תיארה ​​את האימה כשצפתה ביחידת המוות הורגת את אמה

האנה לואיס הייתה בת שבע כשצפתה בחוליית מוות נאצית מוציאה להורג את אמה. משפחתה נלקחה על ידי חייליו של היטלר ונאלצה לצעוד למחנה עבודה בכפר הפולני אדמפול ב-1943. 

אביה של חנה, אדם, נמלט מהמחנה כדי להצטרף לפרטיזנים, תנועת התנגדות יהודית במלחמת העולם השנייה, וחזר להתריע מפני פשיטה נאצית קרובה, לילה לפני מות אשתו. אמה של חנה, חיה, סירבה להימלט, מחשש שבתה, שחלתה בחום גבוה ובטיפוס, לא תשרוד. "כל עוד אני חיה, אני תמיד אחשוב על איך היא עברה את הלילה הזה", אמרה האנה ל'סקיי ניוז'.

"איך היא קיבלה את ההחלטה שקיבלה? האם זה היה נכון?" למחרת בבוקר שמעה חנה "צעקות" ו"צרחות" לאחר הגעתה של האיינזצגרופן, יחידת ההרג הניידת של הנאצים האחראית על הירי ההמוני ביהודים. "פתאום נשמעה דפיקה בדלת ואמא שלי בכבוד רב כרעה על ברכיה, לקחה אותי בזרועותיה ונתנה לי חיבוק ונשיקה", סיפרה חנה.

"היא לא רצה, היא לא השמיעה קול. היא הלכה לדלת, פתחה את הדלת וסגרה אותה בחוזקה מאחוריה, חיכיתי שהיא תחזור אבל היא לא חזרה".

חנה, בת יחידה, הלכה לחפש את אמה וצפתה איך דוחפים אותה ואחרים לתוך באר בכפר. היא זוכרת שאמה נראתה רגועה אבל לא יכלה ליצור איתה קשר עין. "החלטתי שאני ארד ואקח לה את היד, כמו שעשיתי תמיד", אמרה האנה כשהיא נלחמת בדמעות. "כשעמדתי ללכת ברגליים יחפות, מישהו צעק פקודה והם התחילו לירות, ראיתי אותה נופלת, וראיתי את הדם על השלג".

באדפול נרצחו גם אמה, סבה של חנה, דודה ובן דודה הצעיר שלמה. כיום בת 85 ומתגוררת בצפון לונדון, חנה מספרת את החוויה שלה לציון יום הזיכרון לשואה, יום השנה לשחרור מחנה ההשמדה הנאצי אושוויץ-בירקנאו.

שישה מיליון גברים, נשים וילדים יהודים נרצחו על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם במהלך השואה. במשפחתה שרדו רק חנה ואביה.

חנה תיארה את בן דודה שלמה, שהיה חירש אילם, כ"האח שמעולם לא היה לי" ו"האדם היחיד שהערצתי לחלוטין". היא זוכרת שהייתה בחוץ במחנה עם הילד, שהיה כבן שלוש, כששמעה את קולם של כלי רכב נאציים עוצרים. "הוא לא שמע ולא יכל לדבר אז לקחתי לו את היד", אמרה חנה. "משכתי אותו כדי שהוא ידע שהוא חייב לבוא ורצנו לרפת הקרובה".

חנה סיפרה שהיא צללה לתוך תלולית קש שבה היא ושלמה התחבאו לעתים קרובות אבל היא הבינה שהוא לא שם. היא עמדה לעזוב את מחבואה כדי למצוא אותו כשראתה את בן דודה עומד ליד דלת האסם. "הדלת נפתחה והנאצים ראו אותו והם הרימו אותו ממש בצווארו", אמרה.

"המראה האחרון שלי של בן דודי המקסים היה הגב שלו, והרגליים שלו בועטות. לא ראיתי אותו שוב, כשאיבדתי את שלמה מעולם לא סלחתי לעצמי".

לאחר המלחמה, חנה ואביה התגוררו בעיר לודז' הפולנית והיא מודה ש"קינאה" בילדים אחרים שהיו להם שני ההורים. היא עברה לבריטניה ב-1949 כדי לגור עם דודתה ודודה, בעוד אביה עזב את פולין לישראל ב-1953.

היא נישאה ב-1961 ונולדו לה ארבעה ילדים ויש לה שמונה נכדים, וכיום היא מספרת את מאורעות השואה בבתי ספר ובאוניברסיטאות.

"כל פעם הילדים אומרים: 'את מספרת את הסיפור שלך כי את שונאת את הגרמנים?'", אמרה. "אני אומרת לא, אני מספרת את הסיפור שלי כי אכפת לי ממכם".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!