החזנות הספרדית מול אחותה האשכנזית • פרק א'

החזנות הספרדית מאז ומעולם קנתה לעצמה שם ומקום של כבוד בתוך עולם הזמר השירה והפיוט הערבים – עבריים, הבסיס שלה המיקום שלה השילובים שבתוכה חופפים הם לאיזור בסיס מיקום והשילובים של השירה הפיוטית, הכללים הם אחרים השימוש הוא אחר, המניע והמטרות וממילא אופן הביצוע שונים לחלוטין, אבל "משפט אחד יהיה לכם" – המקאם.

דווקא בזמנים כאלו בין י"ז בתמוז לבין ט' באב, או בימי ספירת העומר, ובפרט בימים נוראים ותקופות החגים – מפלס הצריכה הציבורית לתוכני חזנות ומוזיקה ווקאלית עולה כמה רמות מעלה, וזאת כמובן בעקבות האיסור ההלכתי לשמוע כלי שיר בימים האלו, מה שגורם לכך שכל חובבי השירה וכל אלו שנפשם זקוקה לרקע מוזיקלי כלשהו במהלך היום, מתמקדים בשמיעת תכנים ווקאליים שאין בהם כלי נגינה, ודרך זה הם מספקים את מה שמתבקש מהם באופן טבעי.

מעולם לא ראיתי ברשת או באיזשהו עיתון או בכל פורום אחר איזשהו דיון, מי יותר טוב יעקב מוצן או יצחק מאיר הלפגוט, אבריימי רוט או דובל'ה הלר, בנימין שטיינברג יהודה ווסרמן או חזקי סופר, וגם לא יהיה דיון.

החזנות האשכנזית נוכחת תרבותית בחיי האשכנזים הרבה פחות מאשר החזנות הספרדית בחייהם של הספרדים. אך מאידך - היא מתוקצבת הרבה יותר, האירועים הנעשים סביב החזנות האשכנזית מודגשים הרבה יותר ובהיקף גדול ויוקרתי יותר בכמות ובאיכות.

חובבי החזנות האשכנזית, שכבודה במקומה מונח, הם מעטים ביחס לשכבות הציבור - ובתי הכנסת האשכנזיים שהתפילה שם ביום יום מבוססת על כללי החזנות, מעטים עד כמעט ולא. בייחוד בארץ.

ברוב ימות השנה ברוב בתי הכנסת של האשכנזים ישנו דפוס מנגינה קבוע בתפילות, ניגון מסוים לערבית, משהו אחר לשחרית, ומשהו אחר לערבית, שניים שלשה קטעים עליהם החזן צריך להלביש מנגינה והקהל מצטרף אליו – זהו.

לא כך הוא בעולם החזנות הספרדית, כמעט בכל בית כנסת ספרדי יעלה חזן, וכמעט בכל מקום - יהיה מי שישים לב לאלתורים, לעליות ולסלסולים, לבחירת הקטעים וליכולות הקוליות. דיון התפתח ביציאה מבית הכנסת ואף הילדים הקטנים שהגיעו, יעזו וינסו גם הם.

ומעבר לכך, חדשים לבקרים (או ללילות תלוי מהארץ או מחו"ל), קמים ונופלים דיונים רציניים ומלוצצים, ענייניים ונגועים, מעמיקים ושטחיים, ברשתות החברתיות ובעיתונות ובכל מקום "מי יותר טוב" "מי מתמחה ב-מה", לכל צד יש את חסידיו הנלהבים, לכל צד יש את מטילי – הדופי והקלון בצד השני, לכל צד יש האינטלגנטים לצד ה"שלוחי'ם" הזולים והרדודים, "מהו כוחו של ההוא" ו"במה מתמחה ההוא" ו"ומה עשה ההוא" ו"מי יותר פופולארי" וכו'.

לצד כל אלו קיימת איזושהי קבוצה קטנטנה וקשת הבנה המסרבת להכיר בדיונים מעין אלו, המסרבת להבין שתחום עניין איזה שיהיה מידת הפופולאריות שלו מכניסה את העוסקים במלאכה יותר ויתר פנימה למגרש ההתעניינות, ובכל פעם שעולה איזשהו דיון, הם מנסים בכח למתוח את יריעות ספר התורה ואותיותיה ולגייס רעיונית את הנכתב והנאמר שם לצורך השתקת העניין, אט אט הם מבינים עד כמה זה מיותר לא תועלתי ובוודאי לא פרקטי.

דבר נוסף הוא עצם העובדה שהחזנות הספרדית חיה מתחדשת מתעדכנת ומעניינת ומסקרנת בכל רגע בכל שבת בכל חג ובכל תפילה, ישנם מקומות שהמקאם הוא קבוע ומתוכנן, ישנם מקומות שהפס הנגינתי הוא אחיד, אבל דבר אחד שאין בה לא אבק ולא יושן, הדבר הזה הוא תפקיד החזן שמתבסס בעיקרו על אלתור (יש מקומות שהאלתור בהם צפוי או ידוע וכדו') ויצירה עצמאית.

העובדה הזו מתחזקת את הפעילות בשטח כל העת את המעקב את הסקרנות, ואת העניין שמתחדש כל פעם סביב החזנים וסביב כישורי היצירתיות של כל אחד: זה לא רק צבע קול, זה לא רק טונים, זה לא רק סגנון, זה הרבה יותר.

זהו עצם סגנון היצירה, החידושים המסובכים יותר החיבורים והחיסורים – הריבוי הזה מרבה את הצורך ואת ההנאה עד למעקב כמעט בלתי פוסק אחרי החזן שנכנס ללב השומע.

ומאידך למרות השוני המבורך הזה בין לבין, דווקא עולם החזנות הספרדית סובל מקיפוח של ממש, מאי הכרה ממלכתית, מאי הכרה ציבורית אפילו, אנשים מתייחסים במגזר הספרדי ל-חזן כדבר מובן מאליו, כזה שסתם ככה לא מגיע לו תשלום או שכר טרחה בעבור תפילתו.

היחס הזה פועל נגדנו, כי המוטיבציה להשקעה להתקדמות לפריחה וליצירתיות מגיע לפסים של חוסר טעם רווח ועניין.

אבל לצורך העניין, לא ייתכן שהטקסים בצה"ל, הטקסים במדינת ישראל יהיו מוכתבים לפס החזנות האשכנזית, לא ייתכן שההגמוניה האשכנזית הצינית הכופרת והמקוטעת (והמתמעטת) תמשיך להשליט את הפס-קול האשכנזי מעל כל במה ומתוך כל ארנק.

חברים בכוחנו לשנות זאת, ולא בגלל במת יום הזיכרון או יום השואה אני אומר זאת – אלא בגלל הבמה של "בנייני האומה" של "בריכת הסולטן" של "קיסריה" של כל היכלי התרבות בארץ שמאויישים כל העת עם אותו קהל על ידי אושיות הטיפוח האשכנזי, ועולם החזנות הספרדית מוצא לעצמו ביטוי טפל וחסר נוכחות בכל מיני ערוצי רשת עיתוני נישה ובימות – מרחב מוגן בכל מיני שכונות זנוחות.

קישורים:
הסגנון הספרדי הקלאסי שכמעט איננו • חלק ב'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!