האב, הבן, ותיק החקירה של ה'סיקוריטטה' הרומנית

הם צעדו זה לצד זה במהירות. חצו רחובות סואנים, חלפו על פני אישים ובנינים, ולא חשו בשני זוגות עיניים שננעצו בגבם וליוו אותם לאורך כל מסלולם.

"הנה הבניין", סימן האב. "זה בניין השגרירות הישראלית. אליו אנו צריכים להגיע ובמהירות", זירז בנו שצעד לצדו והשתדל להדביק את פסיעותיו החפוזות של אביו.

מתח ניכר על פני השניים. בפניו של הבן נשקפה אפילו חרדה. האבא, הגאון רבי שמואל טוביאס זצ"ל, רבה של העיירה פיאטרא-ניאמץ הרומנית, הכיר טוב את האזור. זו לא הפעם הראשונה שהוא מגיע אל עיר הבירה בוקרשט, ואפילו לא הפעם הראשונה שהוא עושה את דרכו בשליחות חשאית של השגרירות הישראלית. כרב וכרועה רוחני בעירו, ראה חובה לעצמו לסייע לכל מי שרק ניתן - וחלק מהסיוע עבר דרך מסדרונות השגרירות.

הכניסה לטריטוריה הישראלית על אדמת רומניה, הייתה כרוכה בסיכון רב עבור כל אזרח רומני. על אחת כמה וכמה לנושא משרה ציבורית יהודית. במרתף הבניין המשטרה החשאית - הסיקורטטה - נמצאו תיקים אישיים רבים על אזרחים שסומנו על-ידי המשטרה. היה שם גם תיק שנשא את השם: 'ראבין ש. טוביאס'. כל תנועה של הרב טוביאס נרשמה בתוכו וביקוריו התכופים בשגרירות הזרה, הודגשו בהבלטה.

הרב טוביאס ידע זאת, אך לא חת מפני איש. קשרים אישיים טווה עם סגל אנשי השגרירות, שהאירו לו פנים ושיתפו עמו פעולה לטובת בני קהילתו. שפה מיוחדת הייתה לו עם גרשון עמיר, מזכירו האישי של השגריר כתריאל שלמון. הם הצליחו לגשר על הפער שבאורח חייהם, ואילו עמיר הוקיר את תעוזתו ונחישותו של הרב טוביאס לעזור לאחיו היהודים, בכל מחיר. הרב טוביאס, העריך את יושרו הפנימי של עמיר, שידע מעט מאוד על יהדותו, כתינוק שנשבה.

שעות ארוכות, היו השניים מפליגים לשיחות-נפש שעסקו בענייני אמונה וייעודו של העם היהודי. הרב טוביאס היה אמן השיחה והדיפלומט הישראלי בלע בשקיקה כל מילה או רעיון שלו. באחת הפגישות ביניהם, הציג עמיר את ידידו הרב טוביאס בפני השגריר.

שלמון, צעיר, שחור שיער, בעל עיניים פקחיות, נשבה מיד בקסמו של הרב. "דלתי תהיה תמיד פתוחה בפניך", הצהיר השגריר, "יודע אני שכל מעייניך נתונים לזולת, מבקש אני להיות שותף לפעולות אלו".

'ארץ ישראל קאסטענעס'

הפעם, בשונה מכל הפעמים הקודמות, שם הרב טוביאס את פעמיו אל בניין השגרירות, לסידור עניין אישי, בטרם עלותו ארצה.

היה זה באלול תשכ"ג.

שנים רבות המתין הרב טוביאס לאשרת יציאה. רשויות ההגירה הרומניים דחוהו ב'לך ושוב'. כל אותן שנים מורטות עצבים, היו הרב ובני משפחתו 'על מזוודות'. בביתם שכנו דרך קבע, 'ארץ ישראל קאסטענעס' - ארגזי עץ גדולי ממדים שיועדו להעברת חפצים. אלו עמדו ללא שימוש, השתלבו בנוף הביתי והשלימו את פרטי הריהוט החסרים בבית הרב. ביום, שימשו הארגזים את הילדים כשולחן כתיבה להכנת שיעורי הבית. לעת ערב, פרסו עליהם סדין עבה והם הוסבו לשמש כמיטה, אם כי לא נוחה, שכן בריחי הברזל צבטו בבשר, אבל רחבות היו דיים לבני הבית.

רק לאחר 14 שנות המתנה הגיעו האשרות המיוחלות. סערת רוחות מרגשת פרצה בבית. לא היה איש מאושר מהם.

דאגה אחת העיבה על השמחה. לרב טוביאס הייתה ספריה גדולה, שהכילה עשרות ספרים עתיקים, מהם אפילו נדירים. עליהם ידע שעליו לוותר ולהשאירם בניכר. שום ספר או מסמך, אסור היה לו ליטול עמו.

אך כתבי היד, מה יהא עליהם? ברשותו נמצאו מחברות חידושי תורה, תשובות בהלכה והתכתבויות עם גדולי וצדיקי הדור. דפים ספוגי כישרונות וכוחות נפש כבירים, של יובל שנים. להשאירם בניכר, משמע לתלוש תקופה פורייה בחיים ולזרותה ברוח.

לעת כזאת, ביקש הרב טוביאס לנצל את קשריו ולהבריחם ארצה בדואר דיפלומטי. בנו מענדלי - כיום הרה"צ רבי מנחם מענדל, רב בית המדרש שטפינשט בבני-ברק - נלווה אליו. השניים עטו על גופם את כתבי היד היקרים, ושמו פעמיהם אל השגרירות הישראלית.

על מפתן הכניסה, חשו בלפיתה עזה בצווארם. כשהפנו את ראשיהם לאחור, כמו צצו מתוך האופל, שני גברים לבושים אזרחית, שפקדו: "אתם עצורים! בפקודה! אחרינו".

רק עתה הבחינו במכונית, שהמתינה לצד המדרכה. משום-מה, הייתה זו מכונית הדורה, לא כהה ומסורגת במוטות פלדה מהסוג שבו עוצרים חשודים.

הם הוכנסו למכונית, ולמזלם ידיהם לא נקשרו ופניהם לא נעטפו. הרב טוביאס התעשת מהר וניצל את הדקות בהן ישב לצד בנו, על מנת לחזק את רוחו. "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים", אמר לו.

המכונית שעטה אל עבר בניין המיליציה השביעית, בניין מטיל אימה, שרק בודדים מאלו שישבו בין כתליו, חזרו לשגרת חייהם.

התרנגולת מטיילת בחצר

האבא והבן הופרדו מיד. בחיפוש מדוקדק שנערך על גופם, נמצאו כתבי היד - והוחרמו. כל אחד מהם הוכנס לחדר חקירות נפרד.

מענדלי היה בחור צעיר ופיקח, בן שש עשרה שנה בסך הכל. הוא הבין מיד, כי אם תשובותיו לא יהיו תואמות את תשובות אביו, עלול האב לשלם על כך בראשו. הוא העמיד פני תם. "אני הילד הקטן בבית", סיפר לחוקריו. "אותי לא משתפים בשיחות של המבוגרים, אפילו את הדברים הכי פעוטים, לא חושפים בפניי. יודעים שאני מגלה הכל..."

מענדלי הצליח לשתול בלב החוקרים את האשליה כי אינו יודע מאומה, ובעיקר - שאת כל מה שידוע לו - הוא מספר. מה שגרם לחוקרים לזנוח את הרעיון להשתמש באביזרים ש'קישטו' את החדר, מכשירים שנועדו לגרום לנחקרים לפצות את פיהם. שאלות רבות נשאל, בכולם 'התאמץ' לדלות מידע מזיכרונו, אך לא הצליח... וכאשר כבר השיב, היו אלו תשובות המשתמעות לשני פנים.

החוקרים נראו אובדי עצות. הם ערכו ביניהם התייעצות קצרה, בניסיון לנסח שאלה שעליה יהיה חייב הנחקר להשיב ב'כן' או 'לא'. שאלה ממנה לא יוכל לחמוק.

"בחורצ'יק", רעם קולו של החוקר, "האם יודע אתה את מלאכת השחיטה?"

מענדלי הבחין מיד בפח שטמנו לו וענה במהורהר: "קצת".

"מה זה 'קצת'? כן יודע לשחוט, או לא יודע לשחוט?" זעם החוקר.

מענדלי החל לגמגם ואת המילים הוציא מפיו באיטיות ובבושה מעושה: "לפעמים אני שוחט תרנגולת ו... היא ממשיכה לטייל לה בחצר... לא תמיד מצליח..."

החוקר חרק שיניים.

בתום תריסר שעות מתישות, באורח פלא וללא שום נימוק והסבר משכנע, שוחררו השניים לביתם. אך למגינת ליבם - ללא הכתבים. לפני ששוחררו, הם נאלצו לחתום על תצהירים, כי ברשותם התגלה חומר יהודי כתוב. פנקסים על גבי פנקסים, שלא היה בהם כל תועלת עבור החוקרים.

אימא משמידה מסמכים

ביניים:
בבית ידעו שהשניים אמורים לשוב ברכבת הלילית.

בשעה אחת אחר חצות, המתינו שניים מהבנים, יואל'יקל (כיום הגאון רבי יואל, רב שיכון ו' בבני-ברק) ושלמה'לי (כיום הגאון רבי שלמה - רבה של מולדובה) בתחנת הרכבת. שיכורים היו שרועים לאורך הרציף. פחד היה לעמוד שם.

אבל עוד יותר מחריד היה לגלות, שאבא ומענדל'י לא שבו כמתוכנן.

כל הלילה מלמלה הרבנית טוביאס פסוקי תהילים, ליבה הלם בפראות, תוך שהיא קורעת ומשמידה מסמכים שעשויים לקשור את בעלה עם יהודים מ'העולם החיצון', מה שעלול להחשידו בריגול.

בשעות הבוקר, הופיעו השניים בביתם. פניהם חיוורות ותשישות רבה לופתת אותם. הרב טוביאס רק מלמל: "תודו לה', קיבלתם אבא חדש".

בתקופה לאחר מכן - כך מתאר הרה"צ רבי מענדל - נתקף בפרנויה. כל אימת שהנער צעד ברחוב, הטה ראשו לכל רוח, כדי לוודא שאין עוקבים אחריו. אמנם, רק שעות ספורות בלבד 'בילה' במרתפי החקירות של הסיקוריטטה, אבל היה בהם די כדי להותיר בו משקע כבד. בל נשכח, כי בסך הכל מדובר בנער צעיר, שנפשו טרם חושלה כמו זו של אביו - והפחד הזה שיתק אותו.

גם שנים רבות לאחר מכן, כאשר חזר פעם לביקור שורשים ברומניה ועבר בטרמינל בבוקרשט, הרי שברגע שפסע בלאט ליד השוטרים, נתקף בפאניקה ובחרדה, משל המשטר הקומוניסטי, עדיין שולט בכיפה ועלול לעקוב אחריו.

חודשיים לאחר מכן עלו בני המשפחה ארצה. בכ"ו חשוון תשכ"ד – בדיוק היום לפני 50 שנה - ניצבו רגליהם של ה'טוביאסים' על אדמת הארץ ונשקו לרגביה בהתרגשות.

שלושה כרכים עבים

חלפו עשרות שנים.

מזה תקופה ארוכה, מנסים בני המשפחה, להתחקות ולהניח ידיהם על תיקי החקירה האפלים, כדי לדעת במה בדיוק הואשמו הרב טוביאס ובנו מענדלי, מי הלשין או דיווח עליו ומדוע שוחררו השניים, כאשר על פי ההיסטוריה העגומה של יהודי רומניה, מעצר כזה היה אמור להתפרש על פני שישה חודשים, למצער. תהיות נוספות ניקרו בלב המשפחה, ועל כולם ציפו לקבל תשובה ביום מן הימים.

מי שפעל בנידון ממושכות, היו האחים הרבנים לבית טוביאס, יחד עם האחיין הרב אברהם יעקב סולומון. לא קלה הייתה המלאכה. הם הגיעו אל בניין המיליציה השביעית, בה התנהלה החקירה, בניסיון לנבור בארכיונים העתיקים ולמצוא את תיקי החקירות. הם הגישו בקשות, פנו לכל המי-ומי, אך הכול התקדם בעצלתיים.

בשלב מסוים, התברר, כי כלל לא התנהלו מול הרשויות הרלוונטיות, שכן כל התיקים והחומר של המיליציה השביעית, הועתקו לבניין שמשמש כיום את המיליציה הרביעית. בסופו של דבר, בעזרת קשרים ובעיקר שלמונים - מפתח המאסטר לכל מנעול במדינות כאלה - שהוכנסו לכיסם של האישים הנכונים, הגיעו בני המשפחה בהצלחה, אל היעד המבוקש.

תחילה, קיבלו רק רשות לעיין בחומר החסוי. ההפתעה נוכח מה שגילו, הייתה רבה.

לא פחות משלוש שנים עקבו ורגלו אנשי המשטרה החשאית, אחר הרב ובניו. שלושה כרכים עבים, בהם 1410 דו"חות מודיעין, המתעדים בפרוטרוט כל שיח ושיג של המשפחה, כל צעד ושעל, אפילו כל דבר פעוט וחסר-ערך.

החוקרים צותתו לשיחות הטלפון בביתם, משל היה הרב חבר בשירות ביון כלשהו, צילמו אותו בכל מקום אפשרי, גם בכניסתו למכולת השכונתית... 1500 תמונות נלוו לתיק. יש לזכור, כי באותה עת, טרם נפוצה בעולם המצלמה הדיגיטלית והצילום, כמו גם פיתוחה של כל תמונה, היו כרוכים בעבודה של ממש.

'נתנזון' מפליל את הרב

מעיון ורפרוף בחומר עולה כי יהודי - שקיבל את הכינוי 'נתנזון' - היה זה שהלשין על הרב טוביאס, כאילו והוא מתכוון להבריח מטילי זהב לארץ-ישראל, באמצעות השגרירות הישראלית. לבני המשפחה לא ידוע מי האיש, אם כי עולה ההשערה, כי מדובר ביהודי שזהותו בדויה. מה שברור הוא כי הלה היה בן הקהילה, ובתמורה להבטחה כלשהי - שטיבה לא ידוע, הסכים לשמש כ'גייס חמישי' ולהפליל את רבו.

ככל הנראה, מיד עם קבלת המידע, יצאו שוטרי חרש בלבוש אזרחי, ללכוד את הרב טוביאס ובנו 'על חם' בפתח השגרירות. מה הם מצאו? כבר סיפרנו. המידע, היה שגוי וליתר דיוק זדוני.

אכזבתם של אנשי הבולשת הייתה מרה.

מאידך, היו רבנים ברומניה, שעסקו אכן בהברחת זהב לארץ, בטרם עלייתם, והם נתפסו. "אפשר כי החוקרים פעלו על קרקע זו וניסו לצוד חוליות נוספות בשרשרת ההברחות", מנסים במשפחה ליצור רקע שיפזר את הערפל.

אבל התעלומה עדיין נותרה בעינה: מדוע עקבו אחריו כל-כך הרבה שנים? למה לא עצרו אותו עד כה? אפשר והנימוק הוא אוניברסלי לחלוטין. כל מנהיג רוחני ואישיות דתית הייתה על הכוונת של המשטרה החשאית. יתכן בהחלט, שכאשר ילמדו היטב את כל החומר, הם גם יצליחו לעמוד על כוונותיהם וזממם של החוקרים.

מה שבכל זאת, הסיקו הצאצאים, כי בכל החומר שאגרו במאמץ ובעמל רב, לא ניתן היה להפלילו ולעצרו. רק הברחת זהב, הייתה עילה טובה למעצר. משטפחה המציאות על פניהם והם גילו ניירות משורבטים, תחת זהב נוצץ, לא היה טעם בהמשך אחזקתם במעצר.

את הפנקסים ובהם חידושי התורה הרבים, טרם הצליחו למצוא. אבל, אם נפתח להם צוהר נרחב כזה, אפשר ויתמזל המזל וגם את הכתבים יאתרו איפשהו ומתישהו.

וכאילו כדי להמחיש את גודלה של ההשגחה הפרטית: היום, כ"ו חשוון - יום השנה ה-50 להגעתם ארצה של בני משפחת טוביאס - הגיעו סופסוף המסמכים שבתיק החקירה לידי בני המשפחה המטפלים בפרשה, ומעגל מרגש נוסף נסגר עבור משפחת טוביאס.

בהכנת הכתבה נעזרנו בעלון 'ערב שבת', בעריכת הרב חנוך טוביאס, שיוצא לאור ביישוב קדימה - צורן.

תודה לארכיון שטפנשט ומכון אנציקלופדיה לחכמי רומניה בראשות הרב אברהם יעקב סלמון

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!