מצמרר: איך אוכל לשמוח? האישה שאיבדה את מיתרי הקול בטור אישי

והנה אני,

שוב מוצאת עצמי בסופו של יום... מתרווחת, מעט נאנחת על אותה הספה בסלון, זו שמכירה אותי כבר שנים... מכירה את התגובות, אותן תגובות כל ערב.

אני שוב מנסה לזרוק את עצמי לתוך הכר- עמוק יותר למציאות אחרת. נכון, זה לא קל לי שהבית הפוך והר גדול של כביסות במרכז הבית, מתנוסס מול עיניי- הנקרעות לרווחה ומצפות לישועה.

באמת, מאין יבוא עזרי?! איך אני אישה צנומה מצליחה להשתלט על הר שכזה בנוסף לערימת כלים בכיור וקשה לי במיוחד בגלל היותי רגילה לסדר וארגון מופתי בימים כתיקונם....

והיום, אני הרי לא סתם מותשת, היום שלי התחיל צולע במרפאה, שעתיים עירוי ובדיקות שלא נגמרות... וסיוט של מרשם, שרק בגללו התעכבתי שעה יקרה מזמני.. ולא, אני לא צעקתי, בחרתי לא לכעוס, אז נכון שאין לי קול..(שיתוק במיתר קול עקב ניתוחים מורכבים), אבל גם בעיקר כי הבנתי שאת הכוח אני שומרת לאתגרים אחרים הבאים עליי לטובה...

כן, אין לי הרבה ברירה, אני מנגנת בראש את המשפט : "קומי צאי מתוך ההפיכה, כי באמת הגזמתי  לשבת ככה בעמק הבכא...

אני לא יכולה לרחם על עצמי כל היום, ולחוש את הכאב -שאכן כואב בכל שד עצמותיי ולא לעשות עם זה כלום...

אני מוכרחה לפעול.

אני חייבת לשמוח.

להוציא את עצמי רגע למציאות שבה טוב לי בדיוק איך ומה שאני.    

אבל איך שמחים? איך אני יכולה לשמוח כשהפחד שלי (זריקות ודומיהן) הפך לנחלת יומי?!.. הדבר היחיד שאני  עושה כדי לשמוח, זה בכאילו לאמן את השרירים בפה.. שלא יתנוונו...

איך אשמח? כשהקול היחיד שאני מוציאה זה הברות לא ברורות ועם קול חלוש שבקושי מבינים...

איך שמחה? כשאני מנסה לשתות מים מבקבוק עם קשית מיוחדת, אך המים יוצאים מהאף.. כי מערכת הבליעה נתקעה באיזו מעלית בתוך גופי ועד כה לא ברור מתי ואיך זה מסתדר.

כיצד אשמח? אם אף אחד (ואפילו לא אני) לא שומע את קול צחוקי...שהיה מתגלגל וגורם לכולם לצחוק בחזרה... 

אם כבר לא משמח אותי להכניס אוכל טעים בפה.. כי ממילא יתקוף אותי שיעול במשך שעה אחריי.. ואז גם האוכל כבר לא יישאר.. כי הגוף לא קולט את זה יפה...

אני באמת משתדלת... לנסות להוציא את עצמי מהחושך שאופף אותי מידי פעם כשאני נופלת. לומדת לקום...

בפרשת בוא התבקש משה מאת השם: "בא אל פרעה"- משה כידוע מגמגם, אין לו קול רהוט,  יש לו פחד גדול לבוא לדבר בפניי פרעה כי יש לו חוסר ביטחון...כיצד משה המנהיג של העם, גופו מוגבל והינו "כבד פה וכבד לשון"...?  לכן אמר לו השם: בוא -אני ואתה ביחד....  אני אחזק אותך בחולשה שלך.. בכלי הדיבור שייתן לך כוח להתמודד מול הפחד שלך. נבוא אל פרעה-למקום מבצרו-למקום הבטוח שלו, ואתה מהמקום הלא בטוח לכאורה, משם אתה תנצח אותו.  

ואיך אני עושה את זה? כשאני במקום הלא בטוח שלי?

כמישהי שהדבר הראשון שהיא עושה בבוקר זה לשאול.. לדבר ...לשתף.. לספר.... לשיר קצת ברחבי הבית... לצלילי שירים מרגיעים וגם שמחים.. הכל בפה.  כעת נגזרה עליי שתיקה. לדבר בשקט.. אפילו הבכי שלי שקט.. לא נשמע. נאלם. עד כה בכל עשרים שנות תעסוקתי- סביב הדיבור: אם זה שיווק ומכירות, ניהול משרד, מזכירות – הכל סובב בעיקר סביב הדיבור, הסברה ועוד.... איך אתמודד עם הפחד? מה אני בלי הדיבור? 

וכאן אני מרשה לעצמי לצרף אותך אליי למסע... מסע ארוך של אבדן ותקומה. מתוך הקושי - קחי אתך את השם הוא בכל מקום, בואי אליו בואי יחד אתו 

בכל פעם שאנחנו מתמודדות עם מבחן אמונה בחיים, זה מגיע מתוך קושי לקבל את המציאות המשתנה. עלינו להבין איך אפילו הפרטים הקטנים ביותר של המבחן לטובתנו. ומי יודע?! אולי מאובדן הקול- תצמח לי תקומה ומתנה אחרת, אני עוד מחפשת, גם אם מרגישה כעת חשוך ולא ברור.

"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" במכת חושך היה ניתן לחוש את החשיכה-ומה שיכניס לי ולך אור זה רק אמונה בעצמנו, אמונה בהשם.  רק להרים את הראש ונרגיש בחוש את הישועה. אולי אפילו להפסיק לחשוב יותר מידי... "כי במקום שנגמר השכל-שם מתחילה האמונה"(רבי נחמן מברסלב).

 וכשהישועה מגיעה - היא אפילו לא ממתינה דקה, גם בחצות הלילה נצאה ממצרים - מהמצרים שלי. שלך. קומי לך מתוך ההפיכה, הגיע הזמן שלנו...!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!