מדגסקר בישראל: רוחות הרפאים הטובות של הספארי

דווקא בימים בהם לצמד המילים "רוח רפאים", ישנה משמעות רבה, בשעה שעם ישראל סופג בגבורה מאות טילים, זיקוקי אורות הנפץ נראים בבירור בשמים האפלוליים של הלילה וקולות האזעקה העולה ויורדת אינם מותירים עוד ספק כי אכן רוחות רפאים מאיימים עלינו לכלותינו. כמה מתאים, לחשוף בפני גולשי האתר שנאלצו להמיר את ימי החופשה לטובת ריתוק בבית, כי יש גם רוחות רפאים טובות ואפילו מתוקות.

הם באים ממדינת איים הממוקמת באוקיינוס ההודי, מול מוזמביק שבמזרח אפריקה ומקורם באי הראשי של המדינה, שהוא גם האי הרביעי בגודלו הקרוי "מדגסקר", וקוראים להם "למורים".

המתיישבים הראשונים שהגיעו למדגסקר במאה הרביעי לספירה מדרום-מזרח אסיה, ופגשו לראשונה בחיות הייחודיות של האי, היו בטוחים שמדובר ברוחות רפאים. כשהשמש שקעה והלילה האפיל על מדגסקר, נדהמו המתיישבים לגלות כדוריות אדמדמות גדולות בוהקות וזוהרות מן החשיכה ומקפצות למעלה ולמטה במהירות מסחררת. הם רק לא הבינו שמדובר בקופיפים חמודים למדי וכינו אותם "למורים", שבשפה הלטינית פירושה - "רוחות רפאים".

האי מדגסקר הוא אחד מהמקומות הקסומים והמיוחדים במינו בתבל. מדובר באי ציורי שכאילו נשאב מגלקסיה אחרת. כמעט הכול שם שונה ומוזר מכל מה שאנחנו יודעים או מכירים ונראה לקוח מעולם של אגדות. לעצים, ההרים והסלעים של האי צורות מוזרות שלא תמצאו בשום מקום אחר בעולם, אבל הדבר המרתק ביותר באי הן החיות, ובין היתר קופיף הלמור.

לכבוד ימי החופש הגדול, יצא כותב השורות לכיוון הספארי ברמת גן, בדרכו לביקור בחצר הלמורים - האי מדגסקר בישראל. הנסיעה בין שבילי העפר המובילים את רכבי המבקרים בין החיות השונות בספארי, מכניסה אותך לעולם אחר לחלוטין. פשוט לא ייאמן, כיצד מעבר להמולה הרועשת והמאובקת של גוש דן, נמצא עולם קסום שנוסך שלווה ורוגע טבעי, כאילו עשינו זה עתה טיול שנתי ארוך ומייגע אל אחת הסוואנות שבמזרח אפריקה הרחוקה. על הדרך פגשתי שני צבאי תומסון אציליים, מתאבקים זה בזה באמצעות הקרניים החדות שעל קדקודיהם. מסתבר, שתקופה זו היא העונה שבה הצבאים נלחמים על שליטה ודומיננטיות - מי יהיה זה שיזכה להיות הזכר השליט של הדור הבא של הצבאים היפיפיים הללו.

הכניסה לכלוב...
היה זה בשעת אחר הצהריים של יום חמישי חם אך נאה, קרני השמש היוקדות שהספיקו כמעט להבעיר את הצמחייה שמתחת לרגליהן של החיות, מתחלפים אט אט בתנועת אוויר קלה שנושבת מבעד לעלי העצים שסוככים מסביב למחלקות השונות של הספארי. הנה אנו מתקרבים למדגסקר המקומי, אי שם בצדו האחורי של הפארק, בסמוך לחצר השימפנזים, היכן שהמבקר המצוי אינו מגיע.

לצורך הכתבה, קיבלנו אישור כניסה מיוחד ובלעדי בביתם הפרטי של חיות האי הקסום והאגדי – הלוא המה - הלמורים. הנהלת הספארי העניקה לנו הזמנה ייחודית לארוחת צהריים בצוותא עם הלמורים החביבים, בליווי מודרך, אדיב ומושלם של המטפלת במחלקת הקופים, מור פורת.

כשהגענו, הגיחה לפנינו קבוצה חמודה במיוחד של למורים שקיפצו בחדוה על גדרות החצר המתכתי וערכה לנו קבלת פנים חמה ולבבית בליווי קריאות של שמחה. בין הראשונים ששמחו לקראתנו, היו אברום ומקס. אברום ומקס הם חריגים ובודדים בחצר הלמורים בספארי: אברום, שזכה לשם כל כך יהודי חינני, הוא למור ממין הצווארון הלבן. גופו שחור אך חלקים ממנו בידיים, ברגליים וכאמור בצוואר - הם לבנים. מקס, הוא למור ממין הצווארון החום. גם הוא כמו אברום, גופו חום כהה, אך חלקים ממנו בהירים יותר. לעומת זאת, יתר הלמורים בספארי, כולם הם למורים בצבעי אפור - לבן, ממין למורי הקטה (על ההבדלים בין המינים הרבים בהמשך הכתבה).

אברום ומקס מעצם היותם ממין אחר ושונה מהרוב, למרות היותם מאותה משפחה וחיים באותו חצר, בדיוק כמו אצלנו בני האדם, אינם זוכים ליחס משפחתי חם וקרוב משאר הלמורים בחצר, והם נראים מתרועעים לבדם בין עצמם. לעומתם, למורי הקטה שהם כאמור הרוב, מתגודדים יחדיו זה לצד זה, כשהם מתעלמים או כמעט מחרימים את ישותם של אברום ומקס השקטים.

בהתחשב בעובדה זו, כאשר המטפלים מגיעים להגיש אוכל ללמורים, הם קודם כל מכניסים בנפרד את אברום ומקס לבקתת הלילה שלהם, שם הם מקבלים את הארוחה באופן אישי, ורק אחר כך יקבלו שאר הלמורים את הארוחה שלהם ביחד בחצר.

אתם וודאי יכולים לנחש שלכותב השורות יש חיבה מיוחדת לבעלי חיים ובמיוחד אלו שחיים בטבע. עם זאת, זו אולי הפעם הראשונה שאני מוכן לאשרר ולומר בגלוי, כי החוויה שלי באופן אישי בחצר הלמורים, הייתה הגשמת חלום של ממש. מאז ומתמיד קראתי ושמעתי על קופיפי הלמורים החביבים והם ריתקו והקסימו אותי במשך שנים. אלא שכבר אמר החכם "אין דומה שמיעה לראייה", וכעת אני יכול רק להוסיף ולומר, שהשהייה הקרובה כל כך לפרימטים החמודים הללו, לשבת לצדם ולהאכיל אותם בכף היד, הייתה תענוג שאין דומה לו.

בטרם נכנסנו לחצרם הפרטי של הלמורים על מנת להאכיל אותם ולשהות במחיצתם, עוד קינן בלבי החשש הקלוש ביותר שמא הם לא יאהבו את הפלישה שלנו למרחב האישי שלהם. אולי תהיתי, הם עלולים לתת נשיכה קטנה או פן בכלל יברחו מאתנו. אבל עד כמה גדולה הייתה ההפתעה לגלות שהלמורים הם חיות עדינות, חביבות וסבלניות. הפרווה שעל גופם רכה כמשי וכפות ידיהם קטיפתיות ונעימות למגע. יש להם אמנם מעין מבט קודר במקצת, כלומר, עיניים גדולות עגלגלות שמשדרות עצב, וייתכן שלא בכדי חששו מהם המקומיים וקראו להם "רוחות רפאים", אך לא זו בלבד שהם אינם אלימים, הם מאוד מאוד נעימים ומלבבים.

ארוחת הצהריים שהוגשה להם הייתה מורכבת מקערות עמוסות בפירות קיץ מתוקים: ענבים ירוקים, מנגו, אפרסק, תפוח וסברס. אבל הלמורים יודעים גם להעריך פרי טוב וחשוב, כמו למשל את הענבים שהם משבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל, ואת הענבים הם אוהבים יותר מכל הפירות האחרים שהיו בקערות. כל עוד היו ענבים בקערה, לא יכולתי לנסות אפילו לשכנע אותם לקחת חתיכת מנגו או סברס. הענבים היו הבחירה הראשונה והמנצחת של הארוחה, והדבר המפליא ביותר היה, שהם לא התכתשו ורבו ביניהם כמו שלא מעט מאיתנו היו נוהגים במקומם. אלא עמדו שם באורך רוח ובסבלנות אופיינית ללמורים, והמתינו כל אחד בתורו לקבל עינב זהב לפה. רק כאשר נגמרו הענבים, הם התפשרו על חתיכות המנגו, האפרסק, התפוח והסברס שנותרו בקערה.

מדגסקר - גן עדן ללמורים
בין שני קצותיו של האי מדגסקר מפרידים 1,580 קילומטרים של "גן עדן" לאוהבי הטבע. כבכל האיים, גם באי מדגסקר - האי הרביעי בגודלו בעולם, משום בידודו הגיאוגרפי, הטופוגרפיה המגוונת ואזורי האקלים השונים שבו, התפתח מגוון מדהים של צמחים ובעלי חיים אנדמיים (מקומי ומוגבל למקום מסוים. ש-פ) למקום.

בין סוף שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים, זיהו מומחים באי מדגסקר למעלה מ-615 מינים חדשים של חיות, מהן 41 יונקים, 385 מינים של צמחים, 61 זוחלים, 17 דגים ו-42 חסרי חוליות. אבל האוסף הרב של הצמחים והיצורים האלו נמצאים תחת איום ממשי, בעיקר עקב כריתת היערות באי.

דו"ח הקרן העולמית לשימור חיות הבר חושף כי ב-20 השנים האחרונות, איבד האי מדגסקר יותר ממיליון דונם של יערות. עם זאת, אחרי מאמצים אדירים ובלתי נלאים לשימור האי, מדגסקר הוא עדיין בית למגוון יוצא דופן של בעלי חיים, כגון: הטורף היחיד שנמצא באי ושמו "פוסה" - מעין נמר שנראה כמו הכלאה בין כלב וחתול, עטלפי השועל המעופף, נמיות מפוספסות ועוד. בעל החי המזוהה ביותר עם האי, הוא הלמור, שכאמור הוא ייחודי לאי מדגסקר ואינו נמצא באף מקום אחר בעולם, מלבד בשבי בגני חיות.

באוכלוסיית הלמורים בטבע, ישנם מינים רבים. בין חוקרי הטבע והזואולוגים, מספר המינים של הלמורים נע בין עשרות ואף למעלה מ-100 מינים שונים. אך רובם סבורים כי עשרות רבות של מינים נכחדו כבר מן העולם. חלקם על ידי המקומיים שפחדו מרוחות הרפאים הללו והיו טובחים בהם, חלק גדול מהם נעלמו בעקבות ציד מוגזם של תושבי האזור העניים, וכאמור, בעיקר בגין כריתת היערות, המרחב הטבעי בהם חיו משפחות הלמורים על שלל סוגיהם ומיניהם.

כיום, ידועים לפחות 22-15 מינים של למורים החיים בטבע. בספארי ברמת גן נמצאים שלושה מינים בלבד: למור הצאוורון הלבן, למור הצווארון החום ולמורי הקטה או בשמם הנוסף - למור זנב הטבעת, על שם הטבעות השחורות והלבנות שעל זנבותיהם הארוכים.

22 מיני הלמורים הם פרימטים, אך ניתן להבחין בקלות בינם לבין שאר הקופים: חרטומם מכוסה בשיער כמו שאר גופם, והוא מזכיר חרטום של שועל. כמו אצל רוב הקופים עיניהם גדולות ופונות קדימה, אלא שבניגוד לקופים שאוזניהם ממוקמות בצדי הראש, אוזני הלמורים יוצאות מקודקוד הגולגולת בקדמת הראש.

גודלם נע בין גודלו של סנאי לגודלם של חתולים. הלמורים הקטנים ביותר הם חיות ליליות ומתבודדות, בעוד הגדולים שבהם חברותיים יותר ופעילים ביום. הגפיים האחוריות שלהם ארוכות מהקדמיות ומיועדות לקפיצה. לארבע מתוך חמש אצבעותיהם ציפורניים שטוחות, כאשר אצל חלק מהלמורים האצבע השנייה בעלת טופר חד משמשת לחיתוך פירות ולסירוק הפרווה שהיא רכה וצמרית. מבחינה פיזית הם מותאמים היטב לסביבתם כמטפסים, ובהונות רגליהם גדלות מאד יחסית לאצבעות.

שמש, ריח ואיבוד חושים
מטבע הדברים, הואיל ובסיור שלנו פגשנו את למורי הקטה בעלי זנב הטבעות, שהם מהווים את הקבוצה הגדולה בספארי, והם גם הלמורים הדומיננטיים והמוכרים ביותר בטבע, לפיכך, נתמקד בעיקר בהם.

תפוצת למור זנב הטבעת נפגעה מאד בטבע בשל השמדת סביבת הגידול שלו, ובשל כך סווג כחיה בסכנת הכחדה, ברשימה האדומה של האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע IUCN. יחד עם זאת, הוא חיה פופולרית בגני חיות ומתרבה בהם בחופשיות.

למורי הקטה הם חיות פעילות ביום ששוכנות הן על האדמה והן על העצים בקבוצות של עד 36 פרטים המורכבות מזכרים ונקבות. הם אתלטים נהדרים ומסוגלים לקפוץ למרחקים וגבהים אדירים.

סימן ההיכר הייחודי שלו, הוא זנבו הארוך והשעיר שעליו טבעות בצבעי שחור ולבן, ואף שהמזון העיקרי שלו הוא פירות, הוא עשוי לאכול לעתים גם עלים, גרעינים ואפילו חרקים.

אם תשאלו, מה משותף לשמש, ריח ואיבוד חושים? התשובה תהיה "למורים". ללמורי הקטה נוהג יוצא דופן או יותר נכון טקס ייחודי אותו הם נוהגים לערוך כל יום השכם בבוקר, מיד עם קימתם משינת הלילה. בטבע ניתן לראות אותם מוקדם בבוקר, מלקטים ניצנים ופרחים על הענפים החיצוניים של העצים בגובה רב, ולאחר הארוחה הראשונה של הבוקר, הם מחפשים אזור שטוף שמש ומתיישבים שם על מנת להתחמם ולעסוק בטיפול בפרוותם. גם בספארי, בדיוק כמו בני האדם שיושבים להשתזף מתחת לשמש, הלמורים עושים את אותו הדבר מדי בוקר תחת קרני השמש הישראלית. למרות שאין הוכחה מדעית ברורה לסיבת מה הם עושים זאת, המומחים ובעלי מחקר החי סבורים כי הם מבקשים לחמם את גופם שככל הנראה הצטנן בלילה.

בשעות החמות יותר במהלך היום, מחפשים הלמורים צל על הענפים הנמוכים יותר של העצים, ונמים להם את שנת הצהרים. בשעות אחר-הצהרים המאוחרות חוזרים הלמורים לפעילות האכילה, ואז הם נעלמים למקומות המחבוא הליליים שלהם ולאחרונה אף גילו כי למורי קטה מסתתרים בלילות בכוכים ומערות בהרים המסולעים של האי מדגסקר. בשעות הלילה, כשהאוויר מתקרר, מצטופפים הלמורים בקבוצה, כשזנבותיהם כרוכים אלה באלה - במטרה לשמור על חום גופם.

אקט מעניין נוסף מיוחס ללמורי הקטה, שהם אוהבים ללכוד נדלים ארסיים (מרבה רגליים. ש-פ) ולאכול את דמם. מסתבר, שהדם הארסי של הנדל גורם ללמורים לאיבוד חושים בדומה להשתכרות של בני האדם על ידי שתיית אלכוהול. נראה שהלמורים החיננים הללו אוהבים גם להשתטות ממש כמו שאנחנו אוהבים לא מעט פעמים לעשות.

אחד הדברים היותר מרתקים אצל הלמורים בשונה לחיות אחרות, הוא השימוש בריח. חיות רבות נוהגות לסמן את הטריטוריה שלהן באמצעות הטלת צרכיהם מסביב או מעל גבי גזעי העצים. לעומת זאת, אצל הלמורים, סימון הטריטוריה נעשה על-ידי הפצת ריח: ללמורים בלוטות דמויות דרבנות, שממוקמות בזרועותיהם קרוב לשורש כף-היד, והם משתמשים בהן כדי לסמן את הטריטוריה שלהם, כשפעילות זו נעשית באינטנסיביות ובחוזקה, עד כדי פציעת קליפות העצים שאותן הם מסמנים. ככל שהלמורים נמצאים קרוב יותר לגבולות הטריטוריה שלהם, פעילות הסימון מתגברת ומתעצמת.

שימוש חשוב נוסף יש לריח בזמן שפורצת קטטה בין קבוצות או בין פרטים: מה שמעצים את ההוכחה שמדובר בחיות לא אלימות, זה שהקטטה נערכת רק באמצעות הפצת ריח, ובמחקרים היא מכונה - "קטטת הריח", משום שאין בה פציעות ממשיות.

ד"ר אמליה טרקל, אוצרת המרכז הזואולוגי בספארי - רמת גן, מתארת קטטת ריח אותה חוותה בסיור שלה באי מדגסקר: "בהתחלה שמענו מעין נביחות עצבניות, שהשמיעו כמה למורים, ואז ראינו שלמורים משתי קבוצות נערכים זה מול זה, כשרווח קטן מפריד ביניהם. כל הפעולות מעתה נעשו במהירות, הם שפשפו את זרועותיהם אחת כנגד השנייה ואחר כך חיככו את הזנב כנגד בלוטות הריח שבזרועותיהם. בשלב הזה הרימו את זנבם מעל לראשם ונפנפו בו במהירות. בהתנהגות זו מסמנים הלמורים שני סימנים: האחד, הוא סימן ויזואלי שהוא נפנוף הזנב, והשני הוא סימן ריחני שמופץ באוויר. לאחר מספר דקות הסתיימה הקטטה, הקבוצות נרגעו וכל אחת פנתה לדרכה".

את רוב ההתנהגויות שנצפו בלמורי הקטה בטבע במדגסקר, כמו סימוני הריח, ההתחממות בשמש, מנוחה בקבוצות וניקוי פרווה הדדי, אפשר לראות גם בספארי ברמת-גן, מלבד את קטטות הריח, אותם כמובן לא ניתן לראות בספארי, וזאת מהסיבה הפשוטה מכיוון שאין בחצר הלמורים בספארי קבוצות יריבות כפי שיש להם במרחבי הטבע. גם כשאנחנו הגענו לחצר הלמורים בספארי, מיד איך שהם ראו אותנו, שמנו לב כיצד הם מתחילים לשפשף את אמות הידיים שלהם עם זנבותיהם, ככל הנראה, כאות אזהרה שהם זיהו פלישת זרים בטריטוריה שלהם ומיד סימנו אותה.

חידת המים והצימוקים
חלק ניכר משעות המנוחה מבלים הלמורים בפעילויות הדדיות, הקשורות בטיפול בפרווה ובניקויה. הפעילות הזאת נעשית על ידי ליקוק הפרווה והעברתה בין השיניים החותכות. הלמורים מבצעים את פעולות הניקוי בעזרת הפה להבדיל מקופים אחרים שמבצעים את אותה פעילות בעיקר בעזרת הידיים.

כמו הריח, גם אותות קוליים משחקים תפקיד מפתח בתקשורת בין הלמורים: חמישה עשר קולות שונים משמשים אותם, כדי לשמור על אחדות הקבוצה ולהתריע בפני טורפים במהלך איסוף המזון, זאת חרף העובדה שללמורים בטבע אין כמעט טורפים למעט שניים: נמר הסופה שהוא הטורף היחיד באי כולו, והאדם - ציידי הלמורים שמסכנים את המשך קיומם.

בסיור שלנו בחצר הלמורים בספארי, ביקשנו להבין יותר את ההבדלים, אם יש כאלה, בין הלמורים בטבע ובין הלמורים בשבי. שאלנו את המטפלת במחלקת הקופים והלמורים, הגב' מור פורת, מה בעצם השוני המהותי הניכר שיש ללמורים בספארי לעומת אחיהם בטבע.

"הלמורים פעילי היום בטבע, עסוקים במשך כל היום בחיפוש אחר מזון", השיבה, והמשיכה להסביר: "אולם, ללמורים בספארי אין צורך לעשות זאת, מכיוון שהם למעשה מקבלים את הארוחות שלהם באופן מסודר שלוש פעמים ביום. מה שקורה זה, שזה יוצר להם שעמום. השעמום הוא מתכונת מסוכנת לבעלי חיים שעשויה לגרום להם לדיכאון או ליצירת אווירה מתוחה שעלולה להביא אותם לידי קטטות ומריבות. אי לכך ובהתאם לכך, אנחנו מספקים להם 'תוכניות העשרה', כלומר, מייצרים להם עשייה מעניינת שתעשיר להם את הזמן.

לדוגמה, לקופי השימפנזה אנחנו מכניסים אוכל שהם מאוד אוהבים בתוך צינור במבוק, וזה גורם להם לחפש עצות כיצד להוציא את המזון מתוך הבמבוק. קופי השימפנזה שנחשבים לחיות חכמות מאוד, ישתמשו בענף או מקל צר כדי לדחוף ולהוציא את המזון מהבמבוק. בדומה אנחנו גם עושים עם הלמורים על מנת שלא ישתעממו, כמו למשל, תולים להם אוכל על העצים או מורחים להם סילאן (דבש תמרים. ש-פ) על העצים והם צריכות להריח ולחפש את המזון".

- איזו אנקדוטה מעניינת במיוחד הייתה לכם עם הלמורים?

"כן. היה לנו סיפור די משעשע בהקשר עליו דיברנו קודם. במסגרת תוכנית העשרה שלהם, הכנסנו להם פעם אחת קערה גדולה עם מים שבתוכה בתחתית הקערה הנחנו צימוקים. רצינו לראות מה יעשו הלמורים, כדי להוציא את הצימוקים, תהינו איזו דרך ימצאו כדי לבצע את המשימה. מסתבר, שהלמורים לא בדיוק אוהבים להירטב ובמקום להכניס את הידיים אל תוך הקערה ולהוציא את הצימוקים, הם שתו קודם את כל המים שהיה בקערה ולאחר מכן נטלו את הצימוקים ואכלו אותם. שזה בעצם הדרך הכי לא צפויה והכי פחות מוצלחת".

הסיפור המשעשע הזה בעצם גם מצביע על כך, שהלמורים הם לא בדיוק החיות האינטליגנטיות ביותר בעולם החי, לעומת השימפנזים או הדולפינים למשל. אבל כשביקרנו שם גילינו שהם יודעים להתווכח ביניהם ולנהל רב שיח די קולני, למרות היותן חיות עדינות ושקטות.

אף על-פי שיש להתמקד באוכלוסיות הלמורים בטבע כמטרה מרכזית, כדי שיתרבו וייצאו מכלל סכנת הכחדה, גם ללמורים בשבי תפקיד מרכזי. מושבות השבי מספקות הגנה מהכחדה אפשרית וכמקור לחיות עבור תכניות עתידיות. כמו כן יש להן תפקיד חשוב גם בהקניית מודעות ציבורית, ובמחקר בנושאי תזונה, רבייה, טיפול וניהול גנטי.

על פי הערכות, נכון לשנת 2009, היו 2,500 למורי זנב הטבעת בגני חיות ברחבי העולם, בנוסף לעוד רבים באוספים קטנים יותר ובמעבדות. מינים רבים של למורים מיוצגים בשבי. האוסף הגדול ביותר נמצא באוניברסיטת 'דיוק' שבארצות-הברית. אוסף מחקר זה כולל 23 מינים ותתי-מינים. הלמורים השכיחות ביותר בשבי הם: למור הצווארון, שיותר מ-500 פרטים שלו נמצאים ב-100 גני-חיות, למורי קטה מונים לפחות 1,000 פרטים הפזורים ב-140 גני-חיות וכ-140 פרטים של למור חום, הנמצאים ב-40 גני-חיות, ואלה גם שלושת המינים המיוצגים בגני-החיות בישראל.

תודות מיוחדות לדוברת הספארי, הגב' שגית הורוביץ ולעוזרת הדוברות ומטפלת מחלקת הקופים, מור פורת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!