110 שנים להולדתו של עולה הגרדום דב גרונר הי"ד

דב גרונר נולד ב-6 בדצמבר 1912, היום לפני מאה ועשר שנים, למשפחה דתית שהתגוררה בעיירה קישווארדה ההונגרית. משפחתו כללה רבנים שונים, ובין היתר בשל כך למד גרונר הנער בישיבה מקומית. משם התגלגל ללימודי הנדסה, ושנים ספורות אחר כך הפך למהנדס בבית חרושת בבודפשט.

באותן שנים דבק בו הרעיון הציוני, וגרונר החליט כי ברצונו לרתום את מיטב כוחו אליו. הוא הצטרף לתנועת הנוער בית"ר, מייסודו של זאב ז'בוטינסקי, ועסק בחינוכם של בני נוער צעירים ממנו לערכי הציונות. באותו הזמן דבק בו רעיון העלייה ארצה, וב-1940 הגשים את חלומו והעפיל ארצה יחד עם עמיתיו לתנועה באונייה "סקריה".

עם זאת, האונייה נעצרה בידי הבריטים על כ-2,400 מפליגיה, וגרונר עצמו הושם במעצר המחנה עתלית. עם שחרורו מהמעצר כעבור שישה חודשים ואינספור מאמצים וקשיים שהערים על הבריטים, הצטרף גרונר לאצ"ל, הזרוע הצבאית של בית"ר, ולפלוגת הגיוס של הארגון. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס בהוראת הארגון לשורות הצבא הבריטי, שירת בפלוגת חיל רגלים במשך חמש שנים, בהן לא הפסיק לשאת עיניו לעבר ארץ ישראל, אך הקדיש את מיטב כוחו ומאמצו לטובת המאבק בצורר הנאצי.

מסר את נפשו, דב גרונר הי"ד: צילום ויקיפדיה

בהמשך שירת במסגרת הכוח היהודי הלוחם במלחמת העולם השנייה, הידוע כבריגדה היהודית, ומטעמו נשלח לגזרה האיטלקית. ביקוריו לאחר המלחמה במחנות ההשמדה זעזעו את גרונר, שהחליט להירתם לשיקומם של אנשי המחנות. מסופר כי הוא אף נתן לאחד מהם את בגדיו ונעליו, והסביר זאת בכך ש"כך הולך יחף יהודי אחד פחות".

פאריק וואלש, עיתונאי שנפגש עם גרונר בעת שירותו בבריגדה, אמר עליו: "השתוממתי כשהבחנתי במידה כה גדולה של עדינות בלב יהודי שסבל מידי הנאצים במערכות הקשות ביותר שבהן השתתף הצבא הבריטי. היה אידיאליסט שלא נטר איבה, לוחם ללא מרירות, אדם שרגישותו החדה היתה נתונה לשלטון ההגיון והשכל".

מיד עם שחרורו משורות הצבא הבריטי הפליג גרונר ארצה ומיהר לשוב לארגונו הישן, האצ"ל. במהרה לקח חלק במספר פעולות והתערה בארגון. באפריל 1946 לקח גרונר חלק בפעולת ארגון המרי העברי, שאיגד את מחתרות הארץ השונות, במשטרת רמת גן. הפעולה נועדה לפגוע במורל הבריטי, והמבצר הבריטי ברמת גן ששימש את המשטרה הבריטית נבחר לשם כך. גרונר הופקד על יחידת הסבלים שתפקידה היה להעמיס את הנשק הבריטי שיוגנב לתוך המשאית המוסוות. תקלה טכנית גרמה לכך שבעת ביצוע הפעולה עלו הבריטים על הלוחמים, וכדור בריטי פגע בפניו של גרונר וריסק את לסתו. בעוד הוא פצוע בצורה קשה, נלקח גרונר לבית החולים הדסה, משם לבית חולים ממשלתי ביפו, ולאחר שהסתיים טיפולו - לבית הסוהר בעיר ולאחר מכן למחנה המעצר בלטרון.

בראשית ינואר 1947 הועמד גרונר למשפט. בשל אי הכרתו בלגיטימיות השלטון הבריטי סירב לקחת עורך דין שיחלצו מגזר הדין שעלול היה לקבל, מוות, ובמהלך כל המשפט שמר על זכות השתיקה.

מודעה על העלתו לגרדום באותם ימים: צילום ויקיפדיה

עם זאת ביום פתיחת המשפט נשא דברים ובאומץ והתרגשות אמר לבריטים: "באתם לארץ ישראל על סמך התחייבות שקיבלתם על עצמכם מידי כל אומות העולם, לתקן את העוולה הגדולה ביותר בתולדות האנושות שנגרמה לאיזו שהיא אומה. את העוולה של גרוש ישראל מארצו והפיכתו לקורבן עולמי של רדיפות ושחיטות בלתי פוסקות. התחייבות זו, ורק התחייבות זו, הייתה היסוד החוקי והמוסרי להימצאותכם בארץ זו. אך אתם הפרתם אותה בזדון לבב. בכוח ברוטלי ובערמה שטנית... כי הרי ידוע לכם היטב, שגזלת הארץ הזאת ונעילת שעריה, כמוה כהתנקשות דמים מתמדת בחייהם של מיליונים אנשים, נשים וטף-בני עמי... אתם שמתם ללעג את הבטחת האלוקים, כשם שרמסתם ברגל גאווה את החוזה הבינלאומי שחתמתם עם עמנו ועם עמי תבל... אין כוח בעולם שיוכל לנתק את הקשר בין עם ישראל ובין ארצו היחידה. ומי שינסה לנתקו, ידו תקוצץ וקללת האלוקים תהיה רובצת עליו לעדי עד".

ב-22 בינואר דיווחה העיתונות העברית: "דב גרונר נידון למוות בבית הדין הצבאי". מאז ניסו רבים להציל את חייו של גרונר מגזר הדין הקשה. דודו פנה למלך בבקשה שיחון את אחיינו, אנשי האצ"ל חטפו מייג'ור בריטי, ואת נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, ואפילו ראש הממשלה הבריטי היוצא וינסטון צ'רצ'יל כינס דיון מיוחד אודות העונש החמור שהוטל על גרונר. אך כלום לא עזר. גזר דינו של גרונר נותר עומד בעינו, ודבר זה לא נראה כמפריע במיוחד לנידון שהכריז עם היקרא גזר דינו: "בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה נָפְלָה - בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה תָּקוּם!".

במאמץ אחרון תיכנן האצ"ל להבריח את גרונר מחוץ לתא הכלא ב-15 באפריל 1947, אך תוכנית זו איחרה את זמנה. באותו בוקר הועבר גרונר עם שלושה נוספים שנידונו למוות, קשאני, דרזנר ואלקחי, למבצר כלא עכו.

למחרת העירו הבריטים את הארבעה והובילו אותם אל עבר הגרדום. הנידונים הופתעו מאחר ואיש לא הודיע להם שגזר הדין יבוצע בלי שיודיעו להם על מועדו, ומבלי שיינתן להם להיפרד ממשפחותיהם. כל אחד מן הנידונים עלה לגרדום כששירת "התקווה" בפיו. אחרי מותם הובאו בצורה משפילה לקבורה בצפת, בניגוד לבקשותיהם להיקבר לצד עולה הגרדום הראשון שלמה בן יוסף בראש פינה.

במכתבו האחרון, שהצליח להבריח מתאו בכלא למנחם בגין, מפקד האצ"ל, כתב גרונר מילים מרגשות במיוחד: "מובן מאליו שאני רוצה לחיות. אני מצטער שהנני עומד לגמור בעיקר מפני שלא הספקתי לפעול מספיק. אני כותב את השורות האלה 48 שעות לפני שנוגשינו עומדים להוציא לפועל את רציחתם, ובשעות האלה אין משקרים. הנני נשבע שלו הייתה לי הברירה להתחיל מחדש, הייתי בוחר באותה הדרך שהלכתי בה בלי להתחשב בתוצאות האפשריות בשבילי".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!