אחרי החגים: אני לחשוון וחשוון לי

1

1.

יום ראשון בבוקר. יום ראשון של אחרי החגים. פעם כל כך חששתי מהיום הזה. לא רציתי שיגיע לעולם. פחדתי מהצניחה בחזרה אל החולין. מהמעבר החד מהמלך הקדוש, משמחות בית השואבה, מריח האתרוגים, היישר אל החורף הארוך-ארוך. אבל היום (התבגרתי? התברגנתי?) אני דווקא מחכה לזה. אחרי יותר מחודש של תפילות ודיבורים על השנה הטובה והמתוקה, אני רוצה שהיא כבר תתחיל, המתוקה. קדימה, תנו להתניע. פתאום חשוון נדמה לי לא כנחיתה אלא כהמראה. חודש היישום. הזמן להתחיל ולקיים סוף סוף את כל ההחלטות הטובות, מדיאטה ועד חברותא.

בשבת מברכים, כשהחזן בירך בבית הכנסת את חודש חשוון המתקרב, ממש הרגשתי איך הדגים בים רועדים מרוב פעלתנות ודריכות. חשוון הוא האלול החדש. אז קמתי ביום ראשון בבוקר מלא עזוז. התחלתי לפתוח רשימות, לעשות טלפונים, לבצע את כל מה שתכננתי. אבל אז גיליתי תופעה מדאיגה: אני ה”אחרי החגים” של אחרים. כלומר, בעודך רוצה לקדם את כל ענייני אחרי החגים שתכננת לעצמך, מתברר שאתה בעצמך עומד בראש רשימות אחרי החגים: אתה מופיע כמשימה לאחרי החגים של הפקיד בבנק, של המזכירה בבית הספר של הילדים עם הטפסים של הצהרון, של החבר שיש לו רעיון למיזם חדש שהוא חייב לקבוע איתך פגישה עליו. כולם מחפשים אותך, מצלצלים אליך, שולחים את המייל הדחוף שחיכו איתו בדיוק להיום. בסופו של השבוע הראשון של אחרי החגים, נראה לי שאתחיל לטפל ברשימת המשימות שלי בראש חודש מר-כסלו.

2.

והנה משהו שעדיין נוגע לחודש תשרי: שעון הקיץ אמור היה להסתיים השנה בערב יום כיפור, כמו תמיד, אבל זה לא קרה. בתום ויכוח פוליטי סוער הוא הוארך, כידוע, ויסתיים בישראל רק בעוד כחודש. באופן מסורתי, הח”כים הדתיים נטו להתנגד להארכת שעון הקיץ והח”כים החילוניים נטו לתמוך בה.

אחד הטיעונים הדוסיים המרכזיים נגע לצום יום הכיפורים. “איך אפשר להוסיף עוד שעה שלמה של צום ליום הכיפורים?”, אמרו הפוליטיקאים הדתיים. גם אני, בטור הזה, התנגדתי נחרצות לשעון הקיץ, אבל דווקא מנימוק אחר: ילדים לא יכולים ללכת לישון בשעה נורמלית אם עדיין יש אור בחוץ בשמונה. כל משפחה ישראלית מכירה את זה וסובלת בשקט. כל המורים זועקים אבל איש לא מקשיב להם. ילדי ישראל, חילונים כדתיים, מגיעים לא עירניים למוסדות החינוך. אם לדבר במונחים כלכליים – גם זה גורם נזק למשק הישראלי.

שיהיה ברור, אני עדיין עומד מאחורי כל הנ”ל, אבל היי, באשר לחודש החגים? וואו. גן עדן. דווקא בחודש הזה, שבו לא צריך לקום מוקדם לבית הספר, שעון הקיץ פשוט שדרג את החיים למאות אלפי בתי אב בישראל, בעיקר לדתיים. תראו מה זה, ברוח הפוליטיקה החדשה שנושבת כאן אישרה הממשלה כהרף עין החלטה שהיא לכאורה אנטי דתית, אבל בעצם עיצבה מחדש את הלו”ז של הימים האלה ועזרה מאוד לחוות אותם כמו שצריך.

זה התחיל כבר בערבי החגים. פתאום היה המון זמן להתכונן כמו שצריך, בלי לחץ. וגם ימי החג עצמם התגלו כמלאים יותר. בסוכות למשל קיבלנו עוד שעה מוארת של שמחת חג. יום שלם היה יום שלם, עם זמן תפילה שמסתיים בשעה מאוחרת ונוחה יותר בבוקר, ובערב - בלי כיבוי אורות בסוכה כבר בארבע-חמש. ואני כבר לא מדבר על שמחת תורה, יום שהשנה היה בו זמן גם להקיף ולרקוד, וגם לאכול עם המשפחה בנחת. אבל מעל הכול, יום כיפור: כן כן, דווקא יום כיפור. אותו יום שעמד במרכז המחלוקת, היום שבו “לא יוכלו לצום שעה נוספת” הפך (ובדקתי, לא רק אצלי) ליום מלא הרבה יותר. מי היה מאמין שפתאום תהיה לי את האפשרות, בשיא הצום, לנוח פרק זמן נורמלי אחרי מוסף, ואז להתייצב כמו בן אדם לתפילת מנחה ולשמוע ביישוב הדעת את הקריאה בספר יונה. כמה מרגיע היה בתפילת נעילה לא לרוץ ולהריץ את י”ג מידות של רחמים לפני השקיעה, ולהצליח לראשונה להגיד אותן ממש בנחת. נדמה לי שהשנה, בזכות שעון הקיץ, אפילו התקיעה-גדולה של סוף היום הקדוש הייתה ארוכה יותר.

3.

ולסיום, הצצה אל עולם הקירוב של ירח האיתנים. חודש תשרי, כידוע, מרובה בסיורי סליחות לקירוב לבבות, בפעילויות לקראת החגים, במניינים במתנ”סים, במניינים בקיבוצים, במניינים על הירח. גם הגרעין התורני של רמת השרון הוא חלק מהמפעל המבורך הזה.

בימים אלה פרסמו אנשי הגרעין במייל הקבוצתי שלהם את הטקסט הבא, לסיכום חודש החגים. לא נגענו, רק התרגשנו: חודש תשרי ברמת השרון זה עשרות יהודים שנעמדים במקדונלדס, ידיים על הראש, “לשמוע קול שופר”. חודש תשרי ברמת השרון זה יהודי שזו הפעם הראשונה שהוא שומע שופר מאז שהיה בן תשע במלחמת העולם השנייה. חודש תשרי ברמת השרון זה מאות תושבים שמקבלים בהתרגשות מהשכנים בבניין עוגת דבש, ככה סתם. שנה טובה, שכנות טובה. חודש תשרי ברמת השרון זה 150 דיירים ברחוב אלכסנדרוני שיורדים לבנות ולקשט את הסוכה המשפחתית-שכונתית של משפחת נתיב. חודש תשרי ברמת השרון זה ילדים עם תמימות של אברהם ושרה שמחלקים כרטיסי שנה טובה בגני המשחקים. חודש תשרי ברמת השרון זה דמעות של בחורה שמצלמת באייפון את התהלוכה בשמחת תורה. חודש תשרי ברמת השרון זה אישה שמרוב התלהבות מורידה את המטפחת המאולתרת שלה ומקשטת בה את ספר התורה. חודש תשרי ברמת השרון זה משפחה שמתרגשת באמצע המנגל מכך ש”גם לנשים מותר לשמוע שופר!”. חודש תשרי ברמת השרון זה מעל 1,600 (!( ילדים ב-45 גנים ששומעים לראשונה שהמלך בשדה (ובחצר). חודש תשרי ברמת השרון זה לתת לילדים בגן לתקוע בשופר, ולבקשת הגננת לנגב אותו בין אחד לשני עם מגבון מיוחד, כדי שלא יתקעו מפה לפה. חודש תשרי ברמת השרון זה לראות מאות קסדות של אופניים צועקות “ה’ הוא האלוקים!” בסוף תפילת נעילה. חודש תשרי ברמת השרון זה יהודים שמברכים ‘שהחיינו’ על נענוע הלולב בהושענא רבה. חודש תשרי ברמת השרון זה עשרות ילדים שרים “עם ישראל חי” עם הרב ראובן ששון מתחת לטלית בגן המטוס. חודש תשרי ברמת השרון זה אלפי אנשים (מי סופר כבר?) שמצטופפים בארבעה מתנ”סים לתפילת “כל נדרי” ונעילה. חודש תשרי ברמת השרון זה אסף אולשיצקי אחד שיכול להרקיד בית כנסת שלם. חודש תשרי ברמת השרון זה יהודי שעומד ב’כל נדרי’ בחוץ, כי נגמרו הכיפות והוא לא מסוגל להיכנס בלי. חודש תשרי ברמת השרון זה ליטאים, חסידים, כיפות סרוגות וכיפות שקופות שיושבים בסוכה של משפחת יעקובי ושרים את ניגוני הימים הנוראים עד אמצע הלילה. חודש תשרי ברמת השרון זה לקבל בערב חג טלפון בהול של “נכון זה לא משנה באיזה צד תולים את ארבעת המינים בסוכה?”. חודש תשרי ברמת השרון זה לתקוע בשופר ליהודי שמספר לך שהוא דור תשעה עשר למרן הבית יוסף. חודש תשרי ברמת השרון זה לראות חלונות ולבבות נפתחים אל מול התהלוכה הקהילתית שצועדת בגשם. חודש תשרי ברמת השרון זה לתקוע ליהודי בשופר תוך כדי הליכה, כי הוא רוצה לשמוע אבל לא רוצה להפסיק את הג’וגינג (פשט חדש ל”באור פניך יהלכון”). חודש תשרי ברמת השרון זה גם, לא לשכוח, לימוד מסכת כתובות בישיבת ההסדר המתפתחת בעיר. חודש תשרי ברמת השרון זה קריאת שמע לא רק במוצאי יום כיפור בבית הכנסת אלא גם במוצאי שמחת תורה בפארק. חודש תשרי ברמת השרון זה בדיוק החודש להגיד תודה לה’ יתברך, על הזכות להיות בחודש תשרי ברמת השרון.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!