כך הפך אלן הירש ל'דוד סם' של ילדי חברון

אם אתם נמנים על אחד משלושת הרבבות המגיעים לשבות בשבת הקרובה, פרשת חיי שרה, בעיר האבות חברון, ואם תשכימו בערב שבת קודש, יתכן כי תתקלו ביהודי בגיל העמידה, המלווה במספר חברים וקבוצת צעירים, מסתובבים בכל תלמודי התורה ובתי הספר בחברון ובקרית ארבע ומחלקים צעצועים ומתנות, לכל התלמידים מגיל 3 ועד 18.

זהו אברהם יצחק הירש, או בכינוי החיבה שלו 'אלן', יהודי נכבד שמגיע זו השנה ה-20 במיוחד מניו יורק, על מנת לשבות בעיר האבות בפרשת חיי שרה. אלן היה מחלוצי השובתים בעיר זו, מאז החל הרעיון שנצנץ במוחו של איש חברון ברוך מרזל, לקרום עור וגידים.

לא פחות מתריסר מזוודות ענק - עמוסות במשחקים ובמוצרי שי - הוא מייבא לשם כך מארה"ב. את חלקן הוא נושא לבד, ואת האחרות הוא משגר באמצעות חברים נוספים המגיעים לשבת 'התאחדות' מארה"ב.

הירש, נוחת בארץ שבוע קודם לכן ומבקר כמעט בכל יום בחברון, פגשנו אותו ביום שישי האחרון, מגיע להתפלל שחרית במערת המכפלה. עוד טרם הפשיל את טליתו על שכמו, וכבר הוקף בכמה ילדי חמד שזיהו אותו מרחוק, ואצו-רצו אליו כדי לקדם את פניו בברכת שלום, ולייחל לקבל צעצוע כלשהוא לפני המועד שנקבע.

התלהבתי מהאווירה

• איך החל בכלל הקשר שלך לחברון?

"ראשית, שמותי 'אברהם יצחק' קשורים לאבותינו... נולדתי בברוקלין שבניו יורק, למדתי בימי עלומי בישיבות פלטבוש ואוהל משה וגם נישאתי שם. לאחר נישואי ייסדתי עיתון פרסומי בשם vues המחולק בתפוצה רחבה בבורו פארק, פלטבוש וסביבותיה, כמו גם בהרי הקסטקיל'ס. זהו עיקר עיסוקי.

"לפני ארבעים שנה, הייתי בביקור ראשון בארץ, והוזמנתי לשבות בקרית ארבע אצל יהודי יקר בשם חיים מגיני ז"ל. התלהבתי מהאווירה והסביבה ונקשרתי אל המקום. בהמשך, ביקרתי פעמים נוספות בעיר, כאשר הגעתי לבקר בישראל.

"לפני עשרים ואחת שנה, הצטרפתי גם לקבוצה מניו יורק, אותה ארגן הרב אליעזר וולדמן - ממייסדי ההתיישבות בחברון ובקרית ארבע, וראש ישיבת ההסדר במקום - במטרה לחזק את תושבי העיר. פגשתי את ברוך מרזל, והוא סיפר לי כי הוא מתכנן להפוך את שבת 'חיי שרה' כמוקד עליה לרגל לחברון, וביקש ממני, כי אשתמש בעיתון שלי לצורך הפצת הרעיון, שחייבים להודות שהיה שאפתני ויומרני. התלהבתי והבעתי הסכמה".

הירש חוזר לניו יורק, ומפרסם מודעה בעיתונו. אבל אף אחד לא מרים את הכפפה. הוא לא מרים ידיים, אלא מרים טלפונים... אלן פונה באופן אישי לחבריו ומציע להם לצאת לישראל, כדי לשבות בחברון ולחזק את התושבים. מכריו הביטו עליו כעל משוגע, וחלקם עדיין סבורים כך...

"מה לצאת לחברון? יש שם חיילים שמאבטחים את הבאים? נוכחות צבאית או משטרתית לאורך כל הדרך והשבת. למה שנכניס את חיינו בסכנה?" תהו ובצדק.

עשוי ללא חת

אבל הירש לא נפל ברוחו. המאמץ נשא פרי והוא הצליח לכבוש את לבבות שניים מחבריו ולקבל את הסכמתם.

"אי אפשר לתאר את האווירה המיוחדת והעילאית שהייתה אותה שבת", אומר הירש, שמדגיש כי השנה ימלאו עשרים שנה, לאותה שבת היסטורית, "הגיעו לכאן כאלף איש מכל רחבי הארץ. מחו"ל הגיעו בודדים בלבד. שנה לאחר מכן, חלחלה המודעות לאנשים נוספים והתגבשה קבוצה גדולה יותר. ברבות השנים, הלכו הקבוצות והתרבו וכיום הן מונות מאות רבות שמגיעות מארה"ב ומאירופה, במיוחד לשבת הזו".

• לא אירעו אף פעם אירועים ביטחוניים, שגרמו לכם לחשוב פעם נוספת אם להגיע לשבתות אלו?

מתברר, כי הירש קורץ מחומר אחר וכי 'פחד' ו'רתיעה', וכל כיוצא באלו, אינם מופיעים בלקסיקון שלו.

"הבט. אני עשוי ברוך ה' ללא חת וניחנתי באמונת אומן. יש לנו ביטחון בה'. אם נגזר משהו על אדם, הוא לא יחמוק מגורלו, גם אם הוא נמצא בקצה הגלובוס. אני מכיר את כל הפינות ביש"ע ובטוחני שברבים מתוכן, מרבית הישראלים מעולם לא ביקרו מסיבות ביטחוניות...

"מעולם לא החמצתי שבת בחברון, מאז הוכרז על היוזמה. אבל ללא ספק היו שנים שהנוכחות התדלדלה. כך למשל, לכולנו זכור הרצח של התינוקת שלהבת פס הי"ד. הרצח שבוצע ב-26 במרץ 2001, היה פיגוע ירי שבו צלף פלסטיני ירה למוות, משכונת אבו סנינה בחברון, בשלהבת. האירוע גרר הדים רבים בציבור הישראלי וזעזוע רב, עקב העובדה שהרוצח כיוון במדויק את נשקו לעבר תינוקת, ואז ירה בה ללא ניד עפעף. בשנה שלאחר מכן, חלה ירידה מסוימת בנוכחות והאווירה הייתה מתוחה עדיין, למרות שחלפה כמעט שנה מהרצח. אבל שנה לאחר מכן, חזרו גם השבתות למסלולן.

"זכורני, כיצד התארחנו פעם באחת מאותן שבתות בתל רומיידה שבחברון, אצל שלום אלקובי. היה זה לאחר שפרצה האינתיפאדה השנייה. לפתע שמענו שריקות של קליעים שכוונו לעברנו ונורו מהשכונה הסמוכה. צרור היריות התכוף, הבהיל כהוגן רבים מהחברים שהיו עמי והם נסו על נפשם בכביש המכונה 'כביש החמורים'... למזלנו הגדול, האבות ע"ה סוככו עלינו ואיש לא נפגע. כמובן שאירועים כאלו מכניסים קצת מורך בלבבות, אבל אחר כך שבים ומתחזקים".

הזכות של הקידוש

על יידויי אבנים, עימותים, חיכוכים אלימים ותקריות הוא לא מדבר. הן כמעט נחלת כל אירוע כזה, אבל הציבור לא נרתע וממשיך להגיע.

הכוכב המרכזי בשבתות אלו, הוא ברוך מרזל. הוא מכין בחצר ביתו שבתל רומיידה, קידוש ענק להמונים שעוברים בביתו, ומציע לעוברים ושבים, חמין, דג מלוח, עוגות ושתיה כיד המלך. "הרושם שזה מותיר על האנשים, הינו בל ימחה". מפרגן הירש.

ברם, ה'קידוש' המרכזי, הוא זה שהירש שותף בהפקתו, לצד הכנסת האורחים של חברון וישראל ברמסון חבר מועצת קרית ארבע, ומוגש לאלפים בחצר מערת המכפלה. אנשים שוברים כאן את רעבונם וצימאונם בתום תפילת המוסף וההתרוממות רבה במיוחד.

ויש לו סיפורים מעניינים אודות כך:

"ישנו יהודי שמגיע לכאן כמעט כל שנה. באחת השנים, רעייתו חלתה במחלה הארורה והרופאים כבר קצבו את ימיה. הוא הבטיח כי ייקח חלק בהוצאות של ה'קידוש', בתקווה ובתפילה שיזקפו לרפואתה. וראה זה פלא, האישה ברוך ה' חיה וקיימת . ה'ספונסר' הזה טוען שמה שמחזיק אותה בחיים, היא רק הזכות הכבירה של הקידוש שהוא תורם".

הוא גם מכיר יהודי נוסף חולה, שמגיע בעצמו כל שנה להשתתף בשבת זו ולתרום עבור הקידוש. "אין ספק שזכות האבות, היא זו המגינה עליהם וגם תביא להם מזור ורפואה" בטוח הירש.

מעצר במכס...

והוא חוזר לנושא הצעצועים.

הירש הבחין, כי הילדים אינם שותפים דיים ל'המולה' ול'חגיגות' בשבת 'חיי שרה'. משום מה, הם לא הצליחו להתחבר לאווירה הקסומה שממנה שאבו המבוגרים- השראה.

היה זה בשנה השלישית להגעתו, כאשר הבחין במשחק החדש 'יו-יו' שהפך לשלאגר בקרב ילדי ארה"ב. במוחו נפל רעיון. "אביא כאלו מתנה לילדי חברון". החיבה העזה שהוא רוחש להם והרצון לשלב אותם בתוך ההילה, היא זו שהניבה כמובן את היוזמה.

הוא אמר ועשה. הירש רוכש 200 יחידות ומביא אותם לחברון. הילדים התלהבו והודו בחום למיטיבם. וכאשר הירש נוכח בגלי ההוקרה המושבים אליו, בתמורה לתשורה שהעניק, זה מחדד ומגביר את הרצון לתת ולתת. מאז, חרט לעצמו מסורת קבועה להביא מתנות לילדי העיר.

באחת השנים, הזדמנה לידו עסקת מציאה. אדם שביקש לחסל את מלאי השעונים שהיו ברשותו, מכר לו 800 יחידות במחיר פעוט ולשמחתו של הירש לא היה קץ. אלא שכאשר הגיע לישראל, עצרו אותו במכס וביקשו לדעת מה פשר הכמות הסיטונאית הזו.

אלן הסביר כי מדובר במטרה וולונטרית חשובה, וכי הוא מעניק זאת לילדים במתנה. מכיוון שלא נמצאו בידו האישורים המתאימים, הוא נאלץ לשלם עבורם מכס, "אך גם לאחר הפרשת המס, עדיין היה שווה וכדאי. לא יצאתי מזה נפסד", הוא אומר.

אלן מוסיף ואומר, כי לא אחת, הוא נדרש לשלם עבור הצעצועים ברשות המכס, וכל עוד המחיר הנגבה ממנו סביר, הוא עושה זאת בשמחה למען ילדי חברון.

כחתן אל חופתו

אם בתחילה, היה הירש רוכש מכספו את המתנות, הרי שבהמשך הצליח למצוא תורמים בעלי חנויות משחקים שנענו לאידאל והם תורמים זאת בשמחה.

"אחד מהם, נהג בתחילה למכור לי משחקים במחיר נמוך. באחת השנים, הזמנתי אותו להשתתף בשבת חיי שרה ולהיווכח, כיצד הילדים מקבלים פנינו בהתלהבות ובדיצה, כשאצל רבים, זה מה שעושה להם את השבת... הוא ציית והגיע. מאז, אותו אדם, החליט לתרום הכל במתנה. כאשר מתאפשר לו לקחת חלק בשבתות אלו ולהגיע מחו"ל, הוא גם מצטרף אלי לטקס חלוקת התשורות, לילדים ולילדות".

הטקס מתנהל, כשהוא מלווה בתכנית עשירה. הירש פוסע כחתן אל חופתו, כשלצדו פמליה המסייעת לו לגרור את המזוודות. מישהו נושא אקורדיון על שכמו. כאשר מגיעים לתלמוד התורה או בית הספר, פוצחים הבחורים בשירה לקול צלילי האקורדיון. לאחר מכן נאמרים דברי תורה על ידי הבחורים ולקראת הסוף, נעמדים התלמידים בשורה וממתינים בקוצר רוח לקבלת המתנה. ישנן משפחות עניות, כך מספר אלן, שאין ידיהם משגת לרכוש צעצועים לילדיהם, והם מייחלים במיוחד לקבל במסגרת הריטואל הקבוע, את התשורה הזו.

החלוקה, מרגשת את מיודענו הנדיב בכל שנה מחדש ונוטעת בו כח מחודש וחיזוק רב.

אם סברתם, שאורך החיים של המשחקים הללו, קצר, טעות בידכם והאפיזודה הבאה, מרחיבה את ליבו ומעצימה את תשוקתו להמשיך ולחלק:

"כשביקרתי פעם, במעונו של הרב אבינועם הורוביץ מראשי היישוב בחברון, הראתה לי בתו בת ה- 18 את כל הצעצועים, המתנות והאביזרים (קישוטי שיער וכדומה) שהיא קיבלה ממני לאורך השנים, אותם נצרה ושמרה כבבת עינה. הא גם זכרה בפרוטרוט, מה קיבלה בכל שנה..."

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!