הרב שאול יורוביץ': פרשת וארא

פרשתנו מתחילה בכעין שיחת מוסר של הקב"ה למשה רבנו כדברי רש"י בראשית הפרשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה - דיבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה", הקב"ה מפרט בפניו את הבטחותיו לאבות שכולן יתקיימו עד סופם.

לאורך פרשות אלו משה רבנו מתדיין רבות עם הקב"ה על שליחותו למצרים הוא אינו חפץ בתפקיד זה. בהסתכלות רחבה ניתן להבחין בשלושה נימוקים עיקריים שמשה רבנו משתמש בהם, א' מצד מצבם הפחות של ישראל. ב' מצד מציאותו של משה עצמו. ג' מצד הנהגת ה'. וכאילו נאמר שכאשר הקב"ה שולח את משה לגאול את ישראל הרי שיש את השולח – הקב"ה, והשליח – משה, ולמי שהוא נשלח – ישראל, ומצד שלושתם מתנהל שיח מורכב בן משה רבנו להקב"ה.

בתחילה טענתו באה מצד ישראל והמסוגלות שלהם להיגאל, אומר משה להקב"ה: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" ורש"י מבאר "מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים", ובהמשך הוא מקשה שוב "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי", כלומר גם מצד עצמם הם בכלל לא כשירים לגאולה. על זה עונה לו הקב"ה על ידי הדגמת ג' האותות המבטאים את יכולת ההשתנות מטוב לרע וחזרה אל הטוב, הוא מראה לו את הפיכת המטה לנחש וחזרתו למטה ה', כן הוא מראה לו עיקרון זה מצד ידו שמצטרעת וחוזרת לחיות, ומוסיף להראותו איך מים חיים הופכים לדם וחוזרים לחיותם המקורית, בכל זה הקב"ה מראה למשה איך מחד בקלות רבה אפשר ליפול למקומות השפלים ביותר, אך באותה מידה אפשר גם לצאת ולעלות משם, ומכאן על משה ללמוד על מצבם של ישראל שכפי שנפלו לקליפת מצרים כך ביכולתם גם לצאת משם.

במקביל לטענות אלו משה גם טוען מצד עצמו, הוא אומר "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי" וכן "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח", על זה באה תשובת ה' "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם... הֲלֹא אָנֹכִי ה': וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ" כן אומר לו ה' "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ".  

אך בסוף פרשת שמות לאחר שמשה חוזר משליחותו הראשונה למצרים, משה מתחיל לדבר על ה' עצמו כביכול, הוא אומר "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה" "וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ", כלומר שמא אינך רוצה באמת להצילם. הנה על זה באה תשובת ה' בארוכה בתחילת פרשתנו, והנה התשובה מתחילה בסוף פרשת שמות "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצוֹ".

ברצוני לבאר קצת דין ודברים זה של משה רבנו עם הקב"ה שבמבט ראשון יכול להיראות כאילו בא בטענה וטרוניה להקב"ה וכפי שנראה שהקב"ה אכן מוכיחו על כך, אך כאשר נבין יותר את דרגתו של משה רבנו ביחס לאבותינו הקדושים הדברים יתיישבו קצת יותר על הלב.

משה רבנו זכה לגילוי פנים בפנים כמו שנאמר "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים", משה רבנו הוא בחינת הדעת של ישראל, לעומת זה דרגת האבות היא  דרגת המידות, מהם ירשנו את המידות הטובות הטבועות בכל אחד מישראל, הכלל המבואר הרבה בספרי הפנימיות היא שבדרגת המידות יש קטנות וגדלות, שם מקום העבודה העיקרי של האדם לעומת דרגת הדעת שמבטאת גדלות והארה תמידית.

משה רבנו בהיותו בדרגה שלימה זו אינו יכול להבין הנהגה נסתרת שלוקחת ימים רבים, וכפי שמבואר בספרים שלכן לא נכנס לארץ ישראל בבחינת 'פני לבנה', שם עובדים את ה' בעבודה איטית במקומות טבעיים ונסתרים מגילוי כבודו יתברך, בארץ ישראל האדם נמצא בסביבה גשמית ומגלה שם כבוד ה', משה רבנו נקרא "בעלה דמטרוניתא" וזוכה ל"אספקלריא דנהרא" והוא מעל דרגה זו, ולכן הקב"ה מבאר לו בארוכה הנהגה הדרגתית זו של דרגת "אל שדי" שמתחיל בהבטחות להאבות והיא הולכת ונבנית לאט לאט שזה בחינת הנהגת הצמצום – אל שדי, אך בוודאי אומר לו הקב"ה עתה תראה, אתה באמת שייך לדרגה של גילוי תמידי.

בהבנה פנימית יש לדעת שכל ההבחנה בין הנהגת החסד המגולה להנהגת הדין והצמצום היא שהחסד המגולה נראה מיד, אך הנהגת הצמצום היא להיטיבו באחריתו, וזהו ההבדל היחיד שהרי מאתו לא תצא הרעות והכול מכוון אל הטוב, וזהו ההבדל בין שולחן בצפון למנורה בדרום שהאור משפיע באופן ישיר, אך הפרנסה שמקורה בגשמים היא ברבות הימים ולכן היא צפונה בבחינת גבורה שבעת ירידתה היא מלווה גם בצער ועמל, ולעתים הגשם גם קשה לעוברי דרכים, אך בסוף המהלך הרי רואים את הטוב בכול ואלו הן שתי מחזורים מחזור היממה בבחינת אור וחושך ומחזור השנה בבחינת קיץ וחורף, בחינות חסד וגבורה.

ולכן באמת בימי משה רבנו הפרנסה גם היא נשפעה בצורה ישירה דוגמת האור, שזהו ירידת המן שזו בחינת משה 'פני חמה' בגילוי גמור, והנה הקב"ה מסבירו כאן את הנהגת אל שדי שהיא תלויה בהבטחות מימים עברו, וכן היא מתקיימת בהמשך הימים, הקב"ה מרצה בפניו את ההשגחה העליונה בבחינת הנהגת הצמצום.

יובן גם לפי זה היטב דברי הכתוב "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ" שלהנהגה זו של הדרגתיות ואריכות הזמן נדרשת סבלנות ואורך נשימה והפסוק אומר שעם ישראל לא היה להם סבלנות לגילוי הדרגתי זה, ואכן הקב"ה הפליא את מכות מצרים והראה את ידו הגדולה בגילוי גדול.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!