עזה תחילה: כך נוצרה חבית הנפץ של המזרח התיכון

רצועת עזה, רצועה בגודל 40 קמ"ר בצידה הדרום מערבי של מדינת ישראל, נחשבת כבר שנים ארוכות כבעיה האמיתית והקיומית של מדינת ישראל, עבור גורמי ביטחון רבים השם עזה יוצר טראומה אמיתית, והבנה שבדרכים רגילות אין לבעיה הזו פיתרון.

מה יש בחבל ארץ זה, הנחשב כיום למקום הצפוף ביותר בעולם, שהוא גורם סבל עצום ליושביו ולתושבי מדינת ישראל? בכדי להבין את שורש הדברים, עלינו ללמוד מעט על שורש הסכסוך ועל ההתייחסות הכלל איסלאמית לעניין.

בשביעי ליולי 2005 אירע פיגוע התאבדות בתחנת הרכבת התחתית של לונדון, ארבעה מחבלים בריטים פוצצו את עצמם במרכז הומה אדם וקיפחו את חייהם של למעלה מחמישים אזרחים תמימים, האירוע היה קשה במיוחד לאומה הבריטית - שעד אז הייתה רגילה להכיר את הפיגועים אך ורק דרך מסכי הטלוויזיה, מה שהוסיף על הקושי היה כאשר נודעה זהות המחבלים והעומד בראשם, היו אלו אזרחים בריטים לכל דבר, צאצאים של מהגרים מארצות האיסלאם כמובן, אבל אזרחי הממלכה המאוחדת שאיש לא חלם שיעשו צעד קיצוני ואכזרי מאין כמותו.

מוחמד סדיק חאן היה האיש שעמד בראש ההתארגנות, והוא שהוביל את חבריו למעשה ההרג הנורא, חאן היה בן למשפחת מהגרים פקיסטניים, הוא לא היה ערבי בכלל, פועל צעיר ואב לילדים רכים שאיש לא היה מעלה בדעתו שבתוכו מסתתר רוע כזה, מה הוביל אותו לכך?

בקלטת שנמצאה בין חפציו "הסביר" מוחמד את הרקע למעשהו: "הממשלות שלכם שנבחרו בדרך דמוקרטית, מבצעות ללא הרף מעשי זוועה בבני עמי בכל רחבי העולם, תמיכתכם בהן הופכת אתכם אחראים באותה המידה, בדיוק כפי שאני אחראי להגן על אחיי ואחיותיי המוסלמים ולנקום את נקמתם".

מהיכן הגיע מוחמד להבנה הנוראה הזו?

מוחמד סדיק חאן לא היה ערבי ואף לא ביקר בכלל במדינות הערביות, כמעט... הוא גם לא נחשב למוסלמי אדוק במיוחד ומעולם לא הפגין סולידריות עם מצוקתם של "בני עמו..." הערבים, עד ש...

שנתיים קודם לכן יצא מוחמד הצעיר עם רעייתו וחבריו הקרובים לעלייה לרגל בעיר הקדושה למוסלמים במכה שבסעודיה, בסיום ביקורו הציע מי שהציע לחבורה הצעירה להצטרף לסיור בישראל וברשות הפלסטינית, מוחמד שוכנע לבוא, במעבר הגבול על גשר אלנבי מוחמד היה הראשון בתור ובזכות דרכונו הבריטי התייחסו אליו גם בהתאם, ואז הוא ראה למול עיניו שני חיילים ישראליים צעירים מטפלים בגסות בזקן פלסטיני, הזקן השפיל את ראשו בהכנעה כשחייל אחד מחטט בחפציו האישיים והחייל השני מכוון את רובהו לעברו... חאן עמד מן הצד, הביט ולא אמר דבר, אבל בושתו של הזקן הלהיטה את רוחו...

ברגע אחד גורלי מאין כמוהו, זהותו של חאן השתנתה, הוא כבר לא היה בריטי, אפילו לא פקיסטאני, הוא כעת מוסלמי - חלק מהאומה האסלאמית הענקית... בדרכו חזרה ללונדון צעק לפתע לעבר חבריו: "הם הורגים בנו... ועל כן עלינו להרוג אותם..."

זהו בתמצית הסיפור המוסלמי...

סמל הזדהות לעולם המוסלמי
במאות השנים האחרונות כבר אין ח'ליפות איסלאמית, ואין משהוא שיאחד את המוסלמים לרעיון אחד גדול - כפי שהיה בשנות היווסדה של דת האיסלאם. להיפך, האומה המוסלמית הגדולה שסועה מבפנים לקבוצות שונות השונאות אחת את רעותה לעיתים אף יותר מהשנאה שהן רוחשות ל"כופרים" בני הדתות השונות... הצליחו מובילי דעת הקהל של הציבור הענק הזה לאחד אותו תחת דבר אחד שעליו אין מחלוקות, והוא: השנאה לישראל...

אין בית ספר יסודי או תיכון בעולם הערבי שבו הילדים לא יונקים בדמם את סבלם המתמשך והנורא של ילדים בני גילם הנתונים תחת כיבוש אכזר של הצבא הישראלי... באוניברסיטאות לומדים הסטודנטים על סבלם של הפלסטיניים, ובעצם היום, מבלי שזה יהיה תלוי באיש, הפלסטיניים הפכו לסמל ההזדהות הפאן-איסלאמית היחיד כמעט בעולם המוסלמי, זה מה שמאחד את כל המוסלמים, מבלי כל קשר לגזע, זהות לאומית, מעמד או אדיקות לקהילה אחת עולמית וגדולה.

מוחמד סדיק חאן היה קרבן אחד מיני רבים לסיפור המורכב הזה...

חוקרים רבים מוגיעים את מוחם בשאלה הגורלית האם בכלל הערבים מעוניינים בשלום? והאם יש להם עניין באמת לפתור את הסכסוך המתמשך?

בביקורו השבוע בישראל של מזכ"ל האו"ם באן קי מון, לאחר שנתן מס שפתיים לישראלים, גינה "עמוקות" את פעולות החמאס והצדיק לכאורה את התגובה הישראלית, העיר לראש הממשלה שאחרי הכל הגיע העת כבר לעשות שלום. נתניהו, שבימים ובשבועות האחרונים מקפיד לשדר מתינות ורוגע - לפחות בהופעותיו הפומביות, קפץ ממקומו בקוצר רוח, ובניגוד לפרוטוקול והלו"ז המתוכנן ענה לו באנגלית: "אני רוצה לעשות שלום אבל אין לי עם מי... הרי אני בעד שתי מדינות לשני עמים והם לא... אז עם מי אעשה שלום?"

גלגולה של רצועה
לפני שננסה לגעת בשאלה קיומית זו - שכנראה אין עליה תשובה מדויקת, ננסה ללמוד מעט על ההיסטוריה העזתית.

במלחמת השחרור נשארה עזה תחת שליטה מצרית, הצבא הישראלי הצעיר לא רצה או לא ניסה או לא הצליח לכבוש את חבל הארץ הזה, מעבר רפיח נשאר פתוח למצרים והאזור כולו היה בשליטתה, בניגוד לשטחים ביהודה ושומרון שנשארו בשליטה מוחלטת ירדנית, העדיפה מצרים להשאיר את עזה תחת שלטון צבאי בלבד.

לקראת סיום המלחמה נמלטו רבים מערביי ישראל לשטחי הרצועה, מספרם מנה אז כ-200,000 איש, הם השתכנו במחנות פליטים מוזנחים מתוך תקווה וחלום שאוטוטו המדינה החדשה תקרוס והם יחזרו לבתים המפוארים שהשאירו מאחוריהם, החלום כידוע לא התגשם עד היום...

מתוך הפחונים העלובים צמח המרמור ההולך וגובר של תושבי הרצועה, הפרנסה לא הייתה מצויה בכיסם כמובן, וגם מקומות תעסוקה לא היו בכלל. בשנות החמישים, לאחר שהבינו שללא מעשה נועז מצידם הם יישארו שם לנצח... התחילו ההסתננויות לתוך שטחי המדינה, הפדאיונים, כפי שנקראו אז, ביצעו פיגועים רבים לאורך השנים.

התגובה הישראלית הייתה מוגבלת, כבר בשנים אלו נשמעו המשפטים שהיום אקטואליים מתמיד: "לרסק את הטרור מעזה" או "לכבוש את עזה", בשנת 1955 בן גוריון החליט סופית להשתלט על עזה, אבל שרים בממשלתו ובראשם שר החוץ דאז משה שרת התנגדו לכך, ואז פרצה מלחמת סיני והרצועה נכבשה.

לאחר שלושה חודשים וניסיון שלא הצליח לשלוט ברצועת עזה, החזירה ישראל את השליטה ברצועה לידיים מצריות, שוב הושלט שלטון צבאי ברצועה, מצבם של העזתים לא השתפר במאומה - הן תחת הכיבוש הישראלי והן תחת הכיבוש המצרי המחודש, והכעס והמרמור התחזקו מיום ליום.

עד שהרצל בוכובזה הגיע..
במלחמת ששת הימים, יחד עם כיבוש חצי האי סיני נכבשה גם רצועת עזה, והממשל הצבאי המצרי ששלט בה הופל סופית, באופוריה שהייתה במדינה לאחר המלחמה - לא נתנו המנהיגים את עיניהם לפתרון אמיתי של הבעיה שצצה לפתע לפתחם, והיא לדאוג לרווחתם ולבעיותיהם של עוד מאות אלפי אזרחים פלסטיניים. כמו מצרים, גם ישראל החליטה להשליט בעזה שלטון צבאי ולא אזרחי, והמושלים הצבאיים לאורך השנים היו שליטי החבל ארץ הקטן.

הבעיות של התושבים לא נפתרו מאליהם, אדרבה, הן הלכו והחריפו, מחוסר תעסוקה ופרנסה לא יוצא לעולם דבר טוב... עד שבתחילת שנות השבעים החליט שר הביטחון דאז משה דיין להתיר את כניסתם של אלפי פועלים פלסטיניים לעבודה בישראל, ממשיכו בתפקיד שמעון פרס, שמונה לשר הביטחון לאחר מלחמת תשל"ד, המשיך באותה מדיניות, גם שרי הביטחון מטעם הליכוד עזר וייצמן ואריאל שרון המשיכו במתן אישורי עבודה לפועלים הפלסטיניים.

תקופה חדשה החלה, ולראשונה התושבים העזתיים שהתרבו במהירות יכלו מעט לנשום לרווחה, עד היום טוענים תושבי הרצועה שהתקופה בה יצאו לעבודה בישראל והצליחו להביא פרנסה מכובדת לביתם הייתה התקופה הטובה ביותר עבורם, גם עבור הישראלים המצב היה אידיאלי ביותר, כוח העבודה הערבי היה זול ויעיל במיוחד והקבלנים היהודיים עשו הון רב מהעסקתם של עובדי הבנייה והניקיון הפלסטיניים...

הדרום באותה תקופה הפך לדוגמא חיה של דו קיום, כשהפלסטינים משוטטים בכל האזור ושווקי עזה מלאים בקונים יהודיים, לתושבי הדרום הוותיקים זכור במיוחד מוצאי הפסח, בו הקונים מערי הנגב היו ממלאים את השוק לצורך קניית קמח ומוצריו...

גם ההתיישבות היהודית בגוש קטיף פרחה, ולראות יהודי מסתובב בתוך השוק ההומה של עזה לא היה חזון בלתי נפרץ...

הכל עד שהגיע הרצל בוכובזה...

על האירועים שפרצו בשנת 1987 ומה שבא בעקבותיהם נביא בכתבה הבאה אי"ה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!