לא נשכח, לא נסלח, לא נדבר אמת

בניגוד לפתגם המפורסם ההוא, לשקר דווקא יש רגליים. הנה, בכל הנוגע לשיח שהתפתח אחרי
רצח רבין, כבר 18 שנה שהשקר מחזיק מעמד לא רע. כנראה, אם להידרש שוב לפתגמים, שאם
חוזרים על שקר אלף פעמים הוא כן הופך לאמת.

תראו מה קורה כאן שנה אחרי שנה. שוב ושוב מזכירים לימין שהוא זה שפרסם את התמונה של
רבין במדי אס אס בהפגנה ההיא בכיכר ציון. רגע, אבל מי שהניף לעין מצלמות הטלוויזיה את הכרזה הזו היה בכלל סוכן השב”כ אבישי רביב, לא? זאת עובדה.

ושימו לב, אני לא מדבר על קונספירציות (יגאל עמיר הרי רצח את רבין) רק על עובדות יבשות: אבישי רביב בשבתו כסוכן שב”כ הניף את הכרזה בהפגנה בירושלים. נקודה. אבל שוב ושוב יחזרו על השקר הזה, על הימין שאחראי לכרזה סרת הטעם (אני לא נכנס כרגע לוויכוח אם כרזות סרות טעם יכולות להביא לרצח. לדעתי לא. אבל גם אם כן, אז מי שהניף אותן הוא סוכן השב”כ וכו’)

או למשל “ארון המתים של רבין” שמדברים עליו פעם אחר פעם. הרי איש מהמפגינים בהפגנה הלגיטימית ההיא בצומת רעננה נגד הסכמי אוסלו בשנת 1994, לא התכוון לרמוז משהו על מותו של רבין חלילה. ארון המתים סימל את אובדן הדרך הציונית בגלל הסכמי אוסלו ונכתב עליו בפירוש “רבין ממית את הציונות”. כלומר, המדיניות של רבין קוברת את הציונות. האם זה בטעם טוב? לא יודע, אבל עובדה שבהפגנות של ועדי עובדים, השימוש בארון מתים כמחאה על ערך
שחוסל, מקובל לגמרי. ובכל זאת, תמיד סביב יום הזיכרון לרבין יזכירו גם את השקר של “ארון
המתים של רבין”.

דבר אחד אני לא מבין: איך חברי הכנסת של הימין לא נלחמו בזמנו על כך שיום הזיכרון לרצח
יהיה רק בתאריך הלועזי. מה, זה לא היה ברור כבר אז שאם יום הזיכרון הרשמי יהיה בתאריך
העברי, הרצח יצוין פעמיים, גם בי”ב בחשוון וגם בתאריך שהפך למיתוס, “ארבעה בנובמבר”?

וכך, כבר 18 שנה שיש לנו שני תאריכי זיכרון וביניהם חול המועד ארוך שבו עוסקים ברצח
ובמסקנות העולות ממנו.

ומה המסקנות? דווקא יש המון מסקנות חשובות. על דמוקרטיה, על יהדות, על קדושת החיים,
על שלטון החוק. אבל מוסר ההשכל המיושם ביותר מהרצח הוא פשוט לסתום את הפה של כל מי
שחושב אחרת ממך, בטענה שכבר ראינו מה קורה כשלא סותמים את הפה.

השיחה הבאה שודרה ביום ראשון בגלי צה”ל. השר אורי אורבך הסביר לרזי ברקאי בנחת למה
הבית היהודי מתנגד לשחרור מחבלים רק בשביל שציפי לבני תוכל להגשים את החלום שלה לנהל
משא ומתן עם הפלשתינים. הכול נאמר ברוגע, בסגנון אורבכי. מדובר הרי באיש שאפילו עירית
לינור לא הצליחה להוציא מהכלים. לגיטימי להתנגד לשחרור מחבלים? ברור שלגיטימי.

אז זהו, שאחריו עלה לשידור יושב ראש ועדת החינוך ח”כ עמרם מצנע ואמר כך: “קיבלנו בסוף השבוע הזה כמה תזכורות... הבית היהודי כנראה לא זוכר מה הוביל בסופו של דבר למקרים חמורים ביותר בחברה ישראלית. כאשר מסיתים בהסתה על דברים שכל כך מפלגים את החברה הישראלית, כמו היריקה על חבר הכנסת שטרן, כמו כמובן האמירות נגד ציפי לבני, שלא יתפלאו לאחר מכן שמתוך הבית הזה בסוף יוצאים כאלה שקוראים להם עשבים שוטים ומתרגמים את ההסתה הזאת לשפת המעשה. אלה תזכורות חמורות מאוד שכדאי לומר אותן עכשיו”.

נראה שאפילו רזי ברקאי התפלא, כי הוא מיד שאל: “עמרם, מה שאמר לי אורי אורבך לפני כמה
דקות זה דברי עידוד ליגאל עמירים למיניהם?!”

מצנע: “בוודאי, הלא אין בזה בכלל ספק, הלא ישנם אנשים, אחד מהם ביטא את זה ביום שישי
ביריקה בפניו של אלעזר שטרן...”

ברקאי: “שזה חמור מאוד, אבל זה עדיין לא לחיצה על ההדק”.

מצנע: “ידידי, רזי ברקאי, אני רוצה להזכיר לך איך הדברים התגלגלו והתחילו ובסוף קם מישהו
שאיננו מבין... הלוא קרה לנו משהו כזה במקומותינו, לכן דווקא מהבית הזה, שממנו באים אותם
אנשים שמתרגמים מילים למעשים, צריך להיזהר כפל כפליים...”. סוף ציטוט.

רגע, אבל אותו נער מהושעיה בכלל ירק על ח”כ שטרן בלי שום קשר לשמאל-ימין או לשחרור
מחבלים. זה קרה בעקבות הדברים שהשמיע שטרן מעל דוכן הכנסת נגד הרב דב ליאור. הנער כמובן
לא היה צריך לירוק על שטרן (וגם לא על המדרכה. איכס), אבל מה הקשר לרבין, או אפילו לציפי
לבני? אין קשר, אבל מה זה כבר משנה מה הן העובדות. הרי השבוע כבר ציטטו כלי התקשורת
מפיהם של “מקורבי לבני” את האמירה “היריקה על שטרן יצאה מהפה של נפתלי בנט וחבורתו”.

זהו, עכשיו בכל שנה בחול המועד רבין, נשמע על כרזת האס אס, על ארון המתים, על הנער שירק
על שטרן, ועל הטרוריסט המסוכן לענייני גמלאים אורי אורבך.

אני הולך בשמחה

השבוע פורסם שחברת הניווט ‘ווייז’ נמצאת במשא ומתן מתקדם עם המשרד לשירותי דת.
בקרוב יוכלו משתמשי האפליקציה הפופולרית להקליד את המילה “בית כנסת” או אפילו “מנחה”
ולמצוא את מקום התפילה הקרוב אליהם.

התוכנית נמצאת עדיין בשלבי פיתוח ראשוניים, אבל כבר עכשיו הייתי מציע למתכנתים של
‘ווייז’ לא להסתפק רק בנקודות ציון על המפה, אלא לשלב באפליקציה גם דיווחים ועדכונים לטובת הנהג שעושה את דרכו לבית הכנסת.

אני לא מדבר על אזהרות מפני עיכובים או שוטרים בדרך (את זה כבר יש עכשיו), אלא על התראות און-ליין מפני מפגעים בתוך בית הכנסת עצמו.

הנה כמה דוגמאות לעדכונים שכל נוסע בדרך לבית הכנסת ישמח להיות מדווח עליהם מראש:

“המשך עוד מאתיים מטרים. בית כנסת עם שישה אנשים שהגבאי כבר עשר דקות אומר להם שאוטוטו יהיה מניין לפניך”. זו זכות גדולה להיות עשירי למניין, עד כדי כך שנאמר עליו שהוא נוטל
שכר כולם. אבל מה לגבי השישי? אם יש לך זמן אז בשמחה, למה לא, אבל קח בחשבון שתצטרך
לחכות דקות יקרות לעשירי, ואז גם תחויב להישאר לערבית.



“אזכרה מרוקאית בין מנחה לערבית”. מצוין. הסתדרת לא רק עם תפילה אלא גם עם פיצוחים,
בירה וזיתים שחורים. כאן ‘ווייז’ יכולה גם לפרסם, תמורת תשלום סמלי, את שמו המלא של הנפטר
כדי שנדע לעילוי נשמת מי לכוון בברכה על האבטיח הצונן.

“שטיבל מרובה קבצנים”. אם אתה רוצה שכל שנייה התפילה שלך תופרע, ואם יש לך בכיס
מספיק מטבעות של שנקל – סע לשם.

“מחלק סוכריות בבית כנסת בצומת הקרוב”. על פניו בית כנסת שיש בו “דוד סוכריות” הוא בית
כנסת מועדף, אבל רק בתנאי שיש באמתחתו סוכריות כמספר הילדים שלך )או בכפולות של מספר
הילדים שלך(. אחרת זה אומר מריבות בין הילדים וכאב ראש להורים.

“מחלק טבק לפניך”. טבק זה כמובן רק חיובי. נשמה יתרה. אבל רגע, האפליקציה הרי לא פעילה
בשבת. היא אורתודוקסית. האם יש בתי כנסת שמחלקים בהם טבק ביום חול? איפה? אני בא.

“סכנה: גבאי שאוסר לשבת רגל על רגל”. שומר נפשו ירחק. זה הרי אף פעם לא נגמר בזה. זה
מתחיל בהערות על צורת הישיבה בשיכול רגליים ונגמר בצעקות על כך שאתה משלב אצבעות. תוך
דקות תאבד את כל הביטחון העצמי שלך ותמצא את עצמך חושש להשתחוות ב”מודים”.

“חתן במניין”. מדהים כמה הפטור ההלכתי לומר את התפילה הקצרה והמרגשת שנקראת

“תחנון” משמח אנשים. בשבועות האחרונים שמענו הרבה על מעלת כוח דהיתרא, אבל האושר
שנגרם ליהודים מחיסכון של שתי דקות ביום רגיל ושש ורבע דקות בשני וחמישי הוא תופעה
שאנתרופולוגים וחוקרים צריכים לנסות להבין לעומק.

“שים לב: כניסה מכיוון מזרח”. אופס. איך שאתה נכנס לבית הכנסת הזה, כולם רואים אותך
ותוקעים בך מבטים. זה כמו להיכנס לבית כנסת רגיל ב”בואי בשלום” כשהקהל כולו בדיוק פונה
לפתח. לא מומלץ למאחרים.

“בית כנסת ללא חשש קבלת דו”ח חניה”. האמת? אין כזה דבר. אולי בכפר נידח. בכל מקום עירוני
שאני מכיר, הרשות המקומית שמחה לדפוק קופה על נהגים שחושבים שהתפילה היא כולה רבע
שעה, אז חבל לשים כסף במדחן, ואז חוזרים מהתפילה ומגלים כמה היא הייתה יקרה. חבל. שימו
כסף, שימו פנגו, שימו פתק לפקח, רק אל תפקירו את הרכב לחסדי שמיים. אגב, פעם התפללתי
מנחה עם פקח של עיריית ירושלים. חשבתי לעצמי שבטח מדובר בביטוח עבור כל אלה שחנו בחוץ.
אם הפקח פה, מי ייתן דו”חות? אז זהו, כשיצאנו החוצה גילינו פקחית עובדת במלוא המרץ.

“זהירות: מתקני שגיאות כפייתיים בקהל”. לא מדובר בכאלה שמתקנים את בעל הקורא כשהוא
מחסיר מילה או טועה טעות דרמטית, אלא על כאלה שממש מחפשים אותו ואורבים לו מאחורי כל
פסיק. נעים מאחורי כל שווא נח. נחים מעל כל שווא נע. אם הוא לא טועה, הם לא נהנים.
אז נסיעה טובה ושנזכה שהתפילות שלנו תגענה ליעד יעדי היעדים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!