הסגנון הספרדי הקלאסי שכמעט איננו • חלק ב'

בפרק הקודם הצבענו על הפער בין תרבות השירה והחזנות הספרדית לבין תרבות השירה והחזנות האשכנזית, פער שמתקיים ביחס הפוך לקיפוח המתמשך כלפי השירה והחזנות הספרדית.

בפרק הזה אני רוצה מעט להרחיב על ההבדלים המהותיים שבין הסגנונות, ולהתמקד בשני הנושאים הללו:

א. כולנו מסכימים שמבחינת איכות, כיום כל חומר צריך להיות ברמת שמע ואיכות טכניים שנחשבים מינימליים - בניגוד לעבר. כמה, אם בכלל, אפשר להפריד בין האיכות המוזיקלית לרמת הגימור הטכנית?

ב. אם נבחן את פעילותם של האמנים ואנשי התרבות בתחום הפיוט, מה נמצא - אנשים שטורחים לפרנסתם בשם הארנק, או אנשים שטורחים לפרנסתם בשם התרבות?

החילוק הבסיסי בין שני סגנונות החזנות הוא: בחזנות הספרדית עם כל מה שקיים בה כבר, בשעת הביצוע הינה פרי יצירתו העכשווית של החזן, בתוך המקאם או בין מנגינה למנגינה שם הוא זה שחושב ומייצר. דמיונו וכח האילתור המקצועי שלו הן הן עיקר המאמצים במלאכה.

לעומתה החזנות האשכנזית שכל מה שקיים בה מאז, הוא זה שמוטל בזמן הביצוע על כתפיו של החזן. ההיצמדות למקור והיכולת לשחזר קטעים במקוריות - עם מוטיבים אישיים - אך בלי זיוף או אווירה שונה מהמיוסד – זהו עיקר תפקידו.

מבחוץ זה אמנם נראה כי סגנון החזנות האשכנזי קלאסי יותר מהסגנון הספרדי שנשמע עממי יותר, ובאמת אם נסתכל מעט לאחור ניפגש באחד המיוחדים, שבזמנו זכה לאהדה גדולה ובצדק (מה שהוא לא זוכה לו היום) - החזן יגאל בן חיים. בפרק זמן של יומיים, במיעוט אמצעים כספיים ויכולות הוא נכנס לאולפן ביחד עם חברו הטוב החזן סימן טוב שי, ושניהם הקליטו עשרה דיסקים שבהם נמצאים תפילות השבת בעשרה מקאמים שונים (העיקריים שבהם לדעתו).

מי שיאזין לחומרים הללו יבחין כי שם, בשונה ממה ששומעים כיום ברוב המקומות, קיימת הקלאסיות היפהפייה והנעדרת, וכמו למשל סגנון הלחנים הרגיל להתנגן מפי החזנים אבוהב האב ז"ל, ובנו יצחק אבוהב, מרדכי אשכנזי, והחזן דוד מנחם שפועל במישור הקלאסי של תרבות השירה והחזנות הזו.

הסגנונות האלו אמנם לא שמים דגש על תחכום מקסימאלי, ואכן אין שם ביצועים ווקאליים מרהיבים, אבל יש שם נעימות יש שם קלאסה המחברת באופן טבעי לאוזני כל אדם אוהב שירה וחזנות.

זוהי דרך המיצוע הנכונה והחכמה, הגישה המאווררת והמתחשבת גם כן בקהל הרחב והמגוון של השומעים, שמשתדלת לא להטריח, להעיק או לעייף את המאזין.

כמה היו באים לעדס בעבר, וכמה מגיעים היום?
לפני עשרים שנה ואחורה החזנות הייתה מורכבת מפסיפס עשיר של סגנונות מוזיקליים, שבתוכה כל אחד מתנהל במרחב האישי שלו על פי כישוריו, מוצאו, צבע קולו והמוזיקה שהוא גדל עליה, אך כולם היו עם ניחוח מזרחי מה שהכניס אותם תחת קטגוריית החזנות הספרדית.

מאז ועד היום חלה הקצנה חמורה שלקחה את החזנות וביססה אותה על אבני יסוד השירה המצריים, הלבנוניים, החלביים, הטורקיים ועוד כמה סגנונות שמסתעפים אליהם. זה גרם לכך שהחזנות הפכה להיות ערימת סלסולים ועיקולי מנגינות שכל כולם הם בעצם הסתעפות בתוך המקאם ובין מקאם למקאם.

העובדות האלו הרחיקו את הקהל הרחב, אך בד בבד הקשו את ערפו של הגרעין הקשה, אם זה הנהירה שלהם אחרי כל ביצוע מעמיק יותר, אם זה התארים וההערצה שהם בנו כמסגד סביב אלו המבצעים - "גדולי הפנאן" כהגדרתם.

זה גרם לעוד דבר, והוא: החזנים ננעלו בד' אמות של תחביבי מעריציהם וכל פעילותם המוזיקלית מתרכזת שם. למרות שחלקם גדלו על ברכי גדולי המשוררים והחזנים הקלאסיים - האווירה שהם משדרים כלפי כל המוזיקות הנעימות והפשוטות, לפי דעתם ה"מובנות מאליהם", היא טעות - גרעין קשה איננו מתרבה אלא מתחזק ומתרחק, ועם הזמן מתמעט כפי שאנחנו רואים כיום.

כמה אנשים היו באים פעם להתפלל בביהכנ"ס עדס וכמה באים היום?וגם אלו שבאים הם או בנים של או חברים של או חזנים בעצמם... מעט מאוד אנשים רגילים נמצא שם שבאים מתוך אהבה טבעית, וזה כי חזנות זה כבר בקושי.

יש שם מוואלים, מעברים, פתיחות, "תקאסים" ווקאליים, אבל אין שם את נעימות הקול ומיומנות ההגשה של התפילה כזו הזכורה מימיהם של החזנים הגדולים כמו דוד ריאחי ז"ל ובני דורו. מידי פעם כן, וגם כיום ישנם קבוצות שמנסות לשקם את המצב אך אין הקומץ משביע את הארי.

בסופו של דבר עלינו לשאול - כמה סוגים של אנשים היו נחשבים לקהל לקוחות קבוע של החזנות הספרדית וכמה היום?

רוח חדשה: זיו יחזקאל וקורס המקאם • צפו

קישורים:
החזנות הספרדית מול אחותה האשכנזית • פרק א'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!