הרב שאול יורוביץ': הבחירה במשה רבנו

מלבד העיסוק הנרחב בשעבוד ישראל במצרים, רובה של פרשתנו עוסקת בהרחבה בחייו של משה רבנו, החל מלידתו וגדילתו בבית פרעה ועד להגיעו לשיאו בהתגלותו של ה' אליו המתפתח לדו שיח ארוך ומורכב ביחס לשליחתו למצרים.

הסיבה לבחירת הקב"ה במשה כמנהיג ישראל מבוארת במדרש חז"ל על הפסוק "וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ" (מדרש רבה פרשה ב) "אף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן, אמרו רבותינו כשהיה משה רבנו ע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו, עד שהגיע לחסית, כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו, אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתיפו, והיה מהלך, אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי ומשה היה רועה". חכמינו מציינים מקרה זה כאקט שבו נתגלה טובו הגדול של משה רבנו אשר הוביל לבחירתו.

הדבר מעורר פליאה מסוימת, שהקורא בפרשה את תהליך גדילתו של משה רבנו, מוצא פסוקים מפורשים המתארים תיאורים נפלאים בגודל מסירותו והשפעתו של משה רבנו לבני עמו ואף לזרים.

בראשית הפרשה אנו קוראים: "וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ". משה רבנו לוקח אחריות על עם ישראל, הוא כואב את כאבם ואף מוסר את נפשו להצילם, וכדברי רש"י "וירא בסבלתם – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם".

בנוסף לזה, מיד אחר כך בהמשך הפרשה כאשר משה בורח מפרעה ומגיע למדין הוא נקלע לסיטואציה של חוסר צדק הוא רואה את הרועים מגרשים את בנות יתרו, מה עושה משה רבנו (ב יז) "וַיָּקָם משֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם".

אם כן אנו רואים שטובו והשפעתו של משה רבנו מפורשים היטב במקרא עצמו, מהו הדבר המיוחד אם כן שחכמינו מצאו בהרכבת הגדי על כתיפו שלא היה במעשי משה האחרים המבוארים עד כדי שבחירתו נתלה במעשה זה דווקא, הלא במבט ראשוני הריגתו את המצרי שמכה את אחיו למשל תיחשב בעינינו הרבה יותר, זה מעשה של מסירות נפש ממש, משה רבנו שילם עליה מחיר כבד, היא הובילה אותו  לבריחה ונתק מעמו ומולדתו.

דבר נוסף הדורש פיענוח והסבר הוא הדו שיח שמשה מנהל עם הקב"ה על שליחותו למצרים, פעם אחר פעם יום אחר יום משה מנסה להתחמק משליחות זו בתואנות שונות שאין הוא ראוי לכך וישנם ראויים ממנו וכדומה, זה מנוגד לחלוטין לדמותו של משה רבנו המשתקפת בתיאורים האמורים לעיל, כפי שראינו משה בתחילת דרכו לוקח יוזמה להושיע ולהציל כל הראוי לכך, ואיך לפתע נשתנתה תגובתו של משה לחלוטין והוא הופך לנחבא אל הכלים.

זה מוביל אותנו להעמיק יותר בכל תחנות חייו המפורטים אלה ולנסות לראות את התעלותו של משה דרגה אחר דרגה, נחלק אותם לחמש דרגות לפי סדר התרחשותם.

• הריגת המצרי המכה את אחיו
• הוכחת הרשע 'למה תכה רעך'
• הצלת בנות יתרו מיד הרועים
• הרכבת הגדי העייף על כתיפו
• ניסיון התחמקותו מההנהגה

ניתן לצמצם אותם לשלוש הבחנות עיקריות, שני הראשונים מתארים התמודדויות שונות של משה עם הרע, הוא מנסה לבער את הרע, ביום הראשון הוא נתקל ברע מוחלט ולאחר מכן ביום השני הוא פוגש את הרע בלבוש מזוקק יותר בתוך עם ישראל, על כל פנים בשתיהן עליו לעסוק בדחיית הרע בכדי להציל עשוק מיד עשקו, בבחינת 'סור מרע'.

שני המקרים הבאים לאחר מכן מביאים את משה לפעולה חיובית של השפעה, הוא לא מסתפק בהצלת בנות יתרו אלא הוא משקה את צאנן. על אחת כמה וכמה בסיפור של הגדי, משה מיטיב לא רק עם בני אדם אלא אף עם בעל חי, בכך הוא נשלם אף בבחינת 'עשה טוב' בכל חלקיה, מידת השפעתו שווה לכל מציאות שעומדת מולו אף לבעל חי שנדמה שהוא בורח ואינו מעוניין בטובתו, זה מכשיר את משה להנהגה של רחמים מוחלטים עם ישראל.

אך זה משה מביא את משה רבנו לדרגה הבאה, משה מתעלה יותר ומגיע לידי דבקות מוחלטת, בשלב הזה כל רצונותיו בטלים, הוא כבר אינו רוצה דבר, הוא בטל ומבוטל לרצון העליון, ועל כן הוא מנסה להשתמט מההנהגה. אך דווקא כאשר משה רבנו אינו רוצה דבר, היה דבר ה' אליו והקב"ה דוחק בו ומכריח אותו ללכת לגאול את ישראל, כאשר אדם זוכה לביטול אנוכיותו וישותו הוא יכול לפעול פעולה זכה ושלימה ללא ערבוב כל רצון אחר.    

ג' חלקים אלו מקבילים לשלבי העבודה הפנימית, נתארם בקצרה ממש:

בתחילה, האדם עדיין משוקע ברע, הוא מחפש את דרכו מתוך החושך, הוא עדיין לא רואה את האור ועל כן עבודתו העיקרית היא להינצל מן הרע בבחינת 'סור מרע', לצורך כך עליו לעסוק ביראת ה'.

לאחר מכן כאשר האדם מתקדם יותר הוא מגלה את הצד החיובי שבו, בשלב זה עיקר התמקדותו היא בפיתוח הטוב שבו בבחינת 'עשה טוב', במקביל, הגדלת והרחבת הטוב שבו מבטלת ומבערת את הרע יותר ויותר, וכנודע שזו דרכה של תורת החסידות, ביטול הרע על ידי גילוי הטוב, בבחינת "מעט אור דוחה הרבה מן החושך", המידה הדומיננטית המובילה לעשייה חיובית היא אהבת ה'.

השלימות המתגלה מכוח ב' איכויות אלה יראה ואהבה היא הדבקות, הספרים מתארים שלב זה כהתייחדות והשתוות מלאה, האדם יוצא לחרות, כל רצונותיו ותשוקותיו בטלים בדבקותו אל האור המוחלט.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!