נתניהו על המאזנים: שבוע מכריע לראש הממשלה

לנתניהו היה השבוע רגע אחד קצר וחמקמק של נחת: בתוך יום אחד הוא הצליח לרצות גם את האגף הימני בממשלה וגם את השמאלי. מ-9:00 בבוקר של יום שלישי האגף השמאלי הביע שביעות רצון מהתנהלות ראש הממשלה, כשנתניהו הביא לאישור הקבינט את ההצעה המצרית להפסקת אש, ומ-15:00 והלאה נשם האגף הימני לרווחה כשראש הממשלה החליט להשיב אש אל עבר מקורות הירי ברצועה. שש השעות של הפסקת האש שמו את נתניהו במקום טוב עם כולם: פתח את הבוקר עם לבני ולפיד, סגר את היום עם ליברמן ובנט. החמאס, כמו תמיד, ברגע האחרון, הציל לנתניהו את הקואליציה.

אף אחד לא מוכן להמר כיצד יסתיים המבצע או לקבוע איך יצא נתניהו מכל זה. עד שלא תהיה תמונת ניצחון, אם תהיה, הכל נזיל, תזזיתי ויכול להשתנות בין רגע. ראש הממשלה נמצא כפסע בין לסיים את סבב הירי הנוכחי כמנצח או לחילופין כמי שהפסיד את ביתו ונכסיו הפוליטיים בקזינו של עזה. פעולה אחת יכולה לשנות מבחינתו הכל - אם יביא פתרון שישביע את רעבונו של הציבור כמו חיסול דמות מרכזית בחמאס או פגיעה קשה ביכולות החמאס, מעמדו יתחזק במהירות. מנגד, הסכם הפסקת אש ללא הישגים או הסתבכות של חיילנו במלכודת עזתית, הלוויות צבאיות, או הרג של ילדים משני הצדדים – יכולות בין רגע להפוך לתמונות קשות בעלות פוטנציאל נזק שעלולות להפוך עליו את כל האלקטורט והבייס הפוליטי. או שנתניהו יצטרך לתפוס מחסה אחרי המלחמה, או שיהיה מלך ישראל עוד 40 שנה. בכל רגע הכל יכול להשתנות מקצה לקצה. הכל תלוי איך ייצרב המבצע בתודעה ובתקשורת.

לפי שעה, נתניהו הוא הקורבן הפוטנציאלי של המבצע הזה. הוא נוהג נכון מבחינה מדיניות ביטחונית אבל משלם מחיר פוליטי. הוא מתנהל טוב, אבל הציבור הפכפך. הים הוא אותו ים והציבור הוא אותו ציבור שמחא כפיים לאולמרט בשבוע הראשון של מלחמת לבנון השנייה והעניק לו 80% תמיכה, בשבוע השני הוריד אותו ל-7%. לשבחו של נתניהו צריך לומר שהוא מנהל את המבצע נכון, בשיקול דעת, כאילו אין פוליטיקה. ההתנהלות המאופקת והאחראית שהפגין מזכה אותו כרגע בפופולריות חסרת תקדים במרכז ובשמאל, אבל ראש הממשלה מסתכן באיבוד כוחו בימין ובמרכז הליכוד.

האגף הימני מאבד סבלנות. הוא רוצה כניסה קרקעית, לפחות שתיפתר בעיית המנהרות. על הרקטות כיפת ברזל משתלטת. המנהרות הן האיום האסטרטגי האמיתי. אבל הם רואים את נתניהו מתמהמה ומפחדים שאיבד את המומנטום. עד עכשיו היו לו תנאי דלוקס: האמריקאים מגבים, הקהילה הבינלאומית נותנת גב, והאופוזיציונר הכי גדול שלו הוא שר החוץ. בראייתם, עשרה ימים עברו וכלום לא קורה. אם נתניהו לא יביא הישג לציבור הימני - הוא יהיה בבעיה.

זה לא טריוויאלי לפוליטיקאי, בטח לא לאחד שכבר נכווה בסיטואציה דומה: עד היום משלם הליכוד את מחיר האיפוק שגילה נתניהו במבצע עמוד ענן, והביא לזליגת מנדטים לבית היהודי ולעלייתו של בנט. בליכוד לא יסכימו לספוג את ההתנהלות הזו גם עכשיו. אם הפסקת אש היא זו שתביא להפוגה בירי מעזה- יהיה לו ירי בליכוד. כיפת הברזל שפועלת מול חמאס לו תעזור לו אל מול מה שיקרה לו בתוך המפלגה.

הליכוד נחלק לשני מפקדים שונים: זה של שנות ה-90 שמזוהה עם נתניהו ושהביא לו את ראשות הממשלה ב-96, והמפקד הדנוני, שרוצה לראות דם ואש. במפקד הישן לא ממהרים להספיד את נתניהו. שם מחכים לשוך הקרבות וצוץ הסקרים. המפקד השני לא יוותר לנתניהו אם המבצע יסתיים בהפסקת אש דרדלה או אם יהיה קשה לקבוע שישראל ניצחה. הרסן יותר ונתניהו יאבד את האוטוריטה שלו בליכוד, כל אחד ירשה לעצמו לידות בו אבנים והמרוץ לראשות המפלגה יפתח. נתניהו עלול להיות ראש הממשלה הראשון של הליכוד שהודח מתפקידו כיו"ר מפלגה. ונתניהו, מה לעשות, לא בנוי לעשות מעשה שרון ולהקים מפלגה חדשה.

החיבוק החם של האופוזיציה מעלה לנתניהו את החום. כל הופעה של יחימוביץ או גלאון שמדברות בשבחיו בטלוויזיה גורמות לו לאבד מנדט. רק זה חסר לו להיות מזוהה עם מלכת הסוציאליזם או עם ראשת מרצ שרוצה תחבורה ציבורית בשבת, כשהוא שואף לצרף את החרדים לקואליציה. גם המאמרים בתומכים בעיתונים שבדרך כלל יוצאים נגדו, ודאי לא עודד את רוחו. נתניהו אמנם חזק ב"הארץ", אבל חלש ב"מקור ראשון". למזלו, הפייגלינים לא קוראים את העיתון הראשון.

סימן השאלה הגדול שמרחף על ראשו של נתניהו הוא מה יוציא אותו טוב מהסיפור הזה: הפסקת אש? שקט מוחלט? הרתעה צבאית? שקט לעשור? פעולה קרקעית רחבה? (מהלך שסבירותו קלושה, את פוטנציאל האומץ נתניהו מימש מול דנון). כרגע הוא בוחר להפציץ את אזרחי ישראל במסיבות עיתונאים.

המבחן הגדול יהיה בעוד שלושה-ארבעה חודשים, אחרי שהכל ייגמר ואפשר יהיה להעריך עד כמה המהלכים האלו פגעו או לא בהרתעה הישראלית. במערכת הפוליטית מעריכים שבתוך 9-15 חודשים יתקיימו בחירות, ומי יודע מה יקרה עד אז. מי בכלל זוכר שרק לפני חודש בחרו כאן נשיא.

הקרב על הימין
הכניסה הקרקעית היחידה שהתחוללה הייתה הכניסה של נפתלי בנט לקומת המרתף במשכן הכנסת. ברביעי בערב, כשהמשכן כבר היה כמעט נטוש (הכנסת ידועה כמקום היחיד שבו מברכים בשבת שלום כבר ברביעי בצהריים) נראה יו"ר הבית היהודי יורד במדרגות אל עבר האולם הממוגן שבו שהו באותו הזמן נתניהו ושר החוץ ההונגרי. את פגישותיו בימים האחרונים עם מבקרים זרים כמו גם את מסיבות העיתונאים מקיים נתניהו בחדרים ממגונים, כדי לחסוך את מראות הריצה של רה"מ למרחב מוגן.

בזמן שליברמן קושש מנדטים בין מטח למטח באשדוד, נכנס בנט אל תוך האולם המאובטח. לא בטוח שענייני פוליטיקה עמדו על הפרק, אבל ברור שנתניהו ובנט רושמים התקרבות, ומנסים לסרוג חומת ברזל קואליציונית כמשקל נגד לאיווט. מערכת היחסים התחממה בשבוע האחרון אחרי שבנט צוטט באחד העיתונים בשבוע שעבר כמי שימליץ על נתניהו להרכיב את הממשלה הבאה. שר הכלכלה הגדיל לעשות והוציא הוראה לשריו לא לתקוף באופן אישי את רה"מ. הבעל של שרה משתדל גם הוא ודואג לקרב אליו את נפתלי ולהתייעץ יותר עם בנט. הוא מעדיף נפתלי רגוע על פני בנט משתולל, שגונב את קולות הימין שאיבדו השבוע את גיבורם מול החמאס.

מנגד, השבר בין ליברמן לנתניהו גדל כמו השבר הסורי אפריקאי. כמויות הדם הרע זורמות ביניהם כמו הדנובה באמצע ינואר. כשהמחלוקות היו בעניינים כלכליים- חברתיים, עוד אפשר היה לגשר עליהן. שניהם קפיטליסטים, רואים את הכלכלה באותם משקפיים, אבל כשהנושאים הביטחוניים צצים על רקע המאבק על קולות הימין- שום דבר לא יחבר בין השניים. גם לא פינקלשטיין.

מסיבת העיתונאים שכינס השבוע ליברמן רק הדגישה עד כמה המערכה מול עזה היא פרק ראשון בסדרה "המרוץ לראשות הממשלה". אחרי שבשבוע שעבר פירק את הברית עם הליכוד, יצא השבוע ליברמן אל המצלמות כשהוא משוחרר מכבלי בן הזוג לשעבר ופתח במתקפה חסרת תקדים של שר חוץ על ראש ממשלה בעת ניהול מבצע. ואם זה ככה באמצע מלחמה, חליע לאללה מה יהיה אח"כ.

את מה שדנון חולם לומר, ליברמן יכול להרשות לעצמו לצעוק ולהישאר בחיים. לפחות דבר אחד משותף יש לו עם נתניהו: שניהם לא רוצים בחירות, ולכן האפשרות לפטר אותו כרגע לא עומדת על הפרק. ליברמן אמנם חבר קבינט אבל האחריות היא של נתניהו. אם תהיה תסבוכת לא הוא ישא בתוצאות אלא ראש הממשלה יהיה זה שיאלץ לתת תשובות לקהילה הבינלאומית. איווט הולך עם ומרגיש בלי. הוא מתריע, מצהיר, ואחכ תמיד יוכל להגיד שהזהיר אבל לא הקשיבו לו.

המהלך של ליברמן זכה לביקורת חריפה בליכוד בטענה שלא נקט בקו ממלכתי, אבל המהלכים שלו מדאיגים אותם מבחינה פוליטית. עד עכשיו זלגו הקולות שרצו לראות קו יותר מיליטנטי מול חמאס לבנט, עכשיו יש להם גם את איווט.

הקרב על הנהגת הימין עלה מדרגה בחסות מטחי הקסאמים. אמנם טרם הוכרז רשמית על בחירות אבל בפועל ליברמן ובנט מתנהלים כאילו הקמפיין בשיאו. הם מחדדים אג'נדות, מושכים ימינה, מחבקים תושבים מבוהלים (מהם ומהטילים) בשדרות ואשקלון, וגודשים את האולפנים הפתוחים כמה פעמים ביום. ליברמן נגד בנט, נפתלי נגד איווט, ושניהם נגד הליכוד ונתניהו. כולם מנסים לזנב באותם קולות ולהתאים עצמם להתלהמויות הימין בעד כניסה קרקעית.

אם תמשך הירידה בסקרים של מפלגת השלטון, תפתח לנתניהו גם מערכה פנימית ודרישה לקיים פריימריז להנהגת המפלגה. עד עכשיו היה נתניהו מותג חזק יותר מהליכוד, אבל המאזן הזה יכול להשתנות וראש הממשלה יהפוך מנכס לנטל בליכוד. זו כנראה הסיבה שגדעון סער חותר תחת נתניהו ועושה קולות של מתמודד, אבל מקורביו אומרים שזה לא יקרה בסיבוב הזה, מסיבותיו הידועות לו.

כמו מכל פלונתר פוליטי גם מהתסבוכת הזו נתניהו יוכל לצאת גם אם המהלך הצבאי לא יסתיים בניצחון. בסביבתו של נתניהו אומרים שליברמן עוד יטופל, בסוף המבצע. נתניהו יוכל לצרף את אחת או יותר מסיעות האופוזיציה, גם במחיר של פרישה של ליברמן מהממשלה.

כשלפיד עושה פוליטיקה
אבל זה לא רק זה. בעוד תושבי הדרום חיים ממבצע למבצע ועדיין ממתינים לפיצויי עמוד ענן, מתנהלים שאר השרים כאילו הם במדינה אחרת. ממשלה שלמה מתנהלת כאילו הבחירות כבר כאן, ובאחד השבועות היותר ביטחוניים שיש, כולם עושים פוליטיקה על גב המבצע.

שר האוצר מחבק בדרום, שר החוץ עושה פוליטיקת פנים ולא הסברת חוץ, שר הכלכלה חורש את האולפנים. את אף אחד לא מעניין שהקייטנות בוטלו, שהורים לא מקבלים משכורות כי נשארו לשמור בבית על הילדים, שהמצב המיוחד בעורף הוא זמני ולא מאפשר לקבל פיצויים.

לאחר שאף אחת מוועדות הכנסת לא כינסה דיון בבעיות שמוליד המצב הביטחוני, החליט יו"ר ועדת חו"ב, ח"כ זאב אלקין לזמן אליו לוועדה את שר האוצר, את ראש רשות המסים ואת יו"ר ההסתדרות כדי לשמוע מה כל אחד עושה בתחומו. מה הקשר לחו"ב? אין. אלקין ניצל את העובדה שאף אחד לא השכיל לעשות זאת לפניו.

במהלך הדיון התברר שהאוצר ממתין לסיום המבצע כדי לדון בשאלת הפיצויים שלהם זכאים תושבי הדרום. אלקין זעם. הוא תהה אם גם משפחה בתל אביב, ממעמד הביניים, שנפגע לה הבית מקסאם, הייתה צריכה להמתין כמה שבועות עד שתטופל. הוא דרש ששר האוצר יגיע לדיון הבא. לפיד ויתר על הדיון וירד לבקר את תושבי שדרות. אלקין נשאר לדבר לכיסא ריק. ככה זה כששר האוצר הוא לא בן מפלגתו של ראש הממשלה. כששטייניץ היה שר אוצר זה לא היה יכול לקרות. רה"מ היה מוריד פקודה, והעסק היה מתקתק. כששר אוצר הוא גם יו"ר מפלגה, נכנסים שיקולים אחרים. הבוקר (ה') לפיד הגיע לוועדה. העניין טופל, אבל הוא רק מסמל את הבעייתיות של ממשלת נתניהו. לכולם כבר ברור שצריך לקרות נס ממש גדול כדי ש-2015 לא תהיה שנת בחירות.

פרשת דנון
ביום ג' בבוקר התפתח מאבק מילולי חוצה ערוצים וכלי תקשורת בין סגן שר הביטחון, דני דנון, לח"כ מירי רגב. היא קראה לשרי הקבינט פחדנים, הוא אמר שהתנהלות רה"מ רופסת. דנון ניצח את רגב בנוקאאוט. לאחר שהביקורת שלו צוטטה ברשתות התקשורת של החמאס ועז אדין אל קסאם, אצל נתניהו נפלה ההחלטה לפטר את דנון באותו היום. כשם שאל מול החמאס רה"מ הבטיח ששקט יענה בשקט, ההחלטה היתה זהה – להבדיל אלף אלפי הבדלות - אל מול דנון: רעש יענה בפיטורים.

סגן שר הביטחון שהה באותה השעה בשדרות. ערב קודם, כשהתברר שנתניהו הסכים להצעת המצרים להפסקת אש, שקד דנון על מכתב התפטרות. הוא לא היה משוכנע בעצמו שיוגש. הרי אם יגיש מכתב התפטרות תחת אש המהלך ייתפס כפוליטי. דנון שקל להמתין. במהלך הוא התלבט אבל התכנון המקורי היה להצטלם עם חיילים - בשביל הסמליות - ולהתפטר. במכתב הסביר דנון שהוא לא חי בשלום עם שחרור 78 מחבלים שנתניהו שחרר כדי שיוכל לחיות בשלום עם לבני, הוא הזכיר את רצח שלושת הנערים שלא זכה לתגובה הולמת, וציין את הדיון בהרס בתי המחבלים שלא נעשה. לסיכום הוסיף כמה מילים על הססנות וגמגום.

בצהריים הגיעו אליו השמועות וטפטופי מידע על האפשרות שיפוטר. זו לא הייתה הפעם הראשונה שרה"מ שקל לעשות זאת. בחודשים האחרונים עלה הנושא יותר מפעם אחת, והפעם, חשב דנון, נתניהו לא יעשה פוליטיקה תוך כדי לחימה. ובכל זאת עזב סגן שר הביטחון את שדרות וחזר לקריה וליתר ביטחון הפך את מכתב ההתפטרות למכתב תגובה. כשנקרא ללשכת רה"מ לא הופתע.

המתח בין דנון לנתניהו התחיל כבר בתחילת המבצע. גם אז היה דנון בשדרות כשהגיעה שיחת טלפון מרה"מ. נתניהו זעם על דברים שאמר דנון יומיים קודם לכן. דנון הסביר שהדברים נאמרו לפני תחילת המבצע, ושעכשיו הוא דווקא מגבה את הממשלה. במהלך המבצע דנון לא שתק, אבל גם לא תקף באופן אישי. עד אותו הבוקר. הוא לקח בחשבון שהדברים שאמר יעוררו תגובה קשה, אבל כחלק משחרור הרסן במפלגה, ההתבטאויות לא נראו יוצאות דופן.

נתניהו חשב ההיפך: כשישראל כץ יושב באולפנים ומציג קו ימני, כשסער הרים ראש ומערער על החלטת הקבינט, כשארדן שתמך בהפסקת האש מוציא הודעה שיתנגד אם תהיה הצבעה חוזרת, כשליברמן מכנס מסיבת עיתונאים, ומירי רגב משתוללת, אין לו ברירה אלא לצאת לפעולה מבצעית מהירה להחזיר את השקט למצביעי הליכוד. נתניהו הפך את דנון לתמרור אזהרה: הוא פוטר למען יראו וייראו. בעתיד כל אחד יחשוב פעמיים לפני שיפתח את הפה.

האקט של רה"מ נתפס בליכוד מנהיגותי. פיטורי דנון השתיקו את המצב. אפילו רגב זגזגה במהירות ושינתה את הטקסטים לתמיכה במדיניות רה"מ. לגבי דנון הדעות חלוקות. יש מי שסבור שמי שכיהן כיו"ר בית"ר העולמי, שכח מה זה הדר בית"רי ועבר כל גבול כשיצא נגד רה"מ בזמן לחימה.

מנגד, יש מי שחושב שעצם העובדה שדנון פוטר כשאמר את מה שהציבור שלו רצה לשמוע - הפכה אותו לכוכב. אם עד עכשיו הוא לא ספר אף אחד, אז מה יהיה הלאה כשהוא ח"כ מהשורה, משוחרר מכבלי הממשלה. ברצותו יבוא להצביע וברצותו יצביע הפוך מסיעתו. זה לא שקודם לא זכה לבולטות, אבל עכשיו, כשכל השאר מסונדלים ומחויבים לנתניהו - לדנון, יו"ר מרכז הליכוד, לא יהיה אלוהים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!