סיפורים, הרהורים, אנקדוטות • היון דומע

1.

לפני מספר חודשים ביקרנו בחדרו של הגר"ע זצ"ל. זקוקים היינו לברכה לטובת בננו, שנולד קודם זמנו וסבל מפגיעה מוחית.

כשהגיעה השעה נכנסתי עם רעייתי והתינוק, וישבנו על כיסא בסמוך לרב. הוא הניח את כפו הקדושה על ראשו של הילד והחל להעתיר ברכות לרפואתו.

כל הוויתו של הרב נשאבה אל הברכה, ואי אפשר היה שלא להבחין כי הוא התנתק לרגע מן העולם הגשמי, הכואב, האכזר - אל תוך עולם שמיימי. מראה פניו של הרב היה ללא כל גוזמא, או ניסיון להיצמד לסופרלטיבים מיותרים, כמראה פני מלאך אלוקים.

רעייתי לא יכלה להתאפק ופרצה בבכי תמרורים.

הסברתי לרב כי היא היסטרית ואחוזת דאגה, והרב, כאב רחום, הגיב ברכות: "למה תדאג, התפללו אל ה' והוא יושיע אתכם, 'רצון יריאיו יעשה'".

אין בסיפור הזה מוטיבים מופתיים או סיום מיסטי ומפתיע. יש כאן תיאור אישי קטן של האיש הגדול הזה, שיכל להישאב אל ברכה פרטנית לתינוק, ובדקות ספורות, לייעץ ולהכריע גורלות לאומיים.

2.

שכונת נווה יעקב בירושלים של לפני יותר משלשה עשורים, הראשון לציון הוא הרב זצ"ל, ועל כס הרבנות בעיר יושב הגאון המופלא רבי בצלאל ז'ולטי.

באחד הימים מופיע בלשכתו של הראשל"צ אורח נכבד, הלא הוא הרב ז'ולטי. הוא מציע לרב הצעה לא לגמרי שגרתית: בשכונת נווה יעקב הוקם זה לא מכבר מקווה טהרה בהשתדלותו, אלא שהבלנית מדווחת כי אין היענות מצד ציבור הנשים.

"האם", כך הרב ז'ולטי, "יסכים כבודו להתלוות אלי לסיור לילי בשכונה?" הרב נענה בחפץ לב, ובלילה, בשעות הערב נשמעו דפיקות על דלתות הבתים בשכונה. התושבים המופתעים התקשו להאמין לתמונה הסוריאליסטית: הראשון לציון ורבה הנכבד של העיר מבקשים להיכנס ולשוחח עם בני הבית.

ימים ספורים לאחר מכן, התקשרה הבלנית, וביקשה להקים מקווה נוסף. אולי שתיים.

3.

הדוד הגדול שלי, ר' אלברט מצרי ז"ל, היה מתורמיו הגדולים של עולם התורה, ומקורב לרב זצ"ל. אחיו-סבי, ר' יעקב מצרי שיחיה, התלווה אליו מעת לעת לביקור אצל הרב.

באחת הפעמים הראשונות פונה הרב אל סבא ושואל אותו בעדינות: האם כבודו קובע עתים לתורה?

כן, השיב סבא, אצל רב פלוני, מוכר ומפורסם בתל אביב.

"ומה הוא מלמד אתכם?" התעניין הרב,

"מורה נבוכים", השיב סבא.

"מורה נבוכים", התרעם הרב, "האם הוא עצמו מבין את עומקם של הדברים?! חבל, מוטב היה אילו היה לומד אתכם הלכה, ארחות חיים, למען תדעו את הדרך אשר בה תלכו".

4.

הימים שליוו את פטירתו של הרב זצ"ל לימדו אותנו משהו על צביעותה של התקשורת, הן החרדית והן החילונית. אילו לא היה זה כל כך עצוב, משעשע היה לשמוע את כתבי יתד נאמן לשעבר ובהווה, מצווחים בקול ניחר בתחנות הרדיו על פטירתו של 'מרן', 'רבינו הגדול', ו'מאור ישראל זכר צדיק וקדוש לברכה'.

קשה לעתים להאמין כי מדובר באותם אנשים שהתבטאו עד לפני שנים ספורות, במילים פוגעות ומזלזלות ברב, וכעת הם נעשים לחסידיו הגדולים. לטיפוסים דוחים אלו יש לומר, יפה היתה שתיקתכם אז מדיבורכם עתה.

5.

עצוב או משעשע היה לא פחות לפגוש בכתבי העיתונות החילוניים, הבורים ועמי הארצות, שדיברו ארוכות על שיטתו ההלכתית של הרב, על החזרת עטרת פסיקת מרן הבית יוסף ליושנה ועל 'כוחא דהתירא'.

אגב האם מישהו מהם יודע מה הם ראשי התיבות חנ"ן, או נטל"פ? ומה הם בכלל 'סימנים מובהקים' או זבל"א?

כתבים לענייני חרדים אלו, נערצים משום מה גם על ידי הצעירים החרדיים הנוהגים להסביר כי פרשנים אלו 'מבינים' באמת את החברה החרדית, כאשר הם שוכחים כי ידענותם הרבה מתבססת על פי רוב על שמיעת דרשותיו של הרב במוצאי שבת, כאשר באדיקות ערפדית הם מחלצים משפטים 'מעוררי רעש' ודוהרים אתם אל הברקודות של מהדורות הבוקר.

תחת הוקעתם של אותם מוצצי דם אלו אל מחוץ למחנה, הם זוכים לקבלת פנים תקשורתית חמה במדיה החרדית והם אורחים רצויים בעיתונות ובתכניות האירוח של המגזר.

כחגבים היינו בעינינו.

6.

במקום נחמה: בספר אוצר דינים לאשה ולבת, מספריו הראשונים ממש של הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, מוצבת הסכמתו של הרב בצלאל ז'ולטי, רבה של ירושלים. הטקסט של הרב ז'ולטי לגמרי מפתיע - שלא לומר נבואי: "הרב יצחק שליט"א הוא אחד מבחירי צעירי חכמי התורה פה עיר הקודש, והוא גדול בהוראה להלכה ולמעשה... והוא עתיד להיות מגדולי ההוראה בישראל".

הרב יצחק היה אז אברך צעיר, והבן של, כשברפטואר שלו נמצא רק ספר אחד. אלא שהרב ז'ולטי, בעצמו גדול פוסקי התקופה, זיהה בצעיר שהופיע עם תכריך הכתבים, את הגרעין שיהפוך את מחבר הספר 'ילקוט וסף' לאחד מגדולי הפוסקים של ימינו, לימים הראשון לציון, וממלא מקום הרב זצ"ל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!