מי לא זוכה להגיע לתקשורת? • טור אישי

1. גלגל חוזר בעולם

היה משהו מכמיר לב בשיחה שקיימתי עם אחד מנציגיה הבולטים של תנועת 'נצח'-זך-עץ, או כפי שהם מכונים - 'הפלג הירושלמי'. "תחשוב", ביקש ממני בן שיחי כשדמעות חומקות מעיניו, "שהרב עובדיה - המייצג כידוע ציבור ענק - לא זוכה להגיע לתקשורת כיאה למעמדו, וחסידיו הרבים הרואים בו את מנהיגם, מבקשים ודורשים לתת לו ייצוג. הם לא שואפים חלילה להילחם בצד האחר או לבטלו, אלא רק לתת להם ביטוי, להעניק גם להם יכולת להציג את עמדתם. האם נכון יהיה לא לאפשר להם לעשות זאת? איפה הייתה היהדות הספרדית היום אילו הרב עובדיה היה נכנע ולא מקים מפלגה ספרדית עצמאית שתלך לאורו?"

ואמנם הרציונל העומד מאחורי טיעונו של בן התורה שניצב מולי לא בלתי הגיוני לחלוטין. הוא מודע לכך שרוב הציבור החרדי מתנגד למפלגתו וסבור כי הרב שטיינמן הוא 'מנהיג הדור', אלא שהוא איננו חפץ להתכחש לעובדה הזו. הוא רק מבקש לתת גם לו הזדמנות, אפשרות, יכולת אמירה אישית והצגת דברי הרב שלו - שבמקרה הזה הוא הרב אויערבך. מה פסול יש בכך?

לא רציתי להכניס את ראשי בין שני גדולים אלו, אך מאחר שבראשית שנות התשעים כבר ידעתי קרוא וכתוב, ולישיבה הקטנה בה למדתי היה מגיע העיתון הדומיננטי - 'יתד נאמן', לא יכולתי שלא להיזכר במסע הדה לגיטימציה שניהלו נתי גרוסמן וחבריו הנרדפים כעת, כנגד מנהיגותו של הרב עובדיה יוסף וש"ס.

הזלזול הבוטה, הכנסים והאמירות הריטואליות בדבר החובה לציית ל'גדול הדור' אחד, האדנות והפטרנליזם של קבוצה אחת על חברתה, ומאידך תחנוניהם של אנשי ש"ס לזכות עצמאית להנהגה, מוכיחים כי ההיסטוריה רק חוזרת על עצמה.

ובעיקר מוכיחים את דברי חז"ל: "סוף מטפייך - יטופון".

2. "זה שעולה או זה שיורד"

"ידידי הפרופסור הסוציולוג ע.א, מכובדי.

"לא יכולתי שלא להבחין בהשתאותך ותמהונך הגלוי, עת ביקרת בביתי לא מכבר, והבחנת כי כאשר יצאנו לחדר המדרגות - לא בירכתי לשלום את שכנתי, שיצאה גם כן באותה עת מביתה. קשה היה שלא להרגיש בהתלבטויותיך ותהיותיך הפנימיות, המבקשות לדעת האם מדובר בתופעה גורפת לפיה קיימת קונוונציה [כלל לא כתוב] האורת על הפרט החרדי לברך את שכניו לשלום כאשר מדובר בבן המין השני.

"ובכן אגלה לך כי הרחקת לכת מעט במחשבותיך, וההתנהגות בענין זה אינדוודואלית לגמרי, כמו גם גיאוגרפית. יש אזורים חרדיים בהם מדובר בהתנהגות מקובלת ואפילו אלמנטרית, יש, בעיקר בערי הספר החרדיות החדשות, רבים הנזהרים שלא לנוד בראשיהם לשלום לעבר שכנותיהם, שלא לדבר על דרישת שלום ורבלית. גם באזורים אלו יש לא מעט החורגים מן הכלל ומעיזים לדרוש בשלום שכניהם ושכנותיהם.

"באופן קונקרטי אספר לך, כי במקרה המסויים שלי, נודע לי בדרך לא בלתי עכורה, כי ברכות השלום הלבביות מצידי לכל שכני בבנין החדש - לא מתקבלות תמיד באותו אופן אצל הזולת".

3. תוצאות החינוך החב"די ב'קטמנדו'

כמו יהודים טובים אחרים נתוודעתי גם אני, קצת באיחור, לסדרה הנוגעת 'קטמנדו' - המספרת על התמודדותם של זוג צעירים, שליחי חב"ד בנפאל, סביב הקמת בית חב"ד במקום.

מבלי להיכנס לנרטיב של הסדרה גופא, ליוותה אותי תחושה, ואולי אקסיומה אחת: חינוכו של הצעיר החב"די, בשונה מאחיו החרדים, מוביל לכך שבגיל עשרים ואחת הוא בטוח ושלם בתפיסת זהותו היהודית הדתית, כך שאין למחנכיו כל חשש כי היא עשויה להינזק בארץ ניכר.

גם אם לא נקבל את ה'שליחות' החב"דית כדרך חיים, אי אפשר להתעלם מכך שאין כל קבוצה במרחב החרדי היכולה להתפאר בהישג מנטלי כזה. גם המציאות האובייקטיבית שמעולם לא דיווחה על שליח חב"ד ש'חזר בשאלה' - מוכיחה את העובדה המרתקת הזו, אליה נתוודעתי רק כעת, לאחר התבוננות ארוכה בשמוליק ומושקי.

4. מה ליעב"ץ ולשיר ילדים?

באוטובוס הילדות של מי לא שרו את הפואמה המפעימה והקלאסית "לכובע שלי שלש פינות?"

בהמשכה של היצירה - כנראה כדי לא להיכשל בבלבול, העלול חלילה להוביל לידי אסון - שב ומבהיר המשורר כי גם "שלש פינות לכובע שלי", ומכאן ההיקש הלוגי המרהיב והבלתי נתפס כי "לולא היו לו שלש פינות - לא היה זה הכובע שלי".

מה עניינו של שיר אווילי וחסר ערך כלשהו זה - ליהדות? הנה רבי יעקב עמדין [סידור בית יעקב]: "ואתם בני יצ"ו זרעי וזרע זרעי וכו' הנני מצווה עליכם ועל דורותיכם חק עולם, בל יעלה על ראשכם כובע לבד בעל ג' זויות, כי הוא סימן מאמיני השילוש. וכל מי אשר בשם ישראל יכונה, לא יבא בראשו כי אם כובע עגול דווקא או בעל ד' זוויות, לא זולתו".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!