אלישבע לצביקה ז"ל: "אחי, עכשיו הבנתי מי אתה"

"ברקאי שלנו. ילד אהוב על הכל, מתנדב שכולו לב. מילדות היה מתנדב בכל מקום שרק אפשר. ב"יד אליעזר" באריזת מזון, ובמד"א, מדריך ואחראי על סניף בני-עקיבא "מרכז". אם ראה אדם לצד הדרך- תמיד עצר ועזר. רצה שניסע בשני כלי רכב , כי כך אפשר לקחת יותר טרמפיסטים...

למד שנתיים בישיבת "שבי חברון", ותפס חזק את דרך "ישיבות הקו"- דתי ולאומי. רצה מאד לשרת כפארמדיק. מאמצים עילאיים. אך כשלא הצליח- לקח את החיילות הקרבית הכי רחוק שיכול היה. בחופש הגיע לעבודה כדי לנקות את כוונת הרובה באוויר דחוס. נעליו מצוחצחות למשעי.

הוציא רשיון ג' לאחרונה, כדי שיוכל להתנדב כנהג אמבולנס. הוציא אישור מיוחד להתנדב כחייל- כי בזמן החופשות שלו מהצבא, היה מתנדב, לעיתים משמרות כפולות, במד"א.

גם כשסבל משברי הליכה, שמענו ממנו כי אם צריך לסחוב אלונק,- אז כמובן שהוא יתייצב מתחתיה. את מסע הכומתה של 65 ק"מ התעקש לעשות למרות שהרופא ניסה לקצר לו את המסלול בשל שברי ההליכה.

נהרג תוך לחימה, המחיר ששילם, הגדול מכולם. המחיר ששילמנו, אבידה ענקית למשפחה, אבידה לכל עם ישראל".

אלישבע כותבת לאחיה סרן צביקה ז"ל
"בתור אחות קטנה תמיד חייתי בצילו של הברוש הזה. תמיד הייתה לי גאווה לחיות בצילו למרות שבנינו, לא היה לי שמץ של מושג למה באמת.

תמיד כשגילו שאני אחותך הייתי רואה בעיניים של אנשים ניצוץ ומבט מלא הערצה ואני הייתי מחייכת אליהם , מנהנהת באושר, ובנימה צינית זורקת משפט כזה של כן כן.. ידוע. ותמיד היה עובר לי בראש באותו הרגע שבאמת זה נכון שיש לי אח תותח, גבר גבר, מלך, אך עם זאת תמיד גם באה לי השאלה למה? ושהאמת אני צריכה להבין יותר לעומק למה אתה כזה. ושיום אחד אני גם יעשה את זה.. והייתי ממשיכה כרגיל בחיים התותים שלי (כמו שהיית נוהג להגיד לי )

כנראה לא במקרה לפני חודש וחצי שאלתי חבר שלנו משותף שהיה מלא הערצה כלפיך ואתה כלפיו אם הוא יכול להסביר לי מה גורם לכל כך הרבה אנשים להתלהב? מה התפקיד שלך ? ומה אתה עושה? הרי בשבילי אתה אחי הגדול, ובסה"כ אתה די בסדר.

ואחרי כמה משפטים שהוא דיבר שתקתי, משהו שלא קורה הרבה. לא הגבתי. כנראה קצת הפנמתי שאתה יותר מאח גדול שאוהב להציק, כנראה קצת התביישתי שאני לא יודעת הרבה על מה שאתה עושה ביום יום, ואפילו קצת כעסתי שאתה לא משתף אותי בזה.

והרבה התמלאתי גאווה.

אבל רק היום אני מבינה באמת שלא הבנתי עד כמה דרכו של העץ האחד הזה הוא יחיד ומיוחד. ושהגאווה שהייתה לי כל החיים היא נכונה ואמיתית. וזה לא משנה אם לא הבנתי באמת על מה אני מתגאה, העיקר שידעתי והיום אני בטוחה שיש לי במה להתגאות.

הגעגוע הוא בלתי נסבל והכאב הוא עצום. אבל אני יודעת אח שלי, ברוש איתן, שהצל שלך מגן עלי. ויש לי עוד מה ללמוד, אבל אני את הדרך של הברוש שלי כבר למדתי. ומבטיחה לנסות להמשיך את הדרך שלך.."

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!