פתאום החדרים המלאים בבני המשפחה נראים כה ריקים • שרי רוט בבית הגר''ע

באחד מימי חול המועד סוכות, כשמצבו של הגר"ע יוסף זצ"ל הלך והתדרדר, קיבלתי הודעה מהמערכת, כפי שקיבלו הרבה כתבים במערכות כלי התקשורת: 'הכיני חבצלת'.

מאז שבתי ופתחתי קובץ, מנסה לשרבט מילים ורגשות, אך לא הייתי מסוגלת לעשות זאת. הגר"ע היה עדיין חי, ליבו פועם.

לאחר אין-ספור של ניסיונות כושלים - התייאשתי. את הכתבה שלי, החלטתי, אשב לכתוב רק אחרי-מות-קדושים. זו תהיה כתבה שתהיה טבולה, על אמת, בדם ליבי, כשהמקלדת מונחת על שולחן ספוג בדמעות מטפטפות מזוויות העין.

כך עשיתי את הדרך חזרה הביתה מירושלים, ממסע ההלוויה, כשדמעותיי מאפשרות לי אך בקושי לראות את תוואי הדרך.

את הרכב החנתי כבר בבוקרו של יום בחניון של בית החולים 'הדסה עין כרם', מייחלת לשחררו משם, כשברקע הידיעות על מצב משתפר והולך של הרב. ושוב תגיע שבת המנוחה, ושוב ירשה לעצמו יו"ר ש"ס אריה דרעי לעשות את השבת בחיק משפחתו (עם סלולארי צמוד, בהיתר הראשון לציון הגר"י יוסף).

ושוב נעקוב שעה אחר שעה אחר מצבו של הרב: מה עם הקוצב לב? האם שוב ערכו הרופאים טיפול דיאליזה? ומה עם לחץ הדם? הזיהום? הפטריה שהתפתחה? האם הוחלט שוב להרדימו ולהנשימו או שהוא כבר נושם ברוך ה' בכוחות עצמו?

הרוטינה המצמררת הזו, אותה עברתי בשבועות האחרונים, מחייגת שוב ושוב כדי לברר, שומעת את הבשורות הטובות כמו גם את הפחות טובות, לפעמים מדווחת ולפעמים שומרת את המידע אצלי משום צנעת הפרט, כי המשפחה ביקשה שלא.

אבל בלילה הזה, כששבתי עם חשיכה אל החניון בהדסה, כבר לא היה הרב איתנו. לרגע נדמה היה לי הרכב שחור מתמיד, אפילו החשיכה נדמתה סמיכה יותר.

כי הלילה הזה, הלילה שאחרי ג' בחשוון התשע"ד, אינו עוד לילה ככל הלילות. זהו הלילה שמסכם את יום האבידה שאיבד עם ישראל כולו. לא עוד אבינו חי. עטרת ראשה של יהדות ספרד המעטירה אינו עוד בין החיים. במותו יצווה לתנועת ש"ס, כמו גם לציבור הספרדי כולו, את החיים, אבל יביט על כל זאת ממרומים.

לא מכיסאו שבחדרו ברחוב הקבלן 45, לא כשחיוכו בפניו, לא כשעטו על ספריו.

"שמע ישראל" מהחדר

את הבוקר פתחו הטלפונים שבישרו כי הלילה האחרון לא היה לילה של בשורות טובות. "הרופאים אומרים שהמצב קשה מאוד ולא יציב, אבל אני אומר לך, המצב ממש-ממש לא טוב", אמר אחד המקורבים.

הקשבתי בקשב רב לדבריו של הפרופ' דני גילון מ'הדסה', ומבין דבריו לא יכולתי שלא לחוש את הדאגה. "הסכנה לחייו אמיתית", אמר. וכן, מאז תחילת האישפוז זו ההחמרה החמורה ביותר. "ביממה הקרובה נדע האם סכנת החיים היא מיידית", אמר את הבשורה המרה באלגנטיות מרשימה.

אבל כיהודים מאמינים בני מאמינים מי כמונו יודע שגם אם חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. בשעות הבאות מילאו כרוזים את הרחובות, מדווחים על עוד ועוד מקומות לתפילה זעקה וקריעת רוע הגזירה.

אט-אט החלו בני משפחת הרב למלא את מסדרון הקומה השמינית, מבינים כי הרגעים הקרובים יהיו קריטיים. אבל הם היו רק יריית הפתיחה, באשר בשעות הבאות מילא עם ישראל בהמוניו את מסדרונות בית החולים כולו, כל אחד מנסה למצוא לעצמו פינה לתפילה ולשפיכת דמעות. קשה היה למצוא דרך להצטופף במעליות, ששבו וירדו ועלו אל הקומה השמינית, נושאים בקרבם את עם ישראל הדואג.

בתוך חדרו של הרב נקבצו רק בני המשפחה הקרובים. פה ושם נכנסו גם רבנים וגדולי תורה. אבל מחוץ לחדר, משובל ארוך שעשה את דרכו עד לפאתי בית החולים מילאו יהודים טובים את המרצפות, כל אחד וסידורו בידו. כיפות שחורות וגם לבנות שאולתרו לצורך המעמד, כיפות סרוגות וכיפות בד, יהודים מזוקנים ומגולחים – כל המוני בית ישראל, פשוטי עם כמו ענקי רוח – כולם נשאו תפילה אחת בפני בורא עולם: אנא, רפא נא את רבי חיים עובדיה יוסף בן גורג'יה.

שוב ושוב נפוצו השמועות שניצחו אראלים את המצוקים, שוב ושוב ניסו כלי התקשורת להכחיש ולהמשיך לקרוא לתפילות. השמועות אומרות כי היה מי שעשה מאמץ עילאי כדי לדחות את רגע הבשורה המרה. משיקולים טכניים. מי יודע.

כשאני נעה מעמדת העיתונאים, שמוקמה מחוץ לקומה הראשונה של בית החולים, אל הקומה השמינית אני נדהמת מעוצמת ההזדהות עם הכאב, המפלח את לבבות כל הנוכחים בשטח.

"מי יוביל אותנו?"

בשעה 11:22 פילחו זעקות "שמע ישראל" את חלל החדר בו אושפז הגר"ע. השמועות היו: הנורא מכל קרה. הרופאים התעקשו שהוא חי. הדופק הולך ויורד, הרופאים ממשיכים להתעקש, כך גם כלי התקשורת הממלכתיים.

קצת אחרי השעה 13:00 בצהרים מגיעה הבשורה המרה. זוגות מספרים נשלפות מאי-שם, חולצות נגזרות, דמעות נשפכות כמים.

אל קומת העיתונות מגיעים עוד ועוד מרואיינים. כאן יכול הראשון לציון הגר"ש עמאר להספיד כאשר ירצה, כאן איש לא יורה לו להסתפק בפרקי תהילים בלבד. לכאן מגיע גם המקובל רבי בניהו שמואלי, הנושא הספד רווי בדמעות. ח"כ ניסים זאב מגיח מאחד הרכבים, עיניו אדומות וכבויות, חולצתו קרועה. כל המיקרופונים מופנים לעברו בין רגע.

זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי את אריה דרעי בהופעה רווית עצב כמו ביום שני השחור האחרון. כמו נבעט החוצה מהקומה השמינית, הובל בידי אנשיו אל מול המיקרופונים, כולו מבולבל, עיניו נפוחות, מבטו מזוגג. מילותיו משולבות בבכי, קשה להקשיב לתוכן, זה לא התוכן שעשה את דבריו אלא העצב. דרעי כבוי - כפי שמעולם לא ראיתיו. אפילו לא ביום בו נכנס אל בין שערי כלא 'מעשיהו'.

"אבא שלנו, הרב עובדיה יוסף, כל יום חיכינו שיחזור הביתה בריא ושלם", הוא אומר, ומתייפח בבכי.

"ברוך דיין האמת", הוא קורא, ממש בשאגה. שאגת האריה. "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם, אנחנו מקבלים עלינו את הדין", הוא ממשיך, עיניו עדיין עצומות, ראשו מרחף אי שם, כך נראה.

"בורא עולם איך נישאר לבד? מי יוביל אותנו?" – הוא ממשיך, בבכי. מי כמוהו יודע כמה קשיים מצפים לו בהנהגת התנועה שנותרה ללא רועה. התככים, המריבות, המאבקים – כל אלו עוד לפניו. והוא חשב, ביום בו הוכתר מחדש לראשה של מפלגת ש"ס, שהכול כבר מאחוריו. מי היה מאמין.

"אין לי ספק שגדולי עולם יוצאים ומקבלים אותו בשמים, אבל אותנו השאיר לאנחות. אנחנו לא יודעים מה נעשה עוד שעה".

והפעם הזו, איש, גם לא מבקריו הגדולים, לא יפקפק בכנות אמירותיו.

בבית של הרב

בעזרתם הברוכה של מתנדבי 'איחוד הצלה' הצלחתי לחלץ את עצמי מבית החולים, היישר אל הבית שברחוב הקבלן, בשכונת הר נוף בירושלים.

היום הזה הם זכו לחנוך את האמבולנס החדש שלהם, כלי רכב משוכלל שעלותו כ-400 אלף שקלים, באמצעתו סייעו לבני משפחת הגר"ע זצ"ל להגיע אל הלוויה. מי היה מאמין, כשעמדו ראשי 'איחוד הצלה' מול האמבולנס החדש, שזו תהיה לו הנסיעה הראשונה. בדרך נמצא כלי רכב דומה, שטרם נמסר לידיהם, ולא נותר להם אלא לקוות כי אותו יחנכו רק בשמחות.

קשה. קשה מאוד, להיכנס אל הבית פנימה, אל הבית שברחוב הקבלן. מכל חדר וחדר צצים הזכרונות: כאן עומד, עדיין עומד, כסאו המיותם של הרב; הנה ארון הספרים של הרב, בצד מוכנות קורות עץ שיכסו את המדפים לבל יוכל אי-מי, בסערת רגשות, ליטול לעצמו ספר למזכרת.

החדרים המלאים בבני המשפחה המורחבת נראים פיתאום כה ריקים היום הזה. הבנים מסתובבים ביניהם, מתקשים לעכל. הנה הרב משה, הבן הצעיר שטיפל ברב במסירות נפש של ממש במשך שנים, מאז הגיעו הוא ורעייתו, הרבנית יהודית, להתגורר יחד עמו כדי לסייע לו לאחר פטירת רעייתו, הרבנית מרגלית.

בהספדו, בעוד מספר שעות, הוא יבקש את סליחת אביו. אם פגע במשהו. אבל מי אינו יודע שהוא לא פגע, שהוא ורעייתו התמסרו לו - מאז שנישאו, כזוג צעיר, ועד שזכו להוביל ילדים לחופה ולהכניס נכד בבריתו של אברהם אבינו - במאכל, במשקה, בצרכי רפואה. במה לא.

הראשון לציון, הרב יצחק, מגיע אל הבית מלווה באנשי לשכתו. רק לפני כשלושה שבועות זכה אביו, באירוע האחרון של חייו, להכתירו בתפקיד.

הרב אברהם, רבה של העיר חולון, נמצא אף הוא בבית. רצון אביו בתחילה היה למנותו לרב ראשי, אלא שנסיבות החקירה במשטרה מנעו זאת ממנו. הרב דוד, רבה של הר נוף, מגיע אף הוא, מלווה בבני משפחה.

וכך הם מתאספים, בזה אחר זה, בבית שממנו ייצאו להלוויה, שתסתום את הגולל על עטרת משפחתם.

תפקיד לא פשוט

אני פוגשת בבית את יהודית יוסף, אבל חוץ מדמעות אין לי מילים לומר לה. היא מספרת על ההחלטה לדחות את חתונת בתם, שיועדה ליום חמישי הקרוב, בהוראתו של הגר"ש וואזנר, ועל כך שזה מה שרצתה הבת, הכלה. אבל אני חשה שליבה נמצא הרחק מפה.

יותר מכולם הייתה היא זו ששהתה עם הגר"ע את מספר השעות הרב ביותר ביממה. לא פעם הייתה מתעוררת משנת לילה לשמע רשרוש חשוד מחדרו, וקמה לבדוק ש"הכול בסדר": אולי משהו לא תקין עם הנשימה, אולי שיעול טורדני. כמו אם מסורה הדואגת לילדה. אבל הפעם היה מדובר בכלה ובחמיה.

לא פעם התקנאתי בה, ועדיין, על הזכות שנפלה בחלקה. כשנטלה על עצמה את התפקיד, ידעה כי זה לא יהיה פשוט. אבל כמי שגדלה בבית של משפחת אבוחצירה וספגה אהבת תורה ואהבת צדיקים, עשתה זאת מכל הלב. רק שגם היא לא חלמה שהתפקיד הזה ישאב אותה על מערכה פוליטית לא פשוטה, אל תוך מתקפות מרושעות, אל בליל של האשמות שווא זדוניות.

וכל אלו הם רק ההקדמה למה שצפוי לה, לאחר שהמגן שהגן עליה בכל הלהט, הגר"ע יוסף זצ"ל, כבר אינו עוד בין החיים. מן השמים יצטרך להתפלל עליה כדי שתינצל מכל כוחות הרשע, שמן הסתם יקומו עליה, כמו גם על בני משפחתה, מלווים באנשי תקשורת שיתנדבו ללבות את האש ואת המחלוקת.

במרפסת עומד יו"ר איחוד הצלה, זאבי קשש, עם האחים לבית סודרי, דוד וישי, ומתכנן יחד איתם את סדר ההגעה אל בית ההלויות שמגר. מי יביא את פחיות השתיה, באיזה אמבולנס ובכמה תיסענה בנות המשפחה, ובאלו הגברים. הכול מתוכנן עד לפרט האחרון.

ינקי דרעי, בנו של יו"ר ש"ס, מנצח על המלאכה. אני נזכרת בתמונה שפרסם אחד השכנים לפני מספר חודשים, תמונתו של הגר"ע יושב על כסא במרפסת הזו, נח לאחר ניתוח. אבל כעת, כשאני עומדת על המרפסת הזו, אני מתקשה להשתחרר מהכאב החד שלופת את ליבי. כאן. כאן בדיוק הוא ישב ונח.

עכשיו הוא איננו.

ביקור ראשון בבית

אני זוכרת את ביקורי הראשון בבית. זה היה היום הראשון של חנוכה.
.
על השידה בסלון כבר עמדה החנוכייה, מוכנה להדלקה. היה זה חודשים אחדים לאחר נישואי הבת הבכורה, מרגלית. ישבתי על הספה ועלעלתי בדפי אלבום החתונה, כשאני מתחלחלת למחשבה לפיה במקום לפרגן למשפחה שמחה מושלמת פתחה התקשורת החילונית בכותרות המנסות להשמיץ.

זה בדיוק מה שהביא אותי אז אל הבית. במשך שנים התנזרה הרבנית יהודית יוסף מתקשורת, מעולם לא ניסתה להציג את הצד שלה. היא ספגה, והחרישה. ספגה בתקופה בה עברה ראשות התנועה לידיו של אלי ישי, ספגה גם בתקופה בה הגעתי אל ביתה. העילה הייתה פרסומים לפיהם נמנעה הכניסה מהבית לאחד מהבנים. הפרסומים היו בלתי נכונים בעליל. אבל זה לא הצליח למנוע את הכתבות המכפישות. הרקע הטבעי היה פיצוצה של פרשת אמסלם.

כאשת רב היא, סבורה הייתה שהיא לא אמורה להתראיין בתקשורת, כך הסבירה לי אז. דעתי הייתה שונה. אני חשבתי שהיא צריכה ליטול את השרביט ולהתחיל לדברר את עצמה ואת משפחתה. אבל עד עצם היום הזה היא ממשיכה להתבצר בעמדתה ומאחורי שתיקה רועמת. אני מתפללת בשבילה שמלחמות היהודים לא ייפתחו בש"ס ביום שאחרי, ושהיא תוכל להמשיך לשמור על העיקרון אותו הציבה לעצמה, הגם שאיני בטוחה שאכן זה מה שיקרה. לגודל הצער, כמובן.

אני זוכרת איך קשה היה לשבת איתה לשיחה רצופה. הטלפון לא הפסיק לצלצל. הבית הפך זה מכבר לבית ציבורי, ומלבד עיסוקה המרכזי במערכת הגנים של ש"ס, מצאה את עצמה, ברצונה או שלא, עוסקת בנושאים שונים ומגוונים.

שבתי וביקרתי אצלה. בכל פעם נקטע ביקורי כשהגיעה שעת הצהרים והילדים שעטו פנימה. באחת מהפעמים הללו נשמע צלצול של פעמון הדלת. היא רצה לפתוח. אל החדר נכנסת אישה חרדית, עוגה של אנג'ל בידיה, וכולה מלאה במילות תודה וברכה. הייתי בטוחה שהגברת יוסף עשתה לה טובה עצומה. אחרי הכול, לא סתם מגיעה אישה במיוחד כדי לומר תודה. אבל כשנסגרה הדלת, לחשה לי יהודית: "להגיד לך את האמת? אני לא מכירה אותה". היא אפילו לא זכרה שעשתה לה טובה.

להקפיד על הארוחות

אני זוכרת איך סיפרה לי על הארוחות המושקעות אותן היא מכינה לרב. את לא מרשה לעצמך, מפעם לפעם, גם 'לחפף'? – שאלתי אותה. אין נקניקיות וצ'יפס?

אז זהו, שלא. כמי שנכנסה לנעליה הגדולות של החמות הרבנית מרגלית ע"ה, שהייתה "אלופה בבישול", היא חייבת להקפיד על ארוחות משובחות, מזינות וטעימות, אליהן הורגל הרב מאז ומעולם, כך הסבירה לי. אבל את כל זה הציבור לא ממש יודע ולא ממש מכיר, בטח לא הציבור שאינו חלק מהציבור הש"סי. הציבור 'קונה' את מה שמוכרת לו התקשורת.

נזכרתי בפשקווילים שהופצו ברחבי השכונות החרדיות לפני מספר שנים, ובהם השמצות פרועות עליה ועל בני הבית. ניסיתי לשאול אותה על כך, אבל היא העדיפה לשתוק. למה ללבות מחלוקת, שאלה רטורית.

היה זה מספר שבועות לפני פטירתה של מרגלית, רעייתו של הגר"ע, כאשר קראה ליהודית, כלתה הצעירה, והפתיעה אותה עם כמה וכמה הוראות ובקשות. רק לאחר שהלכה לבית עולמה הבינה הכלה כי הייתה זו למעשה הצוואה האחרונה של חמותה.

באותה עת התגוררו בני הזוג משה ויהודית יוסף בדירה קטנה ברחוב קצנלבוגן בשכונת הר נוף. לאחר האסון שפקד אותם, היו בני הזוג מגיעים לעיתים קרובות מאוד לבית הרב, משתדלים לדאוג לו כפי יכולתם. הם לא ידעו מהן תוכניותיו. באחד הימים, בשיחה גלוית לב בין הרב משה לאביו, הבין הבן כי האב היה מאוד רוצה שיבואו להתגורר איתו, רק שאינו רוצה להטריח או להכביד.

עבור יהודית זה הספיק. היא לא התלבטה ולו אף לשנייה. היא הבינה היטב את המשמעות של החלטתה, אבל כבת ונצר למשפחת אבוחצירה חונכה על ברכי הכבוד לתלמידי חכמים. מאז ועד חול המועד סוכות היא הייתה שם, בשבילו, טורחת, מכינה, מארגנת, זה לא היה קל, ולא רק בגלל הצד הפיזי, אלא גם בשל העובדה שמטבע הדברים היא ובני ביתה הפכו לשכפ"ץ הסופג את כל החיצים והבליסטראות.

לימים יישבעו עיתונאים שהתפקיד שלקחה על עצמה רק רומם אותה. אבל אז, כשנטלה על עצמה את המשימה, הרי לא ידעה על כך שביתם יהפוך למרכז העניינים.

בחדרו של הגר"ע

כשחיבקתי אותה, ביום שני האחרון, דמעות מציפות גם את עיני וגם את עיניה, התפללתי בשבילה שתחזיק מעמד. כמו תמיד, הכי קל לחבוט באישה שבבית, וכשהתקשורת מחפשת דם ותככים היא גם תמצא אותם. היא תזדקק להרבה מאוד תעצומות נפש כדי לעבור את התקופה הקרובה, את המשבר על פטירת היקר להם ולכל עם ישראל. אבל לא רק.

כשנכנסתי אז אל חדרו של הגר"ע, מול דמותו ההדורה, כשמסביב מקיפים אותנו עשרות אלפי ספרים שמהם עשויים קורות ביתו של הרב, הכתה בי במלוא עוצמתה ההכרה כי ש"ס היא תנועה שיש לה מנהיג, שכל עוד בקודקודה עומדת הדמות ההדורה הניצבת מולי היא לא תיסדק.

ברור היה לי כי כל השאר, יושבי ראש, חברי כנסת, מוסדות התנועה – כולם אינם אלא בובות. רק הרב הוא בעל הבית האמיתי. עכשיו תצטרך ש"ס להקים את עצמה מבין ההריסות, לנסות ולמצוא לעצמה אחיזה אמיתית בשטח, מול כל האופוזיציות שיקומו לה. כי מי ייתן תמורתו של המנהיג, שעמד בעוז מול כל המשברים.

כל שביקשתי היה להיכנס ולקבל את ברכתו, ומי כעיתונאי זקוק לברכת הדרך. שלא ידבק בו הרפש, שלא תזדהם נשמתו בים השקרים התככים והמניפולציות. שיכתוב בהגינות, שלא יפגע. אבל הרב, משאך שמע כי מדובר בעיתונאית, החל לשפוך את דבריו מתוך כאב גדול ועצום. ראיתי את הכאב ניבט מעיניו, ידעתי שמי שאחראי לכאב הגדול הזה יתן על כך את הדין.

עם כניסתי, הקדים אותי הרב. בטרם פתחתי פה ואמרתי מילה שפך את אשר על ליבו. דיבורו היה צלול וברור, מלא חכמה והכרת המציאות. ניכרת הייתה בקיאותו בחומר הכתוב, בכל מילה, בכל כתבה.

לא אכנס לפרטי הסיפור אותו גולל אז בפני, גם לא לפרטי שיחתו איתי. "ראיון", קראו לאותה שיחה עיתונאים, ואני מתעקשת, מאז ועד היום, וגם היום, לכנות זאת בשם שיחה שהתגלגלה מתוך בקשת הברכה אותה ביקשתי.

הכאב היה שזור במילותיו של הרב. חשתי כאילו מתכוון לומר: למה מציקים לנו? למה מחפשים מחלוקת? הוא היה כל-כך בקי בכל מילה שנכתבה נגד, שזה פשוט הדהים אותי. כבר אז היו העיתונאים מפטירים: 'טוב, הוא יודע מה שמספרים לו'. כשהייתי שם, כששמעתי אותו במו אוזניי, מכלי ראשון, ידעתי עד כמה מדובר בשקר. שקר גס מאוד. הוא היה בקי בפרטים. ודבריו יצאו מהלב ונאמרו כנשפכים מיורה רותחת.

כבר אז האשימו את בני הבית כי הם לא מכניסים את כל מי שמבקש להיכנס. אילולי יצא לי לעמוד בחדר ההמתנה ולצפות בזרם המבקשים לקבל ברכה, לא הייתי מבינה עד כמה זה לא נכון. היו שם הרבה מאוד אנשים, שכל אחד מהם הגיע לכאן עם שק צרותיו.

"יש הגבלה", הודו בפני אז בני הבית. "אנחנו לא יכולים להכניס אל הרב זרם בלתי מוגבל של פונים. יש גבול לכוחותיו. הוא גם לוקח ללב כל מקרה ומקרה, ולכן אנחנו משתדלים לחלק את המקרים 'הקשים' בין ימות השבוע. מלבד זה, זמנו אינו בלתי מוגבל והוא מקדיש שעות ארוכות ללימוד תורה, ולכתיבת ספריו המפורסמים. האם אפשר לקחת ממנו את הזמן היקר הזה?"

בית כנסת בבית

בתחילה היה הרב נוהג להתפלל בבית הכנסת שבכולל 'יחווה דעת' של בנו, הרב דוד. עם הזמן ההליכה הפכה לו לטורח, והוא ביקש מבני ביתו להקים עבורו בית כנסת בבית. עבור יהודית, אם צעירה, היה קשה לחשוב על כך. בית כנסת בבית פרטי? לא פשוט. אבל הרב ביקש, ומבחינתה זה היה קדוש.

הבית היה קטן, יחסית, אבל רצון הרב מעל הכול. וכך, במשך שנים התקיימו התפילות בתוך ביתו. המתפללים, שחשו עצמם כבני משפחה, היו מגיעים לגלגל את התפילין בסלון, על השולחן. חלקם היו נכנסים למטבח לשתות משהו. וכך מצאה עצמה הכלה מוקפת בקהל הקדוש, מנסה למצוא לעצמה פינה של פרטיות.

המחשבה על מעבר לקומה נפרדת עבור בית הכנסת החלה ביום בו אבדו לרב דפים בהם השקיע. בכל יום, לאחר התפילה וקבלת הקהל, היה הרב יושב ללמוד בחדר ששימש גם כבית כנסת. באחד הלילות ישב עד מאוחר מאוד והעלה על הכתב תשובה בעניין פסק של עגונה, תוך שהוא משקיע בפסק הזה הרבה מאוד מאמץ מחשבתי ושעות של עבודה. כשהשכים בבוקר, לא מצא את הדפים על השולחן. זה היה נורא. מלבד אותה עגונה שחיכתה לפסק ההלכה שיתיר אותה בכבליה, חס הרב גם על הזמן שהשקיע בכתיבת הפסק.

התוצאה הייתה בקשתו מבנו הרב משה לבנות עבורו בית כנסת שלא בתוך הבית. המחשבה הראשונה שעלתה בדעתו היא לרכוש את המגרש הריק העומד ממול לביתם. כשהוא אפילו מדמיין בעיני רוחו גשר שיחבר בין דירת המגורים לבין הבניין ממול. אבל בעיות טכניות גרמו לוותר על הרעיון ולעבור 'לתוכנית הבאה'.

משמים התפנתה הדירה הסמוכה לביתו של הרב, באותו בניין, והם מיהרו לרכוש אותה.

דרך של דמעות

את הדרך ירושלימה, ביום שני האחרון, עשיתי מלאת דמעות, מתפללת לרפואתו של הגר"ע, וכאשר ברקע זורמות הידיעות על הרעה במצב.

את הדרך חזור עשיתי מלאת דמעות על היתמות שירדה על עם ישראל עם הלקחו, בגיל 93, לגנזי מרומים.

אבל את הזיכרונות הנצורים בליבי איש לא יקח ממני לעולם. והם ימשיכו וילוו אותי עד עולם.

צדיקים, במיתתם קרויים חיים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!