מכתב פתוח: תנו כבוד לאומי לתורה

בימים אלה של התהוות ההסכמים הקואליציוניים ניטש ויכוח על הגדלת המלגות לאברכים. אין מדובר רק בוויכוח כלכלי, אלא מאבק ערכי מהותי בין מי שרואה בתורה ערך ונכס לאומי לבין מי שרואה בה נטל. בין מי שמבין שלמדינת העם היהודי יש אחריות להיות מקום התורה הגדול בעולם, לבין מי שחושב שזה עניין סקטוריאלי או פרטי של הלומדים. 

גם בנט הצטרף לחגיגה והתבטא נגד הענקת התקציבים לישיבות וללומדי התורה. הוא זה שנתן לליברמן, שהיה ראש הממשלה הכלכלי דה-פקטו, לעלות עם D-9 על בתי המדרש ומשפחות הלומדים. בנט שכח שעל זה בדיוק הוא קיבל אי- אמון. על זה נפלה לו הממשלה. על צעד אחד יותר מידי של ביזוי כבוד התורה. 

והעם אכן אמר את דברו באופן הכי דמוקרטי: תנו כבוד לתורה. היא הכתר שלנו. כאומה וכממלכה.

ניתן בהחלט להבין את הרצון לעודד השתלבות של החברה החרדית בשוק התעסוקה, במבט צופה פני עתיד. זה נכון, אך כאן צריך להבהיר: יש להפריד בין הקריאה הראויה להגדיל את תקציב הישיבות ואת המלגות, לבין הרצון לעודד השתלבות בתעסוקה.

יש לנו הנחת יסוד: מדינת ישראל והעם היושב בציון חייבים את לומדי התורה כאוויר לנשימה- בראש ובראשונה כי זה דבר ה' שבתוכנו. חיי העולם שהחזיקו את העם פיזית ורוחנית. זה גם ייעודנו, להיות אור לעצמנו ולגויים. שנית, לטובת החוסן הלאומי: מי שמחובר לשורשיו, לייעודו ולזהותו, הוא מי שיש לו את הטעם והכוח להתמודד עם כל אתגר. 

הניתוק ממורשת ישראל מביא לחולשה, ניתוק ובלבול, ואיומי הנהי בירידה מהארץ הנשמעים כעת הם רק הסימפטום לזה. החיבור למורשת הדורות אינו בעל ערך מוזיאוני בלבד. הוא חיוני לעתיד שלנו. הוא חיוני כדי לפתח את לימוד התורה, ולהצמיח הנהגה רבנית תורנית על כל שדרותיה. 

את אותם מוסרי הנפש על לימוד התורה, שזו שליחותם, צריך וחובה לחזק! זו לא סחטנות, כפי שחוגים מסוימים אוהבים לטעון בלהט. מדובר בהחלטה אסטרטגית וטקטית לשים בראש סדר העדיפויות את הגדלת תקציב הישיבות והכוללים. זו החלטה אמיצה ערכית, חכמה וצודקת. 

אסור להיבהל ממקהלת הצבועים, ששוכחים את ההשקעות העצומות על חשבון כל משלמי המיסים בלימודי מדעי הרוח ובתרבות חילונית אליטיסטית סטייל הבימה, למרות שהיא סקטוריאלית ונועדה לחלקיק בלבד באוכלוסייה. זה מותר, חובה אפילו, כי זה תרבות, וזה חשוב. את זה הם מבינים.

 אבל על תורת ישראל, מקור ההשראה והרוח שלנו מדורי דורות, על זה אסור לשים שקל? כבשת הרש ממש. 

כן, יש להקל את היציאה לתעסוקה עבור אלו שכבר ישבו בישיבה תקופה מסוימת ובנו את עולמם הרוחני.  

אך לא בענישה ודריסה כפי שניסה ליברמן לעשות בגזרת המעונות הקולקטיבית, שגזרה עוני ללא הבחנה על כל האברכים במדינת ישראל. יש להסיר חסמים, לתת תמריצים חיוביים, ולאפשר את השגת ההשכלה הדרושה בתנאים המתאימים. תוכניות כאלה כבר קיימות ויש להרחיב אותן, וליצור מודלים מגוונים של יחס בין לימוד תורה לפרנסה. 

אך בל נשכח: תמיד יהיו את אותם אלו שישמרו על טהרת הלימוד, ואותם אנו צריכים להעריך ולהוקיר, ולבטא זאת גם בתגמול כספי שיאפשר חיים בכבוד.

עם זאת חשוב לדעת שלומדי התורה לא מחכים לתקציב המינורי שתעניק להם המדינה. 

הם ילמדו גם בלעדיו. לומדי תורה חיים גם כך בצמצום, והגדלת המלגה בכמה מאות שקלים לא תהפוך אותם לעשירים ולא תגרום לאף אחד להחליט אם ללמוד או לא. אם ייעודו בתורה או לא. היא כן מבטאת עבור כולנו אמירה ערכית: יש כבוד לאומי לתורה. יש הערכה לכם, לומדים ומשפחות יקרות, בשליחות הלאומית שלקחתם על עצמכם. מעריכים.  

אחרי הזלזול והבוז שהפגינה הממשלה הקודמת כלפי התורה ולומדיה, הגיע הזמן להכריז בגאון ומעל כל במה: תנו כבוד לאומי לתורה!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!