אחינו, שר התורה • אחי הגר"ע יוסף מספרים

התריס של 'מכולת עובדיה' ברחוב תורה מציון בירושלים, מוגף. השעה היא 12 וחצי בצהריים ואנו עולים לביתו של בעל המכולת, ר' נעים עובדיה ז"ל. ר' נעים הוא אחיו של הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, וצעיר ממנו בשנה וחצי.

ר' נעים סיים זה עתה ארוחה והוא מברך ברכת המזון, בעוד רעייתו מזמינה אותנו פנימה ומגישה לפנינו תקרובת. קרני שמש בוהקות מאירות את סלון הבית, נופלות על תמונת הגר"ע התלויה על אחד הקירות, לצד ציור נוף מרהיב.

ר' נעים מסיים לברך וניגש אלינו. הוא מקבל את פנינו בחמימות אך עיקר התרגשותו הוא מהמפגש הצפוי עם אחיו. מפאת גילם המופלג והמרחק הגיאוגרפי, מעטות הן ההזדמנויות שבהן הוא ואליהו נפגשים.

מטרת המפגש המתואם היא, לצאת עם שני האחים לסיור של נוסטלגיה והעלאת זיכרונות מתחנות ילדותם ונעוריהם ואגב כך לשוחח איתם על אחיהם הגדול ועל הבית והאווירה בה גדלו השלושה בצוותא. העילה לכל המסע הזה היא מלאות 90 שנה לנשיא מועצת חכמי התורה, הגר"ע יוסף, בחודש תשרי תשע"א.

מכונית נעצרת בפתח הבית ור' נעים יוצא לקראת אחיו אליהו. השניים מתקרבים זה אל זה ומתחבקים בחום, כאילו לא ראו זה את זה שנים. והנה אנו יוצאים לדרך, אל התחנה הראשונה במסענו – ישיבת 'פורת יוסף' בה למדו הגר"ע ושני אחיו.

"אני יכול לדבר איתם בחופשיות?" שואל בחצי לחישה ר' נעים את אחיו הצעיר ממנו.

"איתם", הכוונה איתנו.

"למה לא?", תמה אחיו על השאלה, "אלו הם יהודים יראים ושלמים!"

"וגם על חכם עובדיה?" מוסיף ר' נעים להתייעץ. עובדה הראויה לציון היא, כי גם כאשר האחים מדברים בינם לבין עצמם על אחיהם הגדול, הם מקדימים לשמו תואר של כבוד – 'חכם' או 'רבי'.

"כן, גם על חכם עובדיה", עונה צעיר האחים ומניח בכך את דעתו של ר' נעים.

המשיך לתת בהקפה

"אני צעיר מחכם עובדיה בכ'", אומר ר' נעים ומחייך. "שכן הוא נולד למחרת יום הכיפורים ואילו אני נולדתי בפורים שנה וחצי לאחר מכן. ההבדל בין 'כפורים' ל'פורים' הוא כ'.
אגב, ר' נעים בורך בזיכרון מיוחד במינו. פעמים רבות במהלך שיחתנו הוא מציין פרטי פרטים, שמות, עובדות ותאריכים. זאת למרות שהוא עצמו נוהג לייסר את עצמו מדי פעם ולומר: "נעשיתי שכחן. היו זמנים שבהם זכרתי מסכתות שלמות על-פה"...

אנו מבקשים מהם לספר על ילדותו של הגר"ע. "למדתי בישיבת 'פורת יוסף' מילדותי עד גיל 14 והייתי נושא כליו של הרב עובדיה", פותח אליהו. "מה זאת אומרת נושא כליו? היינו הולכים ברגל משכונת בית ישראל, שם התגוררנו, לישיבת 'פורת יוסף'. הלכנו דרך שער שכם וכל הדרך היה משמיע באוזניי דברי תורה ואני הקשבתי. החכמתי ממנו רבות".

ר' נעים: "בלילה, חכם עובדיה היה הולך אל חכם חיים מזרחי עליו השלום, ללמוד איתו בחברותא. הרב מזרחי היה רב גדול באמריקה ונפטר לפני כ-10 שנים. היו הולכים לבית הכנסת 'באר שבע', מעל בית המרחץ (בשכונת בית ישראל). בערב היו באים ומתגנבים לעזרת הנשים ולומדים שם כל הלילה. אני הייתי קם בבוקר ומתפלל בבית כנסת שלמה מוסאיוף. בינתיים, חכם עובדיה היה בא לישון במיטה שלי. אף אחד לא ידע בשכבו ובקומו".

אליהו: "אני זוכר שהייתי הולך עם הרב עובדיה לבית המדרש של חסידי קרלין בבית ישראל הישנה, והיינו לומדים שם בלילות". אליהו למד גם כן בישיבת 'פורת יוסף', אך לא בתקופתו של הגר"ע. "אני למדתי שש שנים אחריו, אצל חכם עזרא עטיה", הוא אומר.

לגאון רבי עזרא עטיה חייב הגר"ע וחייבים כל המוני תלמידיו את העובדה שהוא פרח ועלה מעלה מעלה בתורה, כפי שמוסיף ומספר אליהו:

"אבא סיפר לנו כיצד נשאר הרב עובדיה בישיבה. לאבא הייתה חנות מכולת והוא רצה שאחינו יעזוב את הישיבה ויבוא לסייע לו בחנות. יום אחד הופיע חכם עזרא עטיה במכולת ואמר לאבא: 'הבן שלך צריך להיות גדול בתורה ולהאיר את עיני עם ישראל. אם תסכים שיישאר בישיבה, אבוא אני לעזור לך שעתיים ביום בעבודות במכולת'. אתם מתארים לעצמכם?! חכם עזרא עטיה, שהיה אז ראש הישיבה, אמר את הדברים האלה והתכוון להם. הוא באמת היה מוכן לבוא ולעזור במכולת ובלבד שחכם עובדיה יישאר בישיבה! אלו הדברים ששכנעו את אבא להשאירו בישיבה ולאפשר לו להמשיך לגדול בתורה".

על המכולת הנזכרת, בפיו של ר' נעים סיפור מיוחד המלמד במקצת על טיבו של אב המשפחה ועל האווירה שבה גדלו השלושה:

"יום אחד שלח אותי אבא לגבות חוב מלקוח שקיבל זמן רב סחורה בהקפה ולא שילם. כשבאתי לאיש הוא אמר לי: 'למה אבא שולח אותך? תגיד לו שיבוא בעצמו!'. סיפרתי לאבא והוא אכן הלך לביתו. כשהגיע אליו הוציא האיש סכין מהמטבח, הושיטה לאבא ואמר: 'תהרוג אותי. אין לי כסף לשלם לך'. ואבא הפסיק לתת לו בהקפה? מה פתאום! נתן גם נתן!".

ר' נעים מוסיף ומספר על אביו. בתקופה מסוימת העניקו האנגלים אשרות כניסה לארץ רק לעולים שבידיהם היו 1,000 דינרים. זה היה סכום גבוה שרוב מוחלט של המבקשים לעלות ארצה התקשה להשיג. ארגוני העלייה היו לווים כסף מבעלי ההון ושולחים את הכסף לחו"ל כדי שהעולים יוכלו להציג את הסכום הדרוש בבואם לארץ. זו כמובן הייתה הלוואה על מנת להחזיר. "אבא הלווה פעמים מספר 1,000 דינר לטובת העולים, ואני לא חושב שהכספים הללו חזרו אליו אי פעם", אומר ר' נעים.

רוצה להוציא לאור ספר

האם גם הם, האחים, הבינו כי בביתם צומח שר התורה? אנו שואלים.

"כבר מילדותו הוא היה ממש עילוי", אומר ר' נעים. "וגם אנחנו בבית הערכנו אותו מאוד. הרב עובדיה היה יד ימינו של מור אבינו ובמידה מסוימת אבא אפילו מסר לו את שרביט הנהגת הבית, שכן הוא עצמו היה טרוד מבוקר עד לילה בניהול המכולת".

"ועזר לו רבי נעים", מוסיף אליהו בחיבה ובהערכה. בכלל, ניכר שאליהו מכבד מאוד את אחיו הגדול ממנו. "גם רבי נעים היה כל חייו וגם עכשיו - איש של תורה", הוא אומר.

• מה הפירוש 'שרביט הנהגת הבית'? אנו מנסים להבין.

"חינוך לאהבת ישראל, לאהבת התורה ולאהבת הארץ. הוא חינך את הבית".
אליהו ממשיך לספר על הבית בו הם גדלו: "הייתה לנו דירה של שלושה חדרים שהם חדר אחד. עשו שלוש מחיצות בחדר גדול. חלק אחד שימש מחסן לחנות, ובחלק האחר הייתה בלטה שהיו מרימים אותה ומתחתיה היה מעיין מים. אנשים היו באים עם פחים והיו ממלאים מים. כל תושבי השכונה היו מגיעים. חכם אפרים כהן, ראש המקובלים, חיתן אותנו, כי אבא היה לוקח מים ומביא לו לביתו. הוא היה גר ליד בית כנסת 'בית אהרון'".

והנה שוב מחזיר אותנו ר' נעים אל אחיו הגדול, בסיפור מרגש במיוחד:

"תשמעו סיפור... חכם עובדיה היה יוצא כל יום לישיבה ואבא היה נותן לו שני חצאי גרושים בשביל לנסוע באוטובוס. אבל במקום לעלות על אוטובוס, הוא היה הולך ברגל ל'פורת יוסף' וגם חוזר ברגל. היה הולך עם חכם ברוך, החברותא שלו, ושניהם היו לומדים כל הדרך. מה היה עושה עם הכסף? היה שומר את המטבעות במגירה מתחת לארון, בחדר האמצעי.

"יום אחד המגירה נשברה מרוב מטבעות והכול התפזר שם למטה. אימא שלי נכנסה לחדר ופתאום ראתה את המטבעות. היו שם כמה אלפים. ברגע הראשון לא ידעה מה לחשוב. אולי כמו שיש לנו מעיין מים בבית, יש לנו גם מעיין של כסף...

"הלכה אימא וסיפרה זאת לאבא. אבא הבין מיד של מי הכסף. 'הכול של עובדיה', אמר לה. מאוחר יותר, כשחכם עובדיה הגיע הביתה, שאל אותו מור אבינו על הכסף. אז חכם עובדיה אמר לו: 'אבא אל תיקח לי. אני רוצה להוציא לאור ספר חידושי תורה'. אבא אמר לו: 'אבל אני נותן לך בשביל נסיעות'. חכם עובדיה ביקש מחילה מאבא והסביר לו שבאוטובוס יש נשים וגם רעש והמולה, והוא מתקשה ללמוד שם. לכן הוא מעדיף ללכת ברגל שעה שלמה, כדי שיוכל ללמוד באותו זמן עם החברותא שלו.

"אבא צחק ואמר: 'ככה מחברים ספר? אתה רוצה לבוא לבית הדפוס עם חבית מלאה מטבעות?'... אמר לאחינו להביא אליו את כל המטבעות והחליף לו אותן בשטרות. ומה עשה אבא עם כל חצאי הגרושים? היה נותן אותם לעניים שבאו למכולת וביקשו צדקה".

השם ושם המשפחה זהים

• תעשו לנו קצת סדר משפחתי, אנו מבקשים. שם משפחתכם הוא עובדיה. שמו הפרטי של הגר"ע הוא גם כן עובדיה; כלומר, שמו הוא רבי 'עובדיה עובדיה'?

"עזוב", אומר ר' נעים ומניף יד בביטול. "את השאלה הזו שאלו אותי כבר 1,000 פעמים ועניתי בלי כסף. אתה ב-1,000 השני, תצטרך לשלם", הוא אומר וצוחק. "שואלים את זה הרבה, זה נכון", אומר אליהו ומצטרף לצחוק.

כעבור רגע מתרצה ר' נעים להסביר. "שם המשפחה שלנו הוא עובדיה. אבל גם שמו הפרטי של חכם עובדיה הוא עובדיה וגם יוסף. קראו לו על שם הסבא רבה, ששמו היה עבדאללה (עובדיה) יוסף.
"הסבא הזה, דרך אגב, נרצח על ידי הערבים יימח שמם כשאבינו היה כבן 10. זה היה בבגדד. הסבא השני שלנו, אבא של אמנו, נתן לאבינו כסף ובכסף הזה הוא פתח חנות של צורפוּת. כשעלו הורינו לארץ נחשב אבינו אדם עשיר. אבל כעבור שנתיים-שלוש ללא עבודה הוא איבד את כל כספו.
"ומכיוון שגם שמו הפרטי הוא עובדיה וגם שם משפחתו היה עובדיה – נהפך שמו השני - יוסף - לשם המשפחה שלו, והוא נקרא בפי כול, רבי עובדיה יוסף".

מגיעים לכניסה לחניון של הכותל המערבי, בדרכנו לישיבת 'פורת יוסף'. סידור מוקדם מאפשר את כניסתנו פנימה עם המכונית. ר' נעים ואליהו יוצאים מהמכונית ופוסעים לעבר המדרגות המובילות לישיבה המפארת בהדרה את רחבת הכותל.

עוברים ושבים מזהים את ר' נעים וניגשים לקבל ברכה. ר' נעים, בהליכתו האיטית והמאומצת, מרים את ידיו שוב ושוב ומניחן על ראשיהם של המתברכים. "יברכך ה' וישמרך", הוא אומר, ומצלמות התיירים מתקתקות ומבזיקות פלשים. גם במעלה המדרגות עוצרים אותנו שוב ושוב. ר' נעים, אח של, וגם אישיות בזכות עצמו, ממשיך להרעיף מברכותיו על ראשי כולם.
"למה לא עושים פה מדרגות מזהב?", שואל ר' נעים בחיוך, "בכניסה ל'פורת יוסף' ראוי היה שיהיו מדרגות מזהב!"...

אחרי דקות ארוכות מגיעים לבניין הישיבה. מנהל הישיבה מקבל את פנינו במאור פנים מיוחד. הוא מוביל אותנו אל אחד הקירות, עליו תלויות תמונות עתיקות מהבניין הישן. הוא מוריד תמונה מהקיר ומקרב אותה אלינו. "זה מה שהיה פעם, לפני שהחריבו את הבניין", אומר המנהל. ר' נעים זוכר היטב. הוא מצביע על נקודה מסוימת ואומר: "פה היה חדר הלימודים, זו הכניסה, וכאן המדרגות".

חבר ב'אגודת פנחס' ובאצ"ל

פונים משם אל החצר הגדולה המשקיפה על הכותל המערבי ואל השכונות הערביות סביב. מישהו מגיש לנו כיסאות ואנו מתיישבים להמשיך בשיחה.

• אליהו, מה אתה זוכר מימי לימודיך פה בישיבה?

"תראו, זה היה בינקותא. הייתי כאן, ינקתי את כל חיי כאן. עד שעברתי לתל אביב, בגיל 14, לישיבה של הרב עמיר, בגלל הלחץ בבית. לא היה מקום לישון. טוב, היינו 10 נפשות בבית והיה קשה מאוד להתארגן בשני חדרי שינה. לכן נשאתי את רגליי ולמדתי בישיבת הרב עמיר. שם הייתה גם פנימייה".

• אילו ערכים קיבלת ב'פורת יוסף'?

"גדולי הדור היו המורים שלי. ינקתי מהם את הקדושה ואת האהבה לעם ישראל ולתורה שלנו עם המוסר שיש בה. העובדה שמדי שבת אני צועד ברגל לבית הכנסת ארבעה קילומטרים הלוך ושוב, כדי להתפלל במניין, וזאת למרות רגלי הפצועה מימי היותי צנחן – נזקפת לזכות הימים פה בישיבה".
ר' נעים, כמה תלמידים היו פה בזמנך?

"היינו כ-30 תלמידים".

אליהו: "בתקופתי היו הרבה יותר. כ-100 בחורים".

• עד איזה גיל אתה למדת פה, ר' נעים?

"עד גיל 14. כמו אליהו. אבל אני הייתי עסוק בדברים נוספים. הייתי חבר באגודת 'בני פנחס' שפעלה נגד התופעה של חיילים בריטים שניסו ללכוד ברשתם צעירות יהודיות. היינו נוקטים בכל מיני שיטות, חלקן נעימות יותר וחלקן נעימות פחות"...

• מי עמד בראש האגודה?

"רבנים ממאה שערים. אנחנו רק מילאנו אחר הוראות שקיבלנו. אחר כך הצטרפתי לשורות האצ"ל".
בתוך כך מתברר לנו, להפתעתנו, כי ביקור האחים ב'פורת יוסף' הוא ביקורם הראשון בישיבה מאז עזבו את ספסליה בגיל 14.

• יך זה שעד היום לא ביקרתם אפילו פעם אחת בישיבה שבה למדתם?

אליהו: "אחרי שעזבנו את הישיבה, דרכינו נפרדו. אני הלכתי לישיבה בתל אביב והוא - ר' נעים - נכנס למחתרת. היינו עסוקים בדברים שנראו לנו חשובים והמציאות סחפה אותנו עמה. פשוט זה לא הזדמן לנו"...

כשאליהו מדבר, ר' נעים מסתכל סביבו, בוחן במבטיו כל פינה אפשרית, והוא נראה נרגש. הוא כפוף, אוחז במקלו, ופוצח בשירה. "שלום על ישראל... שלום על ישראל...". אנו מפסיקים את שטף הדיבור ומקשיבים לרצף פיוטים ישנים. פרט לאליהו אחיו, נדמה כי אין כאן בסביבה מישהו שיכול ללוותו בשירתו.

שלושה מעצרים במצרים

כשר' נעים מסיים לשיר, הוא מבקש לספר על הרב עובדיה בעת כהונתו כרב במצרים. בדיוק בשביל זה אנחנו פה.

"ליוויתי את הרב כשנסע לכהן רב הקהילה היהודית במצרים", אומר ר' נעים. "היה שם הרב נחום, שהיה מקורב לנשיא. באותה תקופה הייתה הוראה של הנשיא לשמור על היהודים במצרים, בפרט על הדתיים.

"פעם עצרו את חכם עובדיה בגלל שבא עם מגבעת. הלך רבי נחום אצל הנשיא ואמר לו 'עצרו את הרב שלנו'. הנשיא שאל מה הבעיה בכובע, שבעטיו עצרו את הרב. הסבירו לו שזהו 'לבוש ציוני'. הנשיא פנה לאחד השרים ואמר לו: 'שמע, מוסטפה, לך תקנה תרבוש יפה לרב. הכי יפה. ותביא לו את זה'. הלך אותו שר וקנה תרבוש לרב. הרב עובדיה החל לחבוש את התרבוש, ובהמשך הקים במצרים ישיבה.

"בפעם השנייה עצרו אותו בגלל שהיה נותן שיעורים בעברית. שוב אמרו 'הוא ציוני' ולקחו אותו למעצר. ושוב הרב נחום הלך לנשיא. הפעם נקרא הרב אל הנשיא. 'אתה עיראקי, ואתה יודע ערבית. למה לא תיתן את השיעור בערבית?', שאל אותו הנשיא. וחכם עובדיה אמר לו: 'אדוני הנשיא, יש לכם קאדי פה והוא נותן שיעור בערבית. הקאדי יודע גם צרפתית, האם הוא יכול להרצות בצרפתית? הוא לא יכול. גם אני לא יכול. הנשיא קיבל את ההסבר. והייתה גם פעם שלישית שבה נעצר הרב עובדיה".

• כמה שנים היה שם שעצרו אותו כל כך הרבה פעמים?

"שלוש שנים היה במצרים. בפעם השלישית באו חיילים והם רצו כסף לטובת המלחמה שהייתה להם נגד ישראל. חכם עובדיה אמר להם: 'אסור לי לתת לכם, אתם נלחמים עם האחים שלי. אתם רוצים שתהיה מלחמה ואני אתן לכם כסף להילחם באחים שלי?!'. הם חייבו אותו לתת כסף. אמר להם: 'המעיל פה. קחו כמה שאתם רוצים'. אבל הם התעקשו, הרשעים, ואמרו לו: 'לא, אתה תיתן לנו'. הוא לא הסכים לתת, אז עצרו אותו. ושוב הלך הרב נחום לנשיא. אמר הנשיא לחכם עובדיה: 'רוצים ממך כסף, תן להם'. ענה לו הרב: 'אמרתי להם שייקחו מהמעיל שלי. לי אסור לתת מצד הדין. היו יכולים לקחת בלי בעיה".

חוזרים למכונית, מועידים את פנינו לכיוון בית ישראל, שכונת ילדותם של שני האחים ושל אחיהם הגדול. במכונית פוצח שוב ר' נעים בשיר. הפעם הוא מסלסל במילות 'אדון עולם' כשאחיו אליהו מצטרף אליו.

ר' נעים שב ומפליג על כנפי זיכרונותיו. "הייתה מלחמה... עשינו כמה פעולות אמיצות", הוא אומר פתאום. ואז הוא מתחיל לשוחח, ספק איתנו ספק עם אליהו אחיו, על פעולות שונות שעשה במסגרת חברותו באצ"ל. הם מדברים קצת בקודים ואנו קולטים ומבינים רק חלק מהדברים.

הפעולה במועדון הקצינים

"זה היה מבצע מורכב", אומר ר' נעים. "מול 'ישורון' היה מועדון קצינים בריטיים שרצינו לפוצץ. מנחם בגין התנגד לכך. לפי החישוב שלו עלולים היו ליפול חללים גם מקרב היהודים, אז הוא לא הסכים. לבסוף הצליחו לשכנע את בגין שיאפשר לבצע את הפעולה בלי נפגעים בצד שלנו והוא נתן את אישורו. הפעולה נעשתה ביום שישי בצהרים, סמוך לשבת.

"אחד מחברינו, אבשלום חביב, נתן לנו חיפוי ואני ועוד כמה נכנסנו למועדון הקצינים. ההוראה הייתה להניח את המטענים ולברוח. התקרבנו למועדון, היה שם אשנב בדלת. נתתי מכה עם המרפק ושברתי חלון זכוכית. זרקתי פנימה רימון כדי שגם אם מישהו שם – הוא ייהרג. לאחר מכן נכנסנו פנימה והנחנו את המטענים. הפעלנו את המטען של המפקד, דב בן חור. משם נמלטנו, החלפנו בגדים, והתערינו בין העוברים ושבים ברחוב".

• כמה קצינים בריטים נהרגו בפעולה הזאת?

"למעלה מ-80 נהרגו. לנו לא היה אף פצוע".

הסיפורים על פעולותיו באצ"ל זורמים ובינתיים מגיעים לרחוב שמואל הנביא.

אליהו: "אנחנו גרנו קרוב לזוועהיל, קצת יותר למטה. ליד בית החרושת לקרח; זה עוד קיים שם?".

אבל ר' נעים נתפס לנוסטלגיה וקשה לנתק אותו. הוא עדיין מדבר אצ"לית. "אליהו, אתה היית שם למטה, זרקת שני רימונים כשעברה משאית, ובמקום לחזור הביתה - ברחת. פחדת שיתפסו אותך. ירדת למטה לפני שמואל הצדיק, ישבת בעזרת נשים ורק בשעה שש בבוקר חזרת"...

אליהו: "קודם הלכתי לביתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל. אנחנו הכרנו. היינו יחד בלימודים באותה כיתה ב'פורת יוסף'".

• למה ברחת לבית שלו?

"הם גרו מול הבית שלנו. מעבר לכביש. הייתי מוכרח לברוח. נכנסתי אליהם הביתה וחשבתי שאוכל להיכנס שם ולהשתלב כאילו אני אחד הילדים שלהם ובזה נגמר הסיפור, אבל הם פחדו, אז הלכתי לבית הכנסת".

• למה זרקת את הרימונים?

"זרקתי על האנגלים. כל נוסעי המשאית מתו. המשאית המשיכה להתגלגל בלי נהג. זה היה בתקופת העוצר ואני הייתי צריך לעשות את הפעולה הזאת. אחי ר' נעים נתן לי את הרימונים שאזרוק אותם עליהם".

• מתי זה היה?

"בליל החתונה של חכם עובדיה".

• ליל החתונה הלכתם לזרוק רימונים?

ר' נעים: "כשתכננו את הפעולה לא זכרנו את המועד המדויק של החתונה... בבית שרו ורקדו, לא ידעו משום דבר. אבל אני? אוי אוי אוי... הייתי לחוץ מאוד. חשבתי שתפסו אותך, בגלל שלא חזרת".

• איך לא תפסו אתכם? הייתם 'מבוקשים'!

ר' נעים: "ברחנו. לקחנו תעודות מזויפות והסתתרנו ברמת גן, עד שהאנגלים עזבו את הארץ. לא הייתה ברירה, הם היו באים הרבה לבית לחפש אותנו. פעם אחת הגיע חייל ואמר 'איפה נעים?', ואני הייתי שם בשעת מעשה. הוא התחיל לחפש ואפילו מישש את המיטה שבה ישנתי רגע קודם לכן. 'המיטה חמה', אמר החייל. 'הוא פה. איפה הוא?'. אימא שלי אמרה לו: 'לא, אני ישנתי פה'. ככה הרבה פעמים".

ר' נעים פונה לאליהו ואומר: "אתה היית מפקד הפעולה במלחמה, אתה היית בלח"י".

אליהו: "נכון. ואחר כך הצטרפתי אליך. אתה הכנסת אותי לאצ"ל".

ר' נעים מבקש להסביר גם לנו מה בדיוק היה: "אליהו היה בלח"י, ואני הייתי באצ"ל. אחרי כמה זמן אמרו לנו שלא כדאי שכל אח יהיה במקום אחר, אז הסכימו לשחרר אותו שיצטרף לאצ"ל".
אנו מגיעים לבית הישן בשכונת בית ישראל, בו גדל הגר"ע וגדלו גם אחיו. המקום עבר שינויים רבים ושני האחים לא ממש מכירים אותו.

לפתע צצים להם כמה נכדים מבין הסמטאות, מבקשים להצטלם עם ר' נעים ועם אליהו. "אליהו, למה שלא תעלה הביתה לביקור, אם אתה כבר פה?", שואל אחד הבחורים, ואליהו שוקל האם להיענות לבקשתו. "אתה יודע שיש היום חתונה לבנו של הרב דוד יוסף?", מוסיף הבחור ומברר. "בוא תעלה הביתה, תישאר עד החתונה ואחר כך תחזור לשדה ורבורג".

אליהו חוכך בדעתו ולבסוף מחליט להישאר בירושלים ולהשתתף בחתונת נכד אחיו הגדול. מאוחר יותר יאמר לנו אליהו תודה רבה. "תודה רבה על ההזדמנות שנתתם לי לפגוש שוב את אחי ולהעלות איתו זיכרונות. אין לכם מושג מה זה עשה לי".

אלו היו שעות נעלות במחיצתם של האחים שחיו וזכרו את ימי עלומיו של מרן הגר"ע זצוק"ל בשנותיו הראשונות וכמו שבו לימי התפארת ההם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!