סיפורו של אחד המקומות המעניינים במשכן הכנסת: המזנון

בפרוטוקול הישיבה של ועדת המשנה לענייני המזנון מטעם הוועדה לסדרי הבית בכנסת הראשונה, נכתב כי יו"ר הוועדה, חברת הכנסת דבורה נצר עמדה על הצורך "להבטיח לחברי הכנסת, העובדים עבודה מאומצת במשך שתי יממות וחצי, כשהם מחוץ לביתם - מזון מספיק".

מאז ועד היום מזנון הכנסת מהווה מרכיב בלתי נפרד מעבודתה של הכנסת. דיונים סוערים התקיימו ברבות השנים על טיב המזון שיוגש בו ועל מחירו, על האנשים הרשאים להיכנס למזנון ועל אלה שכניסתם אסורה, על היחס בין הנעשה במזנון לנעשה בישיבות ובדיונים הרשמיים של הכנסת, ועוד.

רגעים גדולים וקטנים בדברי ימיה של הכנסת ובתולדותיה של מדינת ישראל נקשרו במזנון, והוא נעשה מוקד לקשירת קשרים פוליטיים ועסקיים, לרכילות, לבחישות פוליטיות, לדיונים בלתי רשמיים של ראשי המדינה ולקבלת החלטות.

על דימוי המזנון כפי שהתגבש ברבות השנים בעיני הציבור ניתן להסיק מדבריו של אבא אבן מעל דוכן המליאה: "הבה נתרחק אפוא ממה שמתואר בעיתונות כ'אווירת המזנון'. המזנון הוא מוסד מיוחד במינו. אילו אפשר היה לרתום את כל האנרגיה הרכילותית המופקת במזנון הכנסת מדי שבוע, אולי אפשר היה לוותר על תחנת רדינג ושאר מקורות דלק וחשמל. ייתכן שאחת מחולשותיה של הכנסת היא בכך שהמזנון מאוכלס יותר מדי והספרייה פחות מדי".

מיד עם הקמתה של הכנסת במשכנה הראשון בתל אביב פעלה בה מסעדה לרווחת חברי הכנסת. הזכיינים הראשונים להפעלת המזנון היו בני משפחת גניגר, בעלי מסעדה מתל אביב. כבר בראשית הדרך הם טענו כי הפעלת המזנון אינה משתלמת מבחינה כלכלית, שכן הם מספקים מזון רק במשך יומיים וחצי - בזמני התכנסות המליאה - ובימי הפגרה המזנון סגור לגמרי, אך העלויות השוטפות אינן נגרעות בשל כך.

ב-1950 עלתה הכנסת לירושלים והשתכנה בבית פרומין שברחוב המלך ג'ורג', במבנה המצוי כיום בתהליכי שיפוץ לקראת הפיכתו למוזאון הכנסת. הכנסת שכנה בבית פרומין עד 1966, ושם התמודדו בעלי המזנון - שהמשיכו להפעיל אותו גם בירושלים - עם אתגרים נוספים, ובהם הצפיפות והמחסור באספקת מוצרים.

כדי להימנע מהידחקות במזנון, או כדי לאפשר פרטיות, נהגו חברי כנסת המתגוררים בירושלים לאכול בביתם, אולם הדבר לא הקל בהרבה על העומס, שכן המזנון סיפק גם להם את הארוחות. בכ"ו בשבט תש"י (13.2.1950) הוחלט "לברר אצל הסיעות כמה מחבריהן אוכלים בזמן שהותם בירושלים בבתים פרטיים בכדי שתסודר להם אספקה".

הקשיים באחזקת המזנון והריחוק מביתם שבתל אביב הביאו לבסוף את משפחת גניגר להגיש בקשה לסיום ההתקשרות בינה לבין הכנסת.

בין השנים 1959-1967 ניהלו את המזנון בני הזוג לאה ויששכר רוזנפלד שהתגוררו בשכונת רחביה הסמוכה. השניים פיתחו וביססו את המזנון ומעמדו, ובתקופה זו כבר פעלו בכנסת שני מזנונים - אחד לחברי הכנסת והשני לעובדי הכנסת - כפי שנהוג עד היום. מזנון הח"כים שכן בקומת הכניסה ליד אולם המליאה, ומיקום זה השפיע רבות על הקשר בין המזנון למליאה.

בשנים אלה הוסדר סבסוד למזנון, ועל כן הוא נוהל על בסיס תקציב שאושר במזכירות הכנסת ולא על בסיס רווחיות. כך למשל סיפרה רוזנפלד כי מחירה של כוס תה היה עשרים אגורות, ומחירה של כוס קפה שלושים אגורות.

לא כל חברי הכנסת משכו תשומת לב דומה כשהגיעו לאכול במזנון. אנשים כמו מנחם בגין, דוד בן גוריון ואריאל שרון היו מוקד משיכה לקהל רב, ובתוכו כמובן גם עיתונאים. אריאל שרון נהג להתיישב בפינה קבועה שממנה יכול היה להשקיף על כל הנעשה ושם ניהל את ענייניו. ח"כים שביקשו זאת יכלו ליהנות מפרטיות. רוזנפלד סיפרה כי ערב מלחמת ששת הימים הגיע משה דיין, שמיעט לאכול במזנון, וביקש פינה שקטה שלא יפריעו לו בה, ואכן סידרו לו פינה כזו.

בין חברי כנסת מסיעות יריבות נרקמו - ונרקמים עד היום - קשרי ידידות, ולאורך השנים היו מקרים שבהם חברי כנסת שהתקיפו בעוז זה את זה בנאומיהם באולם המליאה נצפו דקות אחדות אחר כך משוחחים בנחת על כוס קפה במזנון. אולם היו מקרים רבים שבהם מערך הקשרים הפוליטיים השתקף גם במזנון. העיתונאי הוותיק שלמה נקדימון, שהרבה לסקר את הנעשה בכנסת, סיפר כי לאחר מלחמת ששת הימים נוצר פיוס בין בן גוריון לבין בגין שלפני המלחמה היו יריבים מרים. בן גוריון היה נכנס לעתים קרובות למזנון בהליכה מהירה כפי שנהג תמיד ושאל: "היכן בגין? היכן בגין?". כשאיתרו עבורו את בגין היו השניים עולים לחדרו של בן גוריון במשרדי סיעת רפ"י.

גולת הכותרת הייתה ללא ספק סעודת הניצחון שערכה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לאחר מלחמת ששת הימים שאליה הוזמנו הרמטכ"ל, אלופי צה"ל, מדינאים ואורחים. לכל אלופי צה"ל הוענקה מדליית כסף של הכנסת ולרמטכ"ל הוענקה מדליית זהב. את הארוחה ליוו מנות חגיגיות שנקבעו להן שמות ברוח המלחמה והניצחון. התפריט כלל 'דג מפרץ שלמה' למנה ראשונה ו'ברווז רמת הגולן' למנה עיקרית. הסלט כונה 'עמק איילון' ולקינוח הוגשו 'גלידת ששת הימים' ו'פֵרות ירושלים'. רשמי הארוחה ניכרו שנים אחר כך ודווח עליה בהרחבה בעיתוני התקופה.

אשר התרחשו אירועים דרמטיים באולם המליאה היה מזנון הכנסת מתרוקן מיושביו. כך למשל כאשר נאמו מעל הדוכן מנחם בגין או משה סנה, שהיו נואמים בחסד, רבים היו נוטשים את הקפה ואת הבורשט ונכנסים למליאה כדי להאזין להם. ובכל זאת, לאורך רוב שעות הפעילות של הכנסת היה המזנון הליבה הרוחשת של הפעילות הלא רשמית שלה.

רמת הכשרות במזנון הייתה נתונה לעתים לוויכוח. התקנות הרשמיות קובעות כי על האוכל המוגש בכנסת להיות בהכשר הרבנות ירושלים למהדרין, ולעתים נשמעו טענות כי רמת כשרות זו, הגבוהה מהכשרות הסטנדרטית, גורמת לעליית המחירים במזנון ומייצרת מונופול, שכן היא כובלת את מפעילי המזנון למספר מצומצם של אטליזים. מנגד, היו שטענו כי רמת כשרות זו מאפשרת לקהלים רחבים יותר לסעוד במקום.

המזנון ממשיך להיקשר לפרשיות שונות חדשות לבקרים ומהווה סמל ציבורי ומוקד משיכה להתעניינות ציבורית רבה. נהוג לומר כי הצבא צועד על קיבתו. נראה כי גם הדמוקרטיה הישראלית חבה לא מעט למוסדות הקולינריים המתקיימים בלבו של משכן הכנסת ומהווים חלק בלתי נפרד מפעילותו.

כתבה זו מאת תהילה ביגמן, פורסמה במגזין "סגולה - מגזין להיסטוריה" . להצטרפות למגזין

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!