולם הראשונה, החמיר מהר"א זי"ע על עצמו בגדרי קדושה והעצים את סייגי הפרישות שנהג בעצמו בתכלית. זוגתו הרבנית מלכה ע"ה, שחששה לבריאותו, ביקשה מהרבנית חיה דבורה ע"ה, שתבקש ממהרי"ד זי"ע שידבר על כך עם מהרי"ד.

לאחר זמן, כששאלה הרבנית חיה דבורה ע"ה את מהרי"ד אם דיבר עם בנו בעניין, נענה ואמר: "דו האסט מיך מכריח געווען איך זאל איהם זאגן, איך האב מיך געשעמט איהם צו קוקן אין פנים..." (=הכרחת אותי שאגיד לו, התביישתי להסתכל בפניו).

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כאשר שהה מהרי"ד בעיר ראצפערט, תפסו שם אנשי השלטון כשלושים איש, ובתוכם כמה מבני משפחתו, וקבוצת חסידים ויושבים, אשר השתמטו מעבודת הצבא. גם מהר"א זי"ע נתפס על ידם, וישבו לילה אחד במעצר, עד שפעלו עבורם בהשתדלות רבה, וכולם שוחררו.

כשיצאו מן המעצר, הלכו כולם יחד לקבל ברכת שלום מאת מהרי"ד, ואמרו זה לזה: "לאמיר גיין אלע צוזאמען", ומהר"א זי"ע גם הלך אתם ולא רצה ללכת לבדו. כשראה מהרי"ד זי"ע את בנו, אמר: "זעה נאר מיין זעלנער..." (=ראו נא את החייל שלי...). והמשיך וסיפר: "כשנולד בני זה, נכנסתי אל אבי ז"ל, כ"ק מרן מהר"י זי"ע להתייעץ עמו על שמו של רך הנולד, ובתחילה חשבנו לקרוא אותו על שם זקנו הרה"ק רבי אהרן מטשערנאביל זי"ע, ברם לאחר מחשבה 'האבן מיר זיך מיישב געווען' לקרוא אותו גם על שם זקנו הרה"ק רבי אהרן מקארלין זי"ע (שהיה חותנו של הרה"ק רבי מרדכי מטשערנאביל זי"ע), וטעם הדבר, שכמו שרבי אהרן קארלינ'ער סבל יסורים עבור כלל ישראל, כך יסבול הוא צרות רבות עבור כלל ישראל...". והפטיר: "גם היסורים שסבלת היום איז געווען א טובה פאר אסאך אידן..." (=היתה בזה טובה להרבה יהודים).

פעם אחת דיבר מהרי"ד זי"ע על יהודי אחד שהיה רחוק מתורה ומצוות, ואמר: "ער איז פון מיין ר' אהרן'ס צדיקים".

פעם אחת איחר אחד מבניו של המהרי"ד זי"ע להגיע לתפילה, לאחר התפילה קרא לו אביו והוכיחו על כך, נענה הבן ואמר: "הלא גם ר' אהרן (המהר"א זי"ע) מאחר ואין אתה אומר לו מאומה!", השיב לו המהרי"ד: "עליו אתה שואל? יש היכל שאפשר לומר אלף תיבות בבת אחת, והוא שייך לזה...".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!