הציבור החרדי קרוע - אבל ש"ס תישאר אחת

1. זכר לחורבן

חז"ל אומרים, שפטירתן של צדיקים שקולה לחורבן בית המקדש.

כשנכנסתי באחד מימי השבעה על הגר"ע יוסף זצ"ל, דרך הכניסה הצדדית, לבית הכנסת שבבית, הרגשתי כמו רגע לאחר החורבן. צמרמורת אמיתית. בצד היו מונחות ערמות ענק של בקבוקי מי עדן קטנים, הכיסאות שהמתינו תמיד בשורות, מוכנים לתפילה הבאה, הוסטו לקרן זווית, כך גם ארון הקודש וכסאו של הרב.

היה ברור שהחורבן לא פשוט, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה ההשלכות הפוליטיות על ש"ס יהיו נוראיות.

שבוע אחרי, ביום שני, כשהגעתי אל הבית לישיבת הסיעה של ש"ס שנערכה במקום, שבתי וחשתי את אותה תחושה.

בראש השולחן כסאו המיותם של הרב זצ"ל, מסביב מוקף החדר ברבבות ספריו, מן הדלת השקיף פנימה נאמנו של הרב - צבי חקק, והתחושה הקשה נותרה באוויר.

עיתונאים שבו ושאלו את שאלת השאלות: ש"ס לאן? איש לא ידע את התשובה, דומה כי גם כיום, כמה שבועות אחרי, איש עדיין אינו יודע.

2. אם הגר"ע היה שואל...

אין זה סוד שמאז הוקמה תנועת ש"ס, הייתה שמורה זכות ההחלטה, המילה האחרונה וגם הראשונה, לגר"ע יוסף, נקודה. רבני חכמי מועצת התורה היו אומרים את דעתם, אך ההכרעה הייתה נופלת מפיו.

נכון שיש מועצת חכמים, ובכל זאת איש אינו משלה את עצמו כי עוצמתה מתקרב כהוא זה לעוצמתו של הרב. לטוב ולרע. לטוב, כי גם לאחר הכשלון שרשם במערכת הבחירות האחרונות, עם איבוד המעוז של ש"ס באלעד לידיים אשכנזיות, לא היה מי שיצליף בו על כך. אני מנסה לחשוב על מוצאי יום הבחירות, על אריה נכנס אל הקודש פנימה, ועל הרב מתבונן בו בעיניים חודרות ושואל 'איך זה קרה?' ...מאה הצלפות תקשורתיות לא יצרבו בבשרו של יו"ר ש"ס כמו שאלה אחת שכזו - אותה לא היה מי שישאל.

אך גם לרע: כי אחרי שאלה כזו, היו כל חברי הכנסת של ש"ס מיישרים קו. איש מהם לא היה מעז להתראיין לכלי תקשורת כזה או אחר נגד היו"ר, איש מאנשיו של ח"כ אלי ישי לא היה מפיץ שמועות על פיצול אפשרי. אימת הרב, חרדת הקודש מפניו, הייתה פזורה על פני התנועה כולה, מנעריה ועד לזקניה.

ועדיין, אני באופן אישי לא שמעתי מעולם מפיו של ישי על כוונה כזו. אדרבה, לאחר שפורסם בכלי התקשורת כי הוא נמנע בכוונה תחילה מלהגיע לישיבת הסיעה - טרח ישי להרים טלפון ולומר לי כי עיכוב טכני הוא שמנע בעדו להגיע, ולא שום סיבה אחרת.

האם מישהו מבין חברי הכנסת של ש"ס מתכוון לתת יד לפיצול הסיעה בעתיד הנראה לעין? משיחות שלי עם החברים זה לא נראה באופק ולא עומד על הפרק. נכון, לחלקם יש ביקורת, הם מבקשים שינוי ביחס לחברים, אבל פילוג? לא ולא.

לכאורה, הם יכלו להתפלג מיידית. הרגע. אתמול. שישה מהם יוצאים, נוטלים עמם את שם המפלגה ומשאירים את חמשת האחרים למצוא לעצמם שם אלטרנטיבי. אבל זה אפילו לא עלה לדיון, אפילו לא נבדקה השאלה היש שישייה כזו אם אין. [אגב, מכיוון שמייסד התנועה הוא זה שרשום בשמו על מסמכי ייסוד המפלגה, יש סיכוי שעתירה לבית המשפט תעניק לו את שם המפלגה גם מבלי שיהיו לו את רוב חבריה].

3. הכישלון בבחירות המקומיות

במהלך הימים האחרונים אנחנו עדים למסע אנטי-דרעי ברוב כלי התקשורת. זה קצת מזכיר את המסע האנטי-ישי בימים שלאחרי השריפה בכרמל, רק שאז יצאו כלי התקשורת החרדיים להגנת יו"ר ש"ס דאז, כיום מצטרפים למסע העליהום גם כלי תקשורת חרדיים.

מסע זה על שום מה? ובכן, על רקע הכשלון בבחירות האחרונות. הכול מודים כי בכל הנוגע לש"ס כמפלגה, בכל רחבי הארץ, ממש לא נרשם כשלון, אולי אפילו נרשמה הצלחה, לא ניכנס לפרטים כי לא הם הנושא. אבל כאשר שלוש ממלכות לכיבוש עמדו מול דרעי – משה ליאון בירושלים, צוריאל קריספל באלעד ומשה אבוטבול בבית שמש – אין ספק שהכשלון צורב בבשר החי.

משה אבוטבול, יאמרו מבקריו של דרעי, הוא 'איש של אלי ישי', דרעי לא ממש רצה בו, זה לא ממש נצחון שלו. על אותו משקל ניתן לומר שגם קריספל לא היה בחירה ראשונית שלו, הוא בדק אפשרויות רבות ובחר בו לבסוף ולא במושכל ראשון, אבל שוב, לא זהו הסיפור.

נתחיל מבראשית: עם הגשת הרשימות, הפשילו דרעי ואנשי מטהו שרוולים, ואז נקטע הכול באחת - אשפוזו של הגר"ע ופטירתו, איסוף השברים של המפלגה, מניעת התארגנויות אופוזיציוניות, ועוד. כעיתונאית שעקבה אחר עבודת מטה ש"ס לפני הבחירות לכנסת - ואחרי עבודתו לפני הבחירות המקומיות, אוכל לומר שאין אפילו קצה קצהו של מקום להשוואה. "למה אתם לא שולחים הודעות לעיתונות?" – שבתי ושאלתי את ראשי המטה. איש מהם לא ידע להשיב.

שבתי ואמרתי לעצמי שזה בסדר, מיותר לעבוד, זכרו של הגר"ע יוסף יעמוד מול עיני הבוחרים בעמדם מאחורי הפרגוד, והתוצאות יהיו משביעות רצון.

מתברר שלא מספיק להביא את הש"סניקים לקלפי, צריך להוסיף לכך מהלכים, ניווט בין קבוצות אוכלוסיה שאינן הגרעין הקשה של ש"ס. כי אולי במבחן התוצאה זכרו וצוואתו של הרב מספיקים, אבל בשביל למשוך לכיוונה של ש"ס את חסידות ויז'ניץ, לדוגמה, בעיר אלעד, צריך את דרעי ממוקד, עירני, חד ומאותגר. ודרעי של השבועיים האחרונים לא היה כזה. זה היה דרעי עצוב יותר, חושש לגורל אחדות המחנה שלו. בזמנים רגילים היה צריך דרעי לזהות את בגידת חברו הטוב ח"כ יעקב ליצמן ועריקתו למחנה ה"פתק לבן, לא אומרים למי להצביע". אבל הוא פספס. בראיון בתוכנית 'הפרלמנט' ב'בחדרי חרדים' שאלתי אותו מה הוא אומר על כך שליצמן, ידידו הטוב, בגד בו, הוא חייך חיוך רחב, והטיל ספק בנכונות הבסיס לשאלתי. אולי הגיע הזמן שתקרא את בחדרי חרדים, כי אנחנו דיווחנו על זה זה מכבר, אמרתי לו, אבל תשובתו הוכיחה לי שראשו אי שם בבית העלמין בסנהדריה.

בלילה שקדם ליום הבחירות התכנסו ראשי ש"ס לתפילה מיוחדת על ציונו של הגר"ע. "שיעתיר בתפילה בשמי מרום על כל אחד ואחת שיקיים מחר ביום הבחירות את בקשתו וצוואתו ויעשה נחת רוח למרן", כהודעת דוברו המסור של דרעי, יעקב בצלאל.

לרגע נדמה כי מישהו שכח לצרף לתפילה גם את חובת ההשתדלות בפעולות מעשיות בשטח.

4. שנים של שנאה

מסע העליהום התקשורתי נגד אריה דרעי מורכב משני חלקים. האחד, המשמעותי יותר, כולל את ההאשמה לפיה השפיל את אלי ישי בעצרת ההלוויה ובאזכרה. השני, ביקורת עניינית על ההישג/אי ההישג בבחירות.

נתחיל מהנושא הראשון. להגנתו של דרעי הוא טוען, כי גם את אטיאס לא שיבח, האחרון מצידו מצדיק אותו אף הוא, וסבור שבכיינות סטייל 'השפילו אותי' אינם במקום. ועדיין, הביקורת במקומה עומדת, ישי אינו אטיאס, הוא חש פגוע מאז הודח, וחייבים לגלות רגישות מיוחדת כלפיו. עם זאת, לדיבורים על פילוג עוד הדרך רחוקה.

בשיחות אישיות שערכו דרעי ואטיאס עם כל אחד מחברי הכנסת הם יצאו עם מסקנה ברורה: לאף אחד אין רצון לפלג את התנועה. זו אגב גם ההתרשמות האישית שלי משיחה עם החברים, כולל ח"כ ישי עצמו.

מיד לאחר סיום ה'שבעה' של הגר"ע, ישבו דרעי ואטיאס כדי לדון בהמשך הדרך. אטיאס העלה את רעיון מפגש חברי הכנסת של התנועה בבית הרב, באווירה נעימה, עם נר זכרון בראש השולחן. כל חבר כנסת קיבל את זכות הדיבור והעלה סיפורים מחייו של הרב. אלא שכאן חלה תאונת דרכים קלה - אלי ישי עצמו לא הגיע למפגש.

לכאורה, אין שום בעיה לפתור את הפלונטר. כמה מילות סליחה של דרעי, ניסיון של אלי להרגיע את הרוחות בקרב אנשיו וליישר קו עם ההנהגה, הבנה של דרעי שהוא חייב לשתף אותו בניהול התנועה יותר מאשר הח"כים האחרים, הבנה של אלי שכאשר מבקשים ממנו עזרה הוא אמור להגיש אותה - ובשמחה.

במציאות, זה הרבה יותר מסובך. מדובר בשני אנשים שהיו אויבים במשך שנים, מלאים טענות כרימון איש על רעהו ("וכשהוא לקח את התנועה, הוא לא זרק את האנשים שלי? כשהוא היה יו"ר ש"ס הוא לא מחק את השם שלי מ'יום ליום'?" ומנגד: "הרב אהב אותי, הרב בקושי נפרד ממני, למה הוא לא זוכר לי לטובה את 14 השנים בהם שירתתי בנאמנות את הרב? למה הוא לא שיתף אותי בניהול הבחירות הארציות? מה כבר יקרה אם ישבח אותי על בימת העצרת?").

5. להגיע לשלום דרך איומים?

אני לא מתיימרת לשפוט, אבל ברור שעם רצון טוב של שני הצדדים - ניתן עדיין להשכין שלום בשורות התנועה.

השאלה היחידה: איך עושים את זה?

במהלך החודשים שקדמו לבחירות לכנסת, שב אריה דרעי והתראיין בכלי התקשורת כשהוא מצהיר שבדעתו להקים מפלגה. לא, היא לא תתחרה בש"ס חלילה, היא לא תפנה לקהל מצביעים חרדי, היא תהיה מפלגת גשר.

יש אומרים שהאיום הזה הביא את מקבלי ההחלטה בש"ס להשיב אותו למפלגה, בתחילה כחלק משלישיה, ובהמשך, בשל נסיבות כאלו ואחרות, כיו"ר. האם איום מפורש של אלי ישי על פיצול ש"ס ועל כוונתו לעמוד בראש מפלגה כזו - יכריח את אריה לפתוח במסע חיוכים שכל כולו יוקדש לחיבוק אלי ישי ושיתופו בקבלת ההחלטות? יתכן.

אלא שנכון להיום אין כל הכרזה כזו, ולכן גם אין כל סיבה לדרעי לקחת ברצינות את איומי השטח של מחנה ישי. נסיעה לחברון, או אי הגעה באופן חד פעמי לישיבת סיעה [הבוקר הגיע ישי לישיבת הסיעה] – אינם מרתיעים. איום ממשי, לדעתי, יביא את אריה לחשיבה מחודשת בנושא, וכאדם פיקח ובעל רזומה פוליטי מבריק (את מה שהוא שכח - אחרים עוד לא למדו) הוא יידע איך לחבק את הח"כ הממורמר.

אחרי הכול, כשאלי ישי קיבל לידיו את שרביט ההנהגה, לפני כארבע עשרה שנים, אנשיו של דרעי היו ללא רועה וללא מנהיג, באשר פטרונם הפוליטי לא היה חלק מהשטח. כיום הדברים שונים, אלי חי, נושם ונמצא בשטח – וממילא גם הקולות שמשמיעים אנשיו תובעניים יותר, דורשים פתרון מעשי ומיידי.

שלום פנימי בתנועה הוא צורך השעה, הוא הכרחי, רגע לפני שהיא מתפרקת לרסיסים.

6. המהלך החכם: לצרף ל'מועצת' את הגר"ש עמאר

ומה עם הראשון לציון הגר"ש עמאר?

רבים מהמשרטטים את תנועת ש"ס האלטרנטיבית, בראשות אלי ישי, רואים את הרב עמאר כמי שיעמוד בראשה. אולי יחד עם הרב שמעון בעדני, ואולי אפילו גם הרב משה מאיה.

השאלה הגדולה היא האם זה מה שאותם רבנים רוצים לעשות - לפלג את ש"ס? עד כה, איש מהם לא דיבר על כך מילה וחצי מילה באופן פומבי. באשר לגר"ש עמאר, אנשיו מדגישים וחוזרים ומדגישים כי אין פניו לפוליטיקה, גם בדיקה של סדר יומו מעלה כי ראשו נתון בפעילות תורנית כמו עצרות, נסיעות לחו"ל לצרכי חיזוק קהילות וכדומה.

אין זה אומר שדעתו לא תשתנה בעתיד הרחוק, אולי ערב בחירות לכנסת, או בעיתוי אחר. אם לדעתי תשאלו, הכול תלוי במידת מתיחת החבל. עד כמה הוא יורחק ממוקדי ההשפעה התורניים של ש"ס, עד כמה יוחרמו העצרות שלו, ועוד.

אם חפצה ש"ס בחיים פוליטיים רגועים, עליה לדעת לחבק מיעוטים, אפילו אויבים. אין שום דרך אחרת, באשר אין את הגר"ע יוסף שיפשר ויגשר באמירותיו הברורות והחדות.

מה היה רצון הרב?

אין ספק שבתקופה בה נערכו הבחירות לרבנות היה בליבו של הגר"ע יוסף כעס רב על כל מי שהציב נגד בנו מועמד. אבל ימים חלפו, הדי הבחירות שקעו, והרב חתר בכל ליבו לשלום בינו לבין מי שאהב כל כך במשך השנים - הגר"ש עמאר.

מי שהוציא לפועל את הפגישות, שתחילתן ביום חמישי ערב יום הכיפורים, והמשכן במהלך הימים שלאחר מכן, היו בני ביתו של הרב, הרב משה יוסף ורעייתו יהודית וחתנם הרב יעקב סיני, אברך בכולל המנוהל על ידי בנו של הרב עמאר, הרב אליהו עמאר.

לא בטוח שכל הגורמים הפוליטיים או שאר בני המשפחה ראו בעין יפה את המגעים הללו, אבל בחייו של הרב איש לא ההין לצייץ ביקורת. אילו היה הרב בין החיים, סביר להניח שהרב עמאר היה מקבל את הזכות לומר הספד, ולא רק את הזכות למלמל שני פרקי תהילים. לשבחם של קודקודי ש"ס צריך לציין בהגינות שלקראת עצרת השבעה הם התעשתו וחזרו בהם, הרב עמאר הספיד גם הספיד.

פוליטית, אולי לא כדאי לדרעי לצרף את הרב עמאר להנהגת התנועה, אחרי הכול הוא אינו עשוי מחומרים של מי שיישר קו עם כל דרישה, ובהחלט הוא יאמר בתוקף את דעתו בכל נושא ועניין, אבל ש"ס היא לא רק תנועה פוליטית. צירוף הגר"ש עמאר למועצת חכמי התורה של ש"ס הוא צו השעה, ובו בזמן גם מעשה פוליטי חכם. צירופם של רבנים חשובים נוספים יהווה גם כן מעשה מועיל, שעשוי לגדוע קיני התנגדות לתנועה המעטירה, שרוצה להחזיר עטרה ליושנה - ומוצאת עצמה בימים אלו מחזירה מחלוקות ליושנן.

ולא שהגר"ש עמאר רוצה בכך, רק שזוהי - מנקודת מבט פוליטית - טובת התנועה. ככל שההנהגה הרוחנית תהיה רחבה יותר, כוללת פלגים רחבים יותר בש"ס, כך האחדות תהיה מושלמת יותר, יציבה יותר.

כי כשאח נגד אח, המנצח תמיד מפסיד (מילים: חיים ולדר).

7. כחלון יזרוק חבל הצלה?

לא רק בש"ס יש מי שבודק את עתידו. גם בליכוד יש מי שעושה בדיקות עומק. באופן רשמי, מכחישים מקורביו של משה כחלון כל שמועה שכזו. ובכל זאת, קשה להתעלם מהמידע הזורם בנידון.

נזכיר נשכחות: כחלון היה שר רווחה, שהותיר את רישומו ההיסטורי בכובעו השני, כשר תקשורת. לאיש אין ספק בכך שהוא היה אחד מהשרים היותר טובים שהוציאה מדינת ישראל. מעולם הוא לא סיפר בגלוי למה עזב את הליכוד, אנשיו סיננו ביקורת על יחסו של ראש הממשלה כלפיו, אך הוא הכחיש. עזיבתו לוותה בחיוכים הדדיים, שטשטשו כל אפשרות לשים את האצבע על הנקודה האמיתית.

ואז באה ההשפלה בשידור חי. נתניהו הכריז ערב הבחירות כי משה כחלון יהיה יו"ר מנהל מקרקעי ישראל, וזמן קצר לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, מלמל כי בשל אילוצים פוליטיים הוא מנוע מלמלא את הבטחתו, וכחלון שוב הושלך הצידה ככלי אין חפץ בו.

"אין מצב שהוא חוזר לליכוד, הוא ונתניהו לא מדברים", אמר לי אחד ממקורביו. נכון שלדברים אין כל אישור רשמי והם מוכחשים, ובכל זאת ההערכות הפוליטיות מדברות על כך שכחלון מנסה למצוא דרך אלטרנטיבית לנתניהו.

יש המדברים על הקמת מפלגה חברתית, אולי בצירוף אנשים כמו עדינה בר שלום, חיים אמסלם, אלי ישי – איש מהאישים המדוברים אינו מאשר שפנו אליו, איש מבין אנשיו של כחלון אינו מאשר פניות שכאלו, אבל אין כל ספק שגם אם מעט מהשמועות הללו נכונות - משהו רוחש מתחת לפני השטח.

האם בראש מפלגה שכזו תעמוד דמות תורנית, כדי לנגוס בקולות מצביעי ש"ס? – יתכן. הדברים מן הסתם ייבדקו וייבחנו. אלי ישי בשלב הזה לא מוכן אפילו לשמוע על אפשרות שכזו, הוא שייך לש"ס, אך ורק לש"ס, מי בכלל חושב על פלטפורמה אחרת, ועוד כזו שאינה חרדית. אבל לפוליטיקה אילוצים משל עצמה, ולעולם אי אפשר לומר 'לעולם לא יקרה'.

8. הכתובת הייתה על קירות ירושלים

קצת אחרי תחילת חודש אלול, הרחתי את הריח הירושלמי הזהה לזה שעלה מהבחירות המוניציפליות הקודמות, לפני חמש שנים. פתאום החל לזרום מידע סודי על קנוניות כאלו ואחרות של מקורבי ראש העיר ניר ברקת, דילים שנסגרים בחדרי חדרים, וקבוצות חסידיות שמסרבות ליישר קו כי "לא התייעצו איתנו".

בשלב ההוא היו מוכנים אנשיו של ברקת להבטיח עולם ומלואו למי שייאות לסגור איתם דיל. מבחינתם, אילו היו סוגרים עם 'דגל התורה' - היו הבחירות מתייתרות לגמרי.

כשניסיתי לברר בתוך החסידויות עצמן, הלכה המציאות והתבררה לי. לא עוד קול קורא אחיד, כלל חרדי, ליטאי-חסידי, הפעם התמיכה תישאר חלקית בלבד. אבל כשהגעתי עם המידע המוצק שהיה בידי לקודקודי 'דגל' ומטה ליאון - נעניתי בזלזול. איש לא רצה להאמין, מבחינתם היה מדובר בעוד ספין של אייל ארד.

אין לי תענוג באמירת 'אמרתי לכם' לצד המפסיד. אבל הייתי שם, הזהרתי, הכתבות באתר היו ברורות לגמרי. הכתובת הייתה על הקיר, אך אף אחד לא רצה לקרוא אותה.

כשסיפר לי אחד מאנשיו של משה ליאון על הבטחה שנתן לו ח"כ יעקב ליצמן לתמיכה, הבטחה שניתנה עוד קודם להחלטה לרוץ, שאלתי את עצמי האם ליאון הוא טירון פוליטי שעדיין לא הפנים שבפוליטיקה אין חברים, נקודה. ליצמן הכחיש שהבטיח, מאחר ואינני שופטת ואין לי כל דרך לדעת מי משניהם דובר אמת - אוכל לומר רק זאת: אם הבטיח, לא הבטיח לקיים. אם לא הבטיח, למה חשב ליאון שהחרדים יצביעו 'מקשה אחת'. ואם הבטיח וגם הבטיח לקיים, תמיד יתכן ש"הנסיבות השתנו".

נקודת האור היחידה טמונה בשיחה שקיימתי עם אחד מבכירי דגל ימים אחדים לפני הבחירות. אז כבר הפנימו שם אט אט כי לא יהיה קול קורא חסידי. עדיין היו קולות שהבטיחו יומיים לפני הבחירות ש"חכו תראו, יהיה גם יהיה", אבל רוב רובן של הנפשות הפועלות הבינו את המצב.

"אוקי, הפסדנו, אבל במבט לאחור, גם אילו היינו יודעים שלא תהיה תמיכה חסידית, הגראי"ל לא היה משנה את דעתו בדבר תמיכה במשה ליאון. ההחלטה הייתה על בסיס השקפתי-אידיאולוגי, וממש בלי קשר לתוצאות, לחמאה שתהיה או לא תהיה מרוחה על הפרוסה".

אהבתי.

9. מפולג, שסוע וקרוע

אז מה היה לנו שם?

מערכת הבחירות האחרונה הותירה את הציבור החרדי פצוע וזב דם. מלחמות בין חסידים לליטאים על רקע תמיכה/אי תמיכה במשה ליאון, מלחמות פנים ליטאיות על רקע ההצבעה לדגל או לעץ-זך, מלחמות חילונים חרדים בבית שמש, על רקע נצחונו של משה אבוטבול, מלחמות אשכנזים ספרדים באלעד, על רקע נצחונו של ישראל פרוש, מלחמות פנים ש"סיות על רקע המאבק בין אריה דרעי לאלי ישי.

איך ממשיכים מכאן והלאה? איך משלבים זרועות כדי להילחם במשותף באויבי עולם התורה? איך מכנסים ישיבות סיעה של ש"ס, כולם בחדר אחד, ושל יהדות התורה, כולם בחדר אחד? איך מכנסים קואליציה אשכנזית-ספרדית באלעד? איך יושבים תחת קואליציה ירושלמית - דגל ועץ תחת אותה מטריה?

ימים יגידו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!