תירגע, יש חיים גם אחרי שהצלחת לתפוס מניין

הימים ימי בחירות ומדברים שמחפשים את היהדות האמיתית. זו מקדמת דנא, עם התורה מסיני שניתנה למשה, אשר התלבשה בפתק שיושלך אל תוך הקלפי ויציל גופי תורה. כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל ולפיכך הרבה להם מפלגות הטוענות לכתר, להגדיל תורה ולהאדיר ולתת ליהודים במה לעסוק.

עזבו הכול ובואו ל'זיכרון מויישה' בלילה. לא לפני השעה עשר, וכל המאחר הרי זה משובח. כי ככל שהשעות חולפות, המוחות נעשים זכים וסוגיות חמורות מתיישבות על הדעת.

מחוץ לשטיבאלך עומדים שני בחורים, בני 15 לכל היותר, ומחלקים חוברות הנושאות את הכותרת 'בירור דברים'. כבוד רבם עומד על הפרק והם באו אל מרכז העניינים בכדי להחדיר דעה ישרה באנשי ירושלים.

אברך חסיד גור נטפל אליהם ומתקיף אותם בשאלות נוקבות. למה אתם עושים את כל זה, ומנין לכם שאתם צודקים, ומי שמכם לקבוע בכלל. אמת לאמיתה הוא דורש כאילו נמצאים עוד בקוצק. אך הצעירים מזכירים לו כי עלינו לארץ-מדינת ישראל והכללים השתנו: כך הרב שלנו הורה לנו, אתם תעשו מה שהרב שלכם יורה לכם.

לא עוד אמת חריפה אחת, אלא כמה אמיתות חריפות. הכול בסדר: אני אלחם על שלי, אתה תילחם על שלך, ומנהג ישראל אין לשנות.

בכלל, צמד הצעירים הללו אינם נראים מחלקי פלייארים מקצועיים. נבוכים הם עמדו שם ורק חיכו לגמור את החבילה ולחזור לישיבה. הגערער עזב אותם מיואש ולבא אחריו היה נורא חשוב לברר מיהו לדעתם גדול הדור.

הם טענו לו שאין רק אחד ויש כמה גדול הדור. הוא התעקש שבעברית תקינה 'גדול הדור' משמעו האחד הכי גדול בדור, אבל הם אמרו שאת כללי השפה המציאו הציונים אז איך זה בדיוק קשור לדיון.

כל השבוע - ליל שישי אחד ארוך

אז כולם מחפשים את היהדות האמיתית ואני ראיתי אותה מציצה מתוך כוך קטן מול השטיבלאך. רק שבתוך הכוך גופא עסוקים כל העת בויכוח מהי היהדות האמיתית מבלי לדעת שהיא נמצאת ממש לידם. מטביעה את חותמה בכל המתרחש בחור הצפוף הזה.

מדובר בד' אמות בהם ניתן לרכוש צלחת צ'ונט בסתם יום של חול. כל השבוע - ליל שישי אחד ארוך. מאחורי הדוכן מוצב סיר גדול ובתוכו תפוחי אדמה וקישקע עם כל העניינים.

אך הצ'ונט האמיתי הוא בליל האוכלוסייה הבאה לכאן ונשרפת יחד על האש. המקום הזה הוא הפרלמנט של אנשי הלילה בירושלים. על שני השולחנות פזורים שלל העיתונים החרדיים המודפסים מדי יום. מגוון האנשים – כמגוון העיתונים. איש איש מגיע והשקפתו בידו. רוכש משהו לאכול ומתיישב להתעדכן באירועי היום.

מתעמק בעיתון כמו בדף גמרא. אם לא הבין משהו, ישאל. יש כאן רושישיבה ומגידי שיעורים. ישיבה שלמה.

בחור ישיבה מבוגר יושב וקרא 'הפלס'. שעה ארוכה תוקע בו את עיניו ולא שם לב למתרחש סביבו. כשסיים, הודיע את החלטתו לכלל הציבור: "סופית, השתכנעתי. אני נגדם. צריך פשוט לקרוא אותם כדי להבין כמה הם טועים".

הנוכחים חשבו כי נגזרה גזרה ואת דעתו אין לשנות. אך אל דאגה, אחרי דקה מישהו דחף לו עוד צלחת צ'ונט ו'יתד' ליד. הוא התחיל לקרוא וניכר היה כי הספק שוב אוכל אותו ומכרסם בקרבו. הוא עדיין לא חזר בו, אך כבר דאג לוודאות שישאירו לו את 'הפלס' על השולחן. שיהיה.

בכל רגע נכנסת קבוצה נוספת ומשתלבת מיד בדיון. כולם יודעים מה הנושא המדובר. וגם אם לא, הרי אלו תמיד אותן טענות שמשליכות על כל הסוגיות, אז מה זה כבר משנה. חסידים, ליטאים, ספרדים, וזוהי רשימה חלקית, מביעים את דעתם.

המוכר, יהודי חביב ושליו, לא מתפעל מכל המהומה. ברוגע הוא מתייחס לכל אחד ומגיש לו את מבוקשו. תקרא איזה עיתון שאתה רוצה, רק תכניס משהו לפה לפני שאתה צועק.

בסוף הגיע תורי לעלות על המוקד: "מה אתה מצביע?", נשאלתי.

לפני שהספקתי לענות כבר קפץ עליי מישהו והודיע לי: "אני אגיד לך מה תצביע, אתה חב"דניק, החב"דניקים צריכים להצביע ל-". עזבו, זה רק הלך ונהיה יותר גרוע ויותר טוב ואני בכלל הסתבכתי.

לפחות הצ'ונט היה טעים.

חיי הלילה האמיתיים בירושלים

ככה זה: חיי הלילה האמיתיים בירושלים מתנהלים בשטיבלאך זכרון משה ובסמטאות הסמוכות. לבני ברק יש את איצקוביץ' ולירושלים את זכרון משה. כמו תמיד, ירושלים מנצחת.

אל תתפסו אותי על המילה, דיברתי על הערים, לא על הפלגים. כמובן, אסור להשוות, אך תסלחו לי: המבנה באיצקוביץ' מהווה בית חרושת למניינים. אנשים באים לשם לסגור פינה וללכת הביתה. סופרים עשרה, והוא רחום, ובזה תם הביקור.

בזכרון מויישה הוא רק מתחיל. למרות המניינים הרבים המתקיימים ברצף, אין במקום אווירה של תעשייה. הכול רגוע. בחורים מהישיבות הסמוכות מתמקמים מול הפתח ומנהלים שיחות ערות. חברותות יושבות ומתעמקות בלימוד. שיעורי דף היומי נערכים לאורך כל היום ועד השעות הקטנות של הלילה. תירגע, יש חיים גם אחרי שהצלחת לתפוס מניין.

גם הקבצנים של זכרון מוישה לוקחים בהליכה את אחיהם מאיצקוביץ'. כמובן, אסור להשוות, אך הירושלמים מכבדים את תפקידם. הם לא אוכלי חינם. אתה נותן לו שקל ובתמורה הוא מחזיר לך שלל עצות ותובנות לחיים.

רגע לפני זה הוא קנה פלאפל וקיבל בפיתה שישה כדורים. לו זה הזכיר את יציאת מצרים. שישה בכרס אחד ממש, הוא מספר לכולם, זה סימן. אף אחד לא מתווכח. ברור שזה סימן. יש לו ניסיון חיים והוא יודע מה הוא אומר.

הזמן עובר מהר ב'זכרון משה'

השעות חלפו.

הזמן עובר מהר ב'זכרון משה'. כבר לא זכרתי באיזו שעה הגעתי והתחלתי להרגיש בבית. מרוב מניינים, שכחתי להתפלל מעריב. זכיתי להיות עשירי והחזן התחיל.

למען האמת, הוא הריץ. ברכות ראשות-קריאת שמע-ברכות אחרונות. גם ב'אחד' הוא האריך בקיצור. הכול מהר. אבל עד שמונה עשרה. היחס בין התפילה הקצרה לשמונה-עשרה הארוך היה קצת לא פרופורציונאלי. כל התפילה הזדרזו כדי להגיע לדבר האמיתי.

פעמיים סופרים אותך במניין בשטיבלאך. בהתחלה – כשצריכים אותך. ואחרי שמונה עשרה – כשצריכים שתסיים כבר.

בינתיים, אחד ניצל את הזמן והחל לספר את סיפור חייו. ילדים וחובות מלווים אותו כבר שנים והוא מבקש סיוע. תוך כדי שהחזן אומר קדיש, הוציאו כולם את המטבעות והחלו למנות ולהתלבט. תוהים מהו הסכום המדויק בכדי שהמצפון ירגיש בנוח, ועדיין יישאר גם משהו בארנק.

חמישה שקלים זה לכאורה גאנץ פיין.

רגע אחרי שהתחילו 'עלינו', קפץ עליי מישהו והודיע לי: "אתה חב"דניק, תיכף תצטרך לירוק".

אז ירקתי.

אחר כך שאלתי אותו אם מאוחר בשבילי וכבר כדאי שאלך לישון, אבל דווקא כאן הוא הסיר ממני את האחריות והותיר אותי להתמודד לבד מול ההכרעה הקשה בחיי: "תסתובב פה עוד, כשתהיה עייף כבר תדע".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!