למה אני מסרב להצטרף לפסטיבל הקינה?

1.

מתוך תחושה של אי נוחות המאפיינת את הצועדים נגד הזרם, אני מסרב להצטרף לפסטיבל הקינה באתרי החדשות סביב הפגיעה הקשה ביו"ר ש"ס לשעבר, אלי ישי.

מלבד האקסיומה הפוליטית שקמפיין נגטיבי פוגע קודם כל במתקיף [דרעי] ולא במותקף [ישי], הייתי מבקש להזכיר כי המגרש בו משחקים השנים הוא השדה הפוליטי, ובמרחב הזה אין רחמים. חוקי המשחק של הקונספט ידועים לכל, והחיילים המשתתפים מודעים, כך יש לקוות לפחות, לקודקס.

ישי הוא לא הנפגע הפוליטי הראשון, בטח גם לא האחרון. 'מנכ"ל המדינה' לשעבר, והאסיר המשוחרר כעת - דרעי למד זאת היטב על בשרו בין השנים 2002 ו-2013. כך גם עמרי שרון, דוד לוי, זבולון אורלב, עמי איילון וכו'. צקצוקי הלשון וההשתתפות בצער, חסרי כל שחר. איש לא ריחם עליהם אז, ואיש לא זוכר אותם כיום.

זו היא האבולוציה של הפוליטיקה האכזרית, ואלי ישי, למרבה הכאב, מוקם כעת בעמדת החוליה החלשה. מחר ייתכן, יתפוס זן אחר את מקומו.

2.

ידידי הפרופ' הסוציולוג ע.א.

ביקרנו בצוותא בקניון הנמצא בעיר החילונית הסמוכה, ואת תשומת ליבך הסוציולוגית תפסה התחושה כי החרדים המבקרים בקניון, הם דמויות אינדוודואליות. הם אינם משוחחים ביניהם, ומשתדלים לא לייצר כל אינטראקציה מיותרת, משל היאספות החרדית בלבו של הקניון פוגעת בקארמה החילונית הקדושה האופפת את האתר.

חרדי המבקר בקניון לא מעוניין לפגוש שם את שכניו, הוא גם לא ישמח אם הללו יפנו אליו וביחד עם עגלות הילדים שלהם ישבו עמו על אחד הספסלים. אין סנטימנט יותר כועס מאשר זה של חרדי המעיין בספר כל שהוא ב'סטימצקי' כשהוא מגלה כי חרדי אחר נצמד אליו וחדר אל תוך המרחב הפרטי שלו. בקניון, מסתבר, הוא לא מעוניין בחברים מן המגזר.

ובכן, אספר לך כי תחושתך מוצדקת, ונובעת כך נדמה, מתחושת ה'האדרת העצמי' המתלווה לחרדי המתנהל במרחב החילוני. במקומות כאלו, כמו קניון, אוניברסיטה, אתרי בילוי, הוא חש שהוא אינו 'חרדי קלאסי', והוא מעט נעלה על אחיו החרדים העורכים את קניותיהם עדיין ב'עזרה ואחווה'.

החרדי הנוסף שמופיע עם משפחתו וילדיו האותנטיים, מאיים על התחושה הזו, והוא מרגיש כי הנה הוא חזר לשטעטל, ולבוז הוא יהיה בפני הקבוצה החילונית אליה מנסה הוא כעת להשתייך, ולו לרגעים ספורים.

3.

שעות הבוקר המוקדמות, האברכים ממהרים לתפילה כשטליתותיהם תחת בית שחיים, עיניהם טרוטות, עצומות למחצה, וסימני השינה האדומים זוהרים עדיין על פניהם. הטל שעדיין לא יבש מעביר צינה בגוום של הצועדים, והבריאה כולה מודה ליוצרה באלם קול.

רק שאז מופר באחת השקט המאפיין כל-כך את השעות הקסומות הללו: לכם יש רב אחד ברמה של 'גדוילים', לנו יש ארבעה 'גדוילים'.

"גם לנו יש את הרב פלוני"..

'ראשי ישיבות'?! אתה בא אלי ב'ראשי ישיבות'? אתה יודע כמה 'ראשי ישיבות' לנו יש? ב'ראשי ישיבות' אנחנו מובילים עליכם בפער ניכר".

מי כעמך ישראל.

4.

בין הררי הטקטסט וההספדים שנכתבו על הגר"ע זצ"ל ניתן למצא היה אין-ספור סיפורים על גדלותו התורנית, על המהפכה שהנהיג, על צדקותו, ענוותנותו, יראת השמים שלו, אפילו סיפורי מופתים מהם כל כך סלד לא נעדרו מהרפרטואר.

אל תכונה אחת, אולי פחות מרהיבה ברמה העיתונאית, אך נכונה ברמה היומיומית לא הקדישו כמעט מילים: אנושיותו של הרב.

הרב, היה אדם אנושי שחיבב עד למאוד מוזיקה עתיקה ומשובחת, אהב בתקופות מסויימות 'שוקולד פרה', ולילדיו היה מספר במשך שעות סיפורי תנ"ך ומדרשים. הוא היה איש משפחה, וניתן היה לייצר אתו שיחה נעדרת פוליטיקלי קורקט, ובהומור נהדר.

נקודת החידוש היא, שעל אף שרגליו היו נטועות היטיב בקרקע נגע ראשו של האיש בשמים, וזהו הלקח כך נדמה, הרלוונטי עבורינו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!